אחרי כמה זמן הצטרפה אלינו טבחית נוספת, שסיימה את ההכנות לפס שלה. גם היא הייתה טבחית צעירה וגם היא סבלה. מנחם היה מאושר. הוא ירק ארס לכל עבר, אבל עבד כמו שלושה אנשים. לקח לנו עוד בערך שלוש שעות לסיים את העבודה, ולאורך כל הזמן הזה מלמלתי לעצמי שאני לא מאמין שהכנסתי את עצמי לגיהינום הזה, שבטח השתבשה עלי דעתי ושאני שונא – ממש מתעב – עגבניות. מנחם שאל אותי מה אני ממלמל שם ואמרתי לו שאני מקווה שהוא ימות בקרוב. הוא צחק. הוא באמת היה מאושר.
כשסיימנו לא האמנתי שזה קורה. אמנם הייתי שם, נטלתי חלק וראיתי את העבודה מתקדמת, אבל איכשהו לא האמנתי שזה באמת משהו שאפשר לעשות.
קודם ז'וליינים, אחר כך סיגריה
שני החארות, מנחם והטבחית הצעירה, השאירו אותי לנקות את אזור העבודה לבד. 60 קילו עגבניות עושות המון לכלוך, אבל לי כבר לא היה אכפת. תחושת סיפוק מוזרה, אפילו מעט פרוורטית, השתלטה עלי. כנראה כל העגבניות האלה הפכו אותי למטומטם.
כשסיימתי לנקות ביקשתי לצאת להפסקת סיגריה קצרה, ומנחם אמר שאין שום בעיה, רק שקודם אני אכין את הז'וליינים. בז'וליינים הכוונה לפסי בזיליקום דקיקים ויפים, שנועדו לקשט את מנות הפסטה ברוטב העגבניות.
באותו היום מנחם ציווה עליי להכין ז'וליינים מ-20 צרורות בזיליקום בערך, ולמרות שהייתי ספקני, גם הנס הזה התחולל בסוף – 20 צרורות של בזיליקום נחתכו לפסים דקיקים ואחידים.
בסוף אותו היום, אחרי שסיימנו את כל ההכנות, אחרי שנגמר הסרוויס, שבמהלכו האכלנו בערך 200 סועדים, אחרי שצרחו עלי, השפילו אותי והזכירו לי כמה אני אפס מאופס, אחרי שנכוויתי בעשרה מקומות שונים ונחתכתי בעוד חמישה, אחרי שניקיתי וקרצפתי את המטבח, את הגז ואת התנורים – הייתי מאושר.
הייתי מיוזע ומסריח ומלוכלך כאילו התפלשתי בביוב, כאב לי כל הגוף והייתי עייף כמו חייל אחרי שלושה חודשים של טירונות, אבל הייתי מאושר. מאושר כי לראשונה בחיי חוויתי תובנה: הייתה לי ידיעה חדה וברורה שאם יש משהו בעולם הזה שאני לא רוצה להיות, זה טבח. שלא לדבר על שף.
החיים שלאחר המוות
כל הדרך הביתה חייכתי לעצמי, חשבתי שבעצם אין שום סיבה שאגיע לעבודה למחרת – אבל בסופו של דבר הגעתי כי מה לעשות, ממשהו צריך להתפרנס, ויש להודות שכנראה שאבתי הנאה מוזרה מהיחס הסדיסטי שקיבלתי ממנחם, שגרם לי לעשות דברים שלא האמנתי שאני יכול. אמרתי לעצמי שזה עניין זמני, עד שאמצע משהו טוב יותר.
העניין הזמני הזה נמשך שש שנים, במהלכן הכנתי רוטב עגבניות גם מ-100 קילו ואף יותר (למען הגילוי הנאות יש לומר שבשלב זה כבר השתמשתי בעזרתם האדיבה של חבורת תאילנדים חרוצים וחביבים). עשיתי תואר ראשון באוניברסיטה ולמדתי מקצוע חדש. מנחם הבהמה הפך להיות אחד מחבריי טובים. הוא לימד אותי כמעט את כל מה שאני יודע על אוכל, ואולי גם כמה דברים על עצמי.
במשך השנים פיתחתי יחס מאוד אמביוולנטי כלפי תחום הטבחות. מצד אחד מדובר במקצוע אפל וחשוך, עבודה סיזיפית, גם לילות גם סופי שבוע גם חגים. עבודה מאוד לא מתגמלת בתנאי לחץ וחום בלתי אפשריים, וכמעט תמיד בחברתם של בהמות אדם מן הסוג הנמוך ביותר העונים לשם הקוד "שף". מצד שני, כמעט שאין מחזה מרומם יותר בעולם מחבורת טבחים שעושים סרוויס ל-300 איש, ב-30 מעלות בלי מזגן, בלחץ מטורף ובהיסטריה כללית, והם מבשלים ורוקדים לצלילי להיט של קיילי מינוג הבוקע ממקלט רדיו ישן ומשומן. גם את אשתי הכרתי דרך העבודה במטבח, אבל זה כבר סיפור אחר.
