קציצות גבינה

כשפרצה מחאת הקוטג', היא פרצה בלעדי. אצלי בבית לא אוכלים קוטג'. גמדת הבית הראשית דגמה את הגבינה הלאומית אי שם בשלב הטעימות ומיד נתגלעה איבה ביניהן. כשגדלה קצת הסבירה: "זה כמו גבינה, רק עם... מן כאלה...". ההסבר הזה נשמע מדי פעם עד היום (כי כולם שואלים) והוא מלווה בפרצוף מיוחד ל"כאלה". גמדת המשנה לא מחבבת אכילה באופן כללי, כך שלגמרי התאים לה ליישר קו עם אחותה בנושא הקוטג'. עד שזה מגיע לקציצות גבינה. לא אכפת להן שיש בהן קוטג', הן אפילו מוכנות (ואוהבות!) להתעסק, לגלגל ולכדרר, כל עוד זה נגמר בתבנית גדולה מלאה בקציצות גבינה. הראשונות נחטפות ברגע שהתבנית יוצאת מהתנור, עדיין רכות וקצת מתפרקות בין האצבעות והגבינה המותכת הלוהטת משאירה את כולנו עם כוויות בלשון. אחרי עשר דקות וצינון קל מתחסלת רוב התבנית ואם במקרה נשארו כמה, הן מחוסלות בנשנוש קל תוך שעות ספורות. הכנתן מתאימה גם לקטנים מאוד משום שאין חשיבות רבה לדיוק בצורה (הגבינה נמסה והן משתטחות באפייה בכל מקרה). לתערובת עצמה אני מעדיפה להשתמש בפנקו (או בפירורים שאני מכינה לבד מלחמניות או חלות שנשארו, ללא הקרום) משום שכך הקציצות נשארות לבנות. לציפוי אני אוהבת להשתמש בפירורי לחם בגוון "אפוי" יותר. אפשר לטגן את הקציצות אבל אני תמיד מעדיפה אפייה על טיגון.