אז בלי לזלזל בשמפניה, שכבודה ויוקרתה במקומם מונחים, חשוב לומר שיש לה אלטרנטיבות, והן אפילו לא רעות. היום אפשר למצוא יינות מוגזים, כיפיים ועדינים גם ב-30 שקל, ולא, לא מדובר על "פנטזיה" או "קרנבל", שכולם קיבלו מתישהו במשלוח מנות או טעמו באירוע אזוטרי במיוחד – אלא על יינות איכותיים ומוקפדים, שלא מביישים באמת אף חגיגה.
היין המותסס משמפיין
הקדמה קצרה: ברוב העולם מתירים לקרוא "שמפניה" רק ליינות תוססים שיוצרו במחוז שמפיין שבצרפת, מזני ענבים מסוימים ובשיטת ההתססה המסורתית. הבעבוע העדין של השמפניה (וגם של שאר המבעבעים) הוא למעשה תוצאה של התססה שנייה, שניתנת לביצוע בשתי שיטות; בשיטה המסורתית (שנקראת גם classic, traditional, Metodo Classico, Méthode Champenoise) מתסיסים את המשקה בתוך הבקבוק. התססה כזו אורכת זמן רב ועולה יותר, ולכן יינות שמותססים כך הם לרוב יקרים יותר. אבל מה לעשות שזו השיטה שמייצרת את הבעבוע העדין ביותר ובעל אורך החיים הרב ביותר – כלומר יינות שממשיכים לבעבע זמן רב אחרי שנפתחו.
השיטה השנייה (Charmator אוBulk ) היא התססה במכלי ענק, והיא מנפיקה בעבוע מעט גס יותר (בועות קצת יותר גדולות) ובעל אורך חיים קצר יותר.
שיטה נוספת, שהשתיקה יפה לה אבל נזכיר אותה בכל זאת, היא הכנסת הפחמן ליין באופן מלאכותי, ממש כמו במכשיר סודה-סטרים. שיטה זו מייצרת יין מוגז מאוד לא איכותי, שהבעבוע שלו גס (אל תזלזלו – בעבוע גס פירושו גרעפסים מרובים אחרי השתייה) וקצר מועד. בדיוק מסוג היינות שיגרמו לכם להרגיש בחגיגת בת מצווה באולמי בון טון.
אנחנו נרחיב כאן על מבעבעים משלוש מדינות – ספרד, איטליה וישראל. לא שיש לנו משהו נגד השאר, פשוט אלה הם המבעבעים שהכי נגישים בארץ.
המקבילה הספרדית לשמפניה היא הקווה – בדרך כלל יין לבן, כמו השמפניה המקורית, ולעתים רחוקות רוזה. משקאות הקווה מגיעים מקטלוניה, ועשויים בשיטה המסורתית, ממש כמו אחיה הנכבדים בשמפיין.
כמו השמפניה, גם לקווה דרגות מתיקות שונות: היבש ביותר (כלומר הכי פחות מתוק) הוא הברוט נטור (Brut Nature), המכיל עד 3 גרם של סוכר לליטר ונחשב מומלץ במיוחד, והמתוק ביותר הוא הדולסה (Dulce), שמתהדר במעל 50 גרם סוכר לליטר (מצלצל לכם "דולסה דה לצ'ה"? לא במקרה. הם גם מתוקים בערך באותה מידה).
מה לחפש: הקווה אינו היין התוסס היחידי שנעשה בספרד, אך הוא האיכותי שבהם. ניתן לזהות קווה אמיתית מקטלוניה בעזרת הסמל של כוכב בעל ארבע זרועות, שמוטבע על הפקק.
רוצו לקנות: בארץ אפשר למצוא את קורדוריניו קווה ברוט (Codorniu Cava Brut), שהוא יין מוגז יבש, מעט חמצמץ, בעל בעבוע עדין וממושך. הקורדוריניו מיובא על ידי החברה הסקוטית ומחירו נע בין 45 ל-55 שקלים.
האיטלקיים
אצל האיטלקים המבחר גדול בהרבה, ובארץ אפשר למצוא שלושה סוגים עיקריים: אסטי (Asti) היא קבוצת יינות מתוקים עד סמי מתוקים בעלי אחוז נמוך של אלכוהול ובעבוע עדין במיוחד, הנקראת על שם האזור באיטליה שממנו היא מגיעה; למברוסקו (Lambrusco) היא קבוצת יינות תוססים אדומים, לבנים או רוזה, שלרוב לא נעשים בשיטה המסורתית. שמה מגיע מזן הענבים שממנו היא מיוצרת; ופרוסקו (Prosecco) הוא יין לבן מבעבע שגם הוא נקרא על שם זן הענבים ממנו הוא עשוי.
מה לחפש: שימו לב: "בריזיו" (Brisio) או "פריזנטה" (Frizzante) הם מונחים המציינים שהיין עבר חצי תסיסה והבעבוע שלו חלקי ועדין, ו"ספומנטה" הוא מונח שמציין כי היין תוסס ומבעבע כהלכה.
רוצו לקנות: הלמברוסקו רוזה של קוויאקלי (Cavicchioli) הוא קליל, כיפי ומעט מתקתק, ומחירו נע בין 30 ל-35 שקל בלבד! ללא ספק דיל שווה ביותר.
בארץ, מה לעשות, מעטים היקבים המייצרים יין מבעבע מוצלח. מה שיש מגיע ברובו מיקבי רמת הגולן.
מה לחפש: יקבי רמת הגולן הנפיקו לנו את הירדן בלאן דה בלאן (בצרפתית, "לבן מלבן". מונח מקובל בעולם המבעבעים לתיאור יין לבן שנעשה מענבים לבנים, בניגוד ליין לבן שנעשה מענבים אדומים). הוא מותסס בשיטה המסורתית ועולה כ-100 שקל. גם ליקב פלטר יש בלאן דה בלאן, שעולה 180 שקל ונחשב משובח במיוחד.
רוצו לקנות: ברוט N.V של רמת הגולן. יין יבש מאוד, קליל ומעט חמצמץ, שנחשב איכותי במיוחד ומחירו נע סביב 80 שקלים בלבד. יותר יקר מהקודמים – אבל תוצרת הארץ.
