כמי שמחזיקה בתואר המדינה המערבית היחידה במזרח התיכון, פורצת דרך בתחום ההייטק, המחקר והפיתוח ואפילו מעצמה קולינרית קטנה – עצוב להודות שבסופו של יום ישראל מתנהגת כאחרונת הפרובינציות. מה קורה כשמגיעה לפה רשת אופנה בינלאומית? אנשים נרמסים על טפם. וכשחנות ענק של רהיטים עושה עלייה? כמות האייטמים המוקדשים לעניין הולמת פיגוע רב נפגעים. וכשרשת מאפי טראש של קניונים אמריקאיים מתמקמת בלב תל אביב? או, סיבה לבהלה ולתור אימתני. למי אכפת אם קינמון זה טעים או לא, זה מאמריקה!
מפגן חמים ונעים של קלוריות ריקות
סינבון, הפרנצ'ייז האמריקאי, התמקם באבן גבירול פינת צייטלין והזניק לאוויר ניחוח קינמון הנישא לרדיוס של כמה עשרות מטרים. הרשת נוסדה ב-1985 והפכה לדיירת קבע במרכזי קניות מנומנמים, ממש ליד סבארו וצ'יינה פאלאס. ואתם יכולים להבין מזה שאין לה יומרות של פטיסרי. מה ימצאו שם תאבי הקומפורט פוד? שבלול בצק שעשוי משומן, פחמימות וסוכר, ובתוכו כמות מסחרית של קינמון (הרשת האמריקאית משתמשת בקינמון "מקארה" מאינדונזיה, אם זה משדרג לכם את האקזוטיות). מעל, ככה בשביל הכיף, יש תערובת של גבינת שמנת ו... סוכר, והכל חמים ונעים כמו שרק קלוריות ריקות יודעות להיות. אה כן, סינבון קלאסי יעלה לכם 880 קלוריות (ולא מעט שקלים), ותכף נסביר למה זה פשוט לא שווה את זה.
הצרכנים מאיזראל עדיין מתרגשים מהחידוש. כבר בעשר בבוקר נאלצנו להצטופף עם הקהל שצבא על המקום, ונעמדנו יפה יפה בתור. העובדים מאחורי הדלפק מנסים לעמוד בקצב – רק נגמר מגש וכבר בא אחד אחריו, וברקע ממשיכות שתי בחורות צעירות ללוש במרץ ולהכניס לתנור עוד ועוד קינמונים. על השולחן שלנו באו ועלו סינבון קלאסי, סינבון שוקולד – כלומר, כזה שנוסף לו גם רוטב בטעם שוקולד – ומיניבון פקאן, כלומר, סינבון קטן שנוספו לו קרמל וריבת חלב. למה קוראים לו מיניבון פקאן? לאלוהי הקינמון הפתרונים.
כמה ביסים אחר כך, האמת הפשוטה והכואבת יצאה לאור: זה פשוט לא משהו, הרול קינמון הזה. החתומה מעלה בלסה לא מעט סינבונים אמריקאיים, ולכן נאלצת לומר בצער שאו שסינבון פשוט איבדו את זה, או שמשהו לא טוב עבר על המאפה בדרכו הארוכה ארצה. הבצק לא רך וענוג מספיק, רחוק מהטקסטורה הנימוחה של המקור בגולה. גם המילוי לא מרגש מספיק, ומה שהכי הכי הוציא את החשק הוא הציפוי – הקרם דה לה קרם של המאפה פשוט לא דומה בכלל למקור. במקום פרוסטינג שמנתי, עבה ומתוק, שנוזל לאטו ומצפה את הכל בטעם של שחיתות, דומה שאת הסינבון שלנו מצפה משהו שמזכיר קצף חלבונים, ועוד במשורה. ואני לא צריכה להגיד לכם למה זה מבאס, נכון? בשורה התחתונה, החוויה כולה רחוקה מלספק את פיק הברכיים המתבקש. בעוד שאת הסינבון האמריקאי אי אפשר להפסיק לאכול, הרי שפה מספיקים שניים-שלושה ביסים כדי להבין שאין באמת טעם.
למען ההגינות יצוין שחבריי לשולחן לא עברו חוויה דומה. מאחר שאין להם רפרנס, הם הגיעו נקיים ונטולי פניות, וסברו שהסינבון טעים גם אם לא מפיל. ואם אתם מוכנים לעמוד בתור ולצרוך 880 קלוריות בשביל "טעים גם אם לא מפיל", שיהיה לכם לבריאות.
בדרך לטראש הבא
מטרים ספורים צפונה על אבן גבירול שכנה לפני עשור חנות הדגל של דאנקן דונטס. נעצבתי מאוד כשהיא נסגרה (אחח, בוסטון קרים, יהי זכרך ברוך), ולא הבנתי למה דווקא הדונטס – הלברדורים של מאפי הטראש – לא התחבבו על החך הישראלי. גם סטארבקס עשתה כאן חניה קצרה וגורשה בבושת פנים, אז כנראה שלא כל מה שמגיע מאמריקה בהכרח מתאים לנו. וכנראה שסינבון תיפול באותה מלכודת. יכול להיות שזאת גם שאלה של עיתוי. אחרי הכל, למדנו דבר או שניים בחודש וחצי האחרונים, ולא כל אחד יסכים להוציא 17 שקלים על גרסה חיוורת למאפה שמגיע מאימפריה שוקעת (13 לקטן). האם סינבון תצליח לדלג על משוכת החידוש המגניב ותתקע יתד? ימים יגידו. בינתיים עוד יש שם תור, לפחות עד שתגיע הרשת הטראשית הבאה.
טעמתם ואתם מסכימים איתנו? תנו בלייק!