סינדרום הטבח המאוהב: מה עושים עם אוכל מלוח?

האתגר:כל תבשיל, סלט או מאפה.

המכשול:מליחות יתר.
נניח שחזרתם מהשוק עם שקיות גדושות בירקות טריים, נחתם, שתיתם משהו וברוח רעננה פניתם לטפל ברכישות החדשות. נניח שהורדתם חצי ציפורן וקמצוץ אצבע במהלך הניסיון לקצוץ את כל הירקות דק דק, עטפתם אותם במיץ לימון (שעשה נעים לאצבע המדממת), הזלפתם שמן זית ואז בזקתם מלח, הרבה יותר מדי מלח. אלה מכם שתודעת ימי הצנע חקוקה בנפשם יאכלו ויסבלו, אלה שנמאס להם מהצנע ומתחושת האשמה שמלווה אותו יזרקו את הסלט לפח באומץ.
אבל מילא סלט – מה אם הרבצתם רוטינת טבח מאוהב על תבשיל שבשבילו השריתם חומוס למשך הלילה, קצצתם וטיגנתם ירקות במשך חצי מהבוקר ובישלתם במשך החצי השני? במצב כזה אפילו בעלי החוסן הנפשי הגדולים ביותר עלולים לקרוס.

ההצלה:דבר ראשון – מעט סוכר. המתיקות נוטה לאזן את הטעמים. אם באמת השתוללתם עם המלח, ולמרות הסוכר התבשיל עדיין מלוח, נסו פשוט לדלל אותו, כלומר להוסיף אליו מעט מחומרי הגלם האחרים המרכיבים אותו.
אם מדובר בבצק, הכינו כמות נוספת של בצק מחמישית הכמות שבמתכון – הפעם ללא מלח – וערבבו עם הבצק המלוח. אם הנפגע הוא סלט הוסיפו עוד ירקות, ואם זה מרק או תבשיל הוסיפו נוזלים, ואיתם את הסופרמנים של המטבח – תפוחי אדמה קלופים, שסופחים את המליחות (אם אתם לא רוצים אותם בתבשיל, אפשר להוציא אותם לפני ההגשה).
ולא שאני רוצה לזרות מלח על הפצעים, אבל אין שום סיבה בעולם שאוכל יהיה מלוח מדי. כדי להימנע מכך מראש מוסיפים את המלח לאט ובהדרגה, תמיד פחות ממה שמצוין במתכון ואף פעם לא ישר מהשקית. לתבשילים או מרקים שמצטמצמים מוסיפים מעט מלח בתחילת הבישול, ורק בסופו, אחרי שכל הנוזלים שאמורים להתאדות התאדו והתבשיל הגיע לנפח הסופי שלו, טועמים ומוסיפים עוד מלח אם צריך. והכי חשוב לטעום הכל, כולל תערובות לקציצות או בצק, לפני הבישול, האפייה או הטיגון.