פודינג תפוחי עץ עם אגוזים מסוכרים

מאז ומעולם היו לי יחסי אהבה-שנאה עם תפוחים. לפעמים הם נראים לי פירות קצת עצובים, חיוורים וחמוצים, ואז משהו קורה ויוצא להם המיסטר הייד, ופתאום הם נראים כמו חומרי הגלם הוורסטיליים, המגרים והעסיסיים ביותר שיש. כאלה שאפשר פשוט להגיש ככה, כמו שהם.

להבדיל מקלישאת השף שגדל על סירי סבתא ואמא ודודה, הילדות שלי לא גדושה בסנטימנטים קולינריים. אבל יש כמה יוצאים מן הכלל: זכורים לי מאוד התפוחים הירוקים שאמא שלי ואני היינו מכניסים לטוסטר עם סוכר וכל מיני תוספות מסביב. הייתי מתענג על הריח המתוק שאפף את הבית, ובכל כמה דקות הייתי רץ להציץ בפתח הטוסטר, לראות מה שלומם.

קראתי למנה הזו "פודינג תפוחים", למרות שאין כאן שום קשר אמיתי לפודינג - חוץ מחוויית האכילה עצמה, שמזכירה את תנועות חפירת הכפית נטולות הדעת של אכילת פודינג מתמסר. אחרי צלייה איטית של מעל שעה בתנור התפוחים האלה ישחימו יפה, יפיצו בבית את הריח המתוק והחמאתי שלהם ולחלוטין יתמסרו לכפית.

השידוך עם האגוזים והבייגלה הירושלמי מייצר משחק כיפי של מרקמים פריכים, וגם טכניקה מאוד קלילה ונקייה להכנת אגוזים מסוכרים וקראמבל (מת על זה שהתנור עושה את כל העבודה). השומשום על הבייגלה זורק עוד אגוזיות ישראלית, ואם צריך מספק גם נושא שיחה (מה לעשות, לפעמים נתקעים בלי).

אז יאללה, זרקו כמה תפוחים לתנור, ואולי על הדרך תיצרו כמה זיכרונות חדשים וטעימים.