מיילס דיוויס היה נשמה חופשית. גם פיליפ אטיאס הוא כנראה נשמה חופשית. עובדה, את קירות הפיצרייה שלו הוא כיסה בתמונות ענקיות ויפהפיות של מיילס. לא תמונות של סופיה לורן, לא עגבניות ענקיות או גבעות מוריקות בטוסקנה. אולי זה בגלל שפיליפ הוא בכלל לא איטלקי. טוב, לא ממש קשה לנחש שפיליפ הוא צרפתי. בכל זאת, פיליפ.
הרבה יותר מפתיע הוא לגלות שהצרפתי האנרגטי הזה עושה את הפיצה הכי טובה בעיר. אם לא למעלה מזה. ושאם תבקשו ממנו יפה, הוא ייתן לכם לא רק לבהות במיילס מכופף את אצבעו האמצעית לעברכם, אתם זוכרים מה זה מסמל, אלא אפילו להקשיב לנגינתו הנצחית.
פיצה פיליפ היא כבר לא סוד כמוס. אחרי שפעל במשך תקופה קצרה בחור קטן בפאתי שוק הכרמל, העביר פיליפ לפני יותר משנה את המקום החצי סודי שלו לאחד הלוקיישנים הכי עסוקים בתל אביב, קרליבך פינת לסקוב/אבן גבירול/יהודה הלוי, מטר ממתחם המסעדות הכי עסוק, ויש שיאמרו מגונה, בתל אביב, הלא הוא רחוב הארבעה.
המקום החדש הוא גדול, מרווח ויפה להפליא. השילוב בין הפוסטרים של דיוויס לגזעי העצים שעליהם כותבים לקוחותיו של פיליפ את דעתם על הפיצה, השנדליר הענק המשתלשל מעל לשולחן העץ הארוך והחזית השחורה והדרמטית, יחד עם פס הקול הג'אזי המשובח (לא תמיד אמנם אבל לפעמים ובטח כשמבקשים) הופך את הפיצרייה של אטיאס למקום שאפשר ממש לבלות בו ולא סתם לתקוע משולש וללכת. ממילא אין כאן משולשים - רק פיצות שלמות בשני גדלים גדולים למדי. נכון, זה לא ממש כתית או רפאל כאן, אבל מי בכלל רוצה שזה יהיה.
יצירתי ואינטליגנטי
כשהתיישבנו על הבר, ל' בעל הבית של הבר השכונתי שלי, ג' מהעבודה שלי ועבדכם הנאמן, גילינו מיד שלפיליפ יש שפה משותפת עם ל'. שניהם מכורים לרוגבי. זה לא היה קשה מדי לגלות את זה. פיליפ לבש חולצה שחורה של נבחרת ניו זילנד. אפילו היריבות ההיסטורית בין נבחרת אוסטרליה - אהובתו של ל' - לאול בלאקס הניו-זילנדים, לא הצליחה לקלקל את הידידות המופלאה שניצתה כאן מיד. ג' ואני נאצלנו לשתוק ולהטביע את שתיקתנו בבקבוק קאווה ספרדית משובחת. פיצה או לא פיצה, פיליפ לא עושה צחוק לא רק ממנה אלא גם מתפריט היינות הקצר אך האינטליגנטי שלו. בכל זאת צרפתי. מי שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, יכול למצוא כאן לא רק קאווה אלא אפילו כמה יינות צרפתיים רציניים למדי כמו מרקורי מאזור בורגון ועוד שניים או שלושה כאלה. אבל ממש לא חייבים. גם יין פשוט מטוסקנה, ויש כאן כזה, יספיק בהחלט.
אלא שעם כל הכבוד ליין, ויש כבוד ועוד איך, אנחנו לא כאן בשבילו אלא בשביל הפיצות. והפיצות הן כאמור מופלאות ממש. טובות כל כך עד שקשה כמעט להתייחס אליהן כאל עוד פיצה. הבצק המושלם עשוי לדעתי לא רק עם קמח דורום משובח אלא גם עם קצת קמח סמולינה (סולת) להגברת הפריכות (פיליפ אישר לי בחצי פה שאני צודק). מעליו שוכבים רוטב עגבניות מדויק וגבינת מוצרלה משובחת. שלל התוספות הן לא רק יצירתיות במיוחד אלא גם, וזה הרבה יותר חשוב, אינטליגנטיות. עודף יצירתיות בתחום התוספות לפיצה יכול לגמור גם על הפיצה הטובה ביותר. שאזכיר את פיצת הוואי המפורסמת, זו עם האננס, או שהרעיון ברור?
ל' טען אגב שפיצה עם אננס זה דווקא די טעים. מוזר, אבל טעים. אצל פיליפ אין עדיין פיצת הוואי. תודה לאל ולג'ק לורד.
הזמנו, אם כן, שלוש פיצות. רוסטיקה עם בטטה, גבינת פטה ומוצרלה - נשמע מגעיל אבל טעים מאוד, שפקטקולו - עם שפק (בייקון ביידיש...) שינקן ופטריות פורטבלו ופיצת פרושוטו כפרית עם פרושטו, עגבניות שרי, מוצרלה, פרמז'ן, בלסמי וערימה ענקית של עלי ארגולה. גם זה נשמע על הנייר קשקוש מוחלט. עד שטועמים.
הפיצות היו גדולות, מבעבעות - פיליפ מכין אותן בתנור עצים אמיתי, ונפלאות. אחרי שגמרנו את הקאווה המשכנו לבקבוק סנטה כריסטינה של אנטינורי ולקינוח לא התאפקנו והזמנו גלידה אמריקאית/צרפתית - גלידת וניל ממכונה של גלידה אמריקנית אבל עם וניל אמיתי. אם אתם לא אוהבים פיצה (יש דבר כזה?) בואו לכאן בשביל הגלידה. מדובר באחת הגלידות הטובות שיש.
אחר כך סיפר לי פיליפ מה הסיפור עם מיילס דיוויס, חוץ מסתם טעם משובח. מסתבר שפיליפ הוא גיטריסט ג'אז. שמחתי לגלות שגם גיטריסט יודע מי הגדול מכולם. שהרי לקרוא למיילס חצוצרן זה כמו לקרוא לפיקאסו צייר, כפי שאמר כבר פעם מישהו.
הוא היה שמח לנגן גם כאן לפעמים אבל העירייה לא מרשה. מי אמר שהכל מושלם אצלנו?
פיצה פיליפ. קרליבך 20, תל-אביב. 03-5100904. א'-ד', שבת 12:00-02:00. ה'-ו' 12:00-04:00
