משמשים ממולאים

בשוק המרכזי של תוניס למדתי שלכל דבר יש עונה. כלומר, זה לא שלא ידעתי את זה, זה פשוט שפתאום זה הכה בי. לראות ערימות ערימות של צלפים, דוכנים שלמים, סוחרים שמוכרים רק את זה: צלפים בכל הגדלים. ולראות אריזות עצומות של גרניום או פרחי הדרים, ולהבין שעכשיו זה הזמן. שתכף יגיעו נשים חרוצות ויסחבו הביתה שקים של זה ושל זה, יכבשו צלפים בצנצנות עמוקות או יזקקו מי פרחים לתוך בקבוקים עגולים ויפים.

אני חוזרת לארץ ומשהו מהרומנטיקה של כל זה נשאר בי, וגם לאט לאט דוהה.

אנחנו נוסעים באופנוע לאכול ארוחת בוקר, ואלון צועק לי דרך הקסדה "אני חושב שחזרת מישהי אחרת, יותר תוניסאית". אני צוחקת, לא מצליחה להבין אם זה טוב או לא, רק מנסה למזער נזקים. אני יודעת שהוא אוהב את זה בי, כי הוא אוהב אותי בי. אבל גם יודעת שיש עולם שלם שהנץ לי בתוך הלב ואני אצטרך להתאמץ ולפרק אותו למילים ולספר אותו החוצה אל העולם.

כל יום אני לובשת כפתן אחר, קושרת את המטפחת כמו סבתא שלי, אומרת לכולם 'כפרה' ו'חלאס', זוללת אריסה ודגים, ומקווה שזה לא יעבור לי.

אני פוסעת בשוק שלי בירושלים, ונזכרת שפעם, לפני כמה שנים, הרגשתי איך בין לילה נעלמו המשמשים מהבאסטה של טיראן. כל בוקר הייתי יורדת לעבודה ו"גונבת" כמה משמשים לדרך, ופתאום, בוקר אחד הם לא היו שם. טיראן צחק ואמר לי "ככה זה עם המשמשים, הם פה רק לקצת, תמיד".

אז עכשיו הם פה, (ואני נתקלת באינסטגרם בתמונה שעושה לי את זה לגמרי), אני מעמיסה שקית והולכת למלא אותם בכל טוב.