בקלאווה קדאיף ופיסטוקים

אני יודעת שרוב העולם יעדיף לטייל באירופה. אבל אני, תנו לי מדינות ערביות וכמה שיותר.

לפני כמה ימים חזרנו מטורקיה, ואני חושבת שסוף סוף הבנתי מה זה שמושך אותי כל כך במקומות האלה: אני מתרגשת מעבודות כפיים, ממלאכות גדולות שנעשות בידיים של אנשים פשוטים. אני מתרגשת מהעולם הישן, מהרגלים שנשארו מפעם, מקהילה שלמה שאופה את החלות שלה באותו תנור עצים משותף. אני מתרגשת מדייגים, מרוקעים, מאורגים. אני מתרגשת ממגדלי תירס בצידי הדרך המהירה לשפשאוון, מזה שכל המשפחה מתקבצת יחד למיין ולארוז. אני מתרגשת מאנשים בגילי שעומדים מאחורי דלפק זכוכית ואורזים שקיות של קפה כאילו זה הדבר הכי חשוב בחיים (ולפעמים זה באמת כן). ואני מתרגשת מחבורה של נערים צעירים שנפגשים כל לילה בקומה השנייה של בניין נודף חמאה ופוצחים במלאכת הכנת הבקלאווה. זה ריקוד.

וחם שם, ורועש כי המכונה שמרדדת את הבצק היא רועשת. אבל הם רוקדים בתנועות של אמן. וכל אחד מהם יודע את מקומו המדויק, ואת הרגע המדויק שבו מגיע תורו: אחד מורח חמאה, שני מסדר עלים דקיקים של בצק, שלישי טובל מטאטא קש בחמאה מומסת ומטפטף על הבצק, רביעי יפזר אגוזים, חמישי יפזר שקדים, שישי יכסה שוב בעלים דקיקים של בצק, השלישי יטפטף שוב עם המטאטא וכן הלאה.

יש להם אלפי מגשים להכין, והם בקצב מדוד, יודעים שעד הבוקר לא יישאר זכר למחול המטורף הזה. ויש שם אינטימיות, וגם שירה.

זכיתי להיות שם, איתם, ללילה אחד. להציץ ולנשום לתוכי את אדי החמאה והפיסטוק. ואתם זכיתם, כי הבאתי לכם מתכון לבקלאווה קדאיף משוגעת.