נתחיל בזה, שכל מי שמגיש היום פיצה ופסטה במסעדה בישראל, בעצם מודה בתבוסה. שלא יהיו לכם ספקות. מדובר בהרמת דגל לבן וכניעה לטעם ההמון. "פיצה-פסטה" זה המכנה המשותף הרחב ביותר. לא בהכרח הנמוך ביותר. ״פיצה-פסטה״ זה שם קוד לענף מסעדנות מפוחד וחסר ישע שמפחד לקחת סיכונים וחושש לצאת להרפתקאות בדרכים לא סלולות. "פיצה-פסטה" זה אזור הנוחות, זו השממה של המקוריות, זה דכדוך יצירתי. "פיצה-פסטה" זה ענף שלא יכול לקיים את עצמו, זה הפתרון הכי קל, זה מבוי סתום.
ואם כבר להיות מובס, אז להיות מובס ברוברטה וינצ'י שבכרכור. כן, רוברטה וינצ'י. כן, כרכור. בכל פעם שאני שומע את צירוף המילים "מסעדה איטלקית", אני שולח ידי אל האקדח. הפעם, החזרתי אותו בבטחה אל הנדן. רוברטה וינצ'י היא מסעדה איטלקית, לא חדשה, לא בולטת, אך בחודש שעבר היא צירפה אל שורותיה את השף עידו פיינר, מתהילת גריג ז"ל. זה לא סתם שחקן חיזוק. גריג הייתה אחת מהמסעדות המקוריות שפעלו בישראל בשנים האחרונות. כמובן שזו הסיבה העיקרית שבגללה היא נסגרה אחרי שנה וחצי של פעילות. מקוריות זו לא ערובה להצלחה. זה סוד הכישלון. גריג נפלה קורבן למציאות שבה אתה נדרש לעוף קרוב לקרקע ולא לנסוק גבוה לשחקים. רוצה לעוף? רוב הסיכויים שתהיה איקרוס, כנפיך ימסו ותתרסק. עדיף לא לנסות מראש. להישאר למטה עם כל ה"פיצה-פסטה".
החדשות הטובות הן שפיינר הוא בכל זאת שחקן מליגה גבוהה, כך שקשה לראות אותו מדשדש למוות ברפובליקת ה"פיצה-פסטה" מבלי שהוא יביא איתו משהו חדש, ניצוץ מקורי, זכר לאותה גריג מפוספסת שמתה בטרם עת. נכון, עדיף היה לראות אותו פועל בתוך האלמנט שלו, בתל אביב, בירת האוכל הישראלית, אבל אין שום בושה ברוברטה וינצ'י ואין בושה בכרכור וגם לא צריך להרים גבה בתמיהה ולא לנחור בהתנשאות. כבר עכשיו, רוברטה וינצ'י היא יעד לנסוע אליו במיוחד. לא בשביל "פיצה-פסטה", אלא בשביל להיווכח מה פיינר יודע לעשות עם חומרי החיים הכי נדושים ושחוקים ומאוסים. איך הוא הופך "פיצה-פסטה" ליצירה ישראלית מקורית. כן? כן.
אז מה שפיינר יודע לעשות זה לקחת את עקרון "פיצה-פסטה" ולהכפיף אותו לחוקי המקום. גריג הייתה מסעדה קצת סכיזופרנית. היא רצתה להיות גבירה אירופאית, אבל רגליה משכו אותה לחומרי הגלם הים תיכוניים שסובבים אותה. בסוף ימיה, היא הייתה גם וגם, וזה היה מצוין. רוברטה וינצ'י ממשיכה את הקו הזה. קודם כל, ואולי הכי חשוב, היא מחוברת לחוות קיימא מבארותיים בעמק חפר. פארם טו טייבל? אתם אמרתם. זה בעיקר אומר שכשמזמינים שם חסה קלויה בטאבון (46 שקלים) זו תהיה החסה הכי טרייה, הכי פריכה, הכי מתקתקה, שקיבלה צריבת חום והוגשה עם רוטב ויניגרט של סלט קיסר רווי אנשובי. להתלהב ככה מחסה? כן, בהחלט; ואם מזמינים ריזוטו של "ירקות ירוקים" (58 שקלים) - אזי לא מדובר במס שפתיים – ריזוטו מעולה, עשוי לפי כל החוקים, עם פוּל ירוק ואפונת שלג, שירקרקותם מזדהרת ובוקעת החוצה כמו איזו התגלות אלוהית. טוב, אולי הגזמתי. בטוח הגזמתי. אבל החיבור למקורם של הדברים, לאדמה ולצמחים, הוא עיקרון שמתגלה רק בשנים האחרונות (הפלסטינים היו שם קודם). היהודים לעגו לחובזה, עכשיו הם מחבקים אותה. יופי, מעולה. ברוברטה וינצ'י לא הגישו חובזה כשהיינו שם, אבל ניוקי עם כרוב סבוי (58 שקלים) דווקא כן. ניוקי לא רע, אולי מעט צמיגי, עם כרוב סבוי מאודה, בשרני, בקרם שום טרי שפותח את הנחיריים. כל הירוק הזה, הטרי, שזה עתה נקטף או לוקט - זה שובר השיוויון של רוברטה וינצ׳י. בשביל זה אדם נוסע לכרכור, נתקע בפקקים וחוזר הביתה בלילה.
אל תחשבו על רוברטה וינצ'י כעל "מסעדה איטלקית". אל תעליבו אותה. מדובר במסעדה, שתחת כותרת ידידותית לכל המשפחה, מחדירה לסועד ערכים יותר מורכבים מסתם "פיצה-פסטה". נכון, מגישים שם לזניה (75 שקלים) ללא התחכמויות, תקנית לחלוטין, כמעט משפחתית, יוצאת מהבילה מהתנור כמו במטבחי המאמות. פיינר גם יודע להיות מאמא כשצריך; אבל יש גם חזה ברווז (105 שקלים) עשוי באופן מושלם, ורדרד, טעמו עשיר וחזק. בגריג הכינו חזה ברווז בסו-ויד. אולי גם כאן. הוא מוגש עם תפוחי אדמה ותבשיל כרוב. מנה אדמתית, כמעט גרמנית או אוסטרית באופי הקשיח שלה, אבל מסביב יש את הבתים צמודי הקרקע של כרכור ולא את היער השחור.
והייתה גם פיצה. בלתי נמנע שתהיה פיצה. עם ישראל רוצה פיצה. אז נותנים לו פיצה. ואיזו פיצה זו הייתה: תפוח אדמה, מוצרלה, פיקורינו מגוררת וביצת עין (62 שקלים). פיצה לבנה, שוליה תפוחים, דקיקה אך אלסטית, תפוח האדמה "מדורה" מעניק טעמים מעושנים, קצת מוצרלה בשביל האפקט, פיקורינו בשביל האוממי וביצת עין מתפוצצת בשביל השואו והשומניוּת. אני כבר לא יכול לשמוע את המילה "פיצה", אבל פיצה כזאת? הו מאמא.
שני קינוחים בסופה של ארוחה מצוינת: טירמיסו (38 שקלים) וקרם לימון (42 שקלים) עם גנאש שוקולד לבן מוקצף שאין בו שום צורך. אלה קינוחים טובים, נטולי אוונטה (פרט לגנאש המטופש), במסעדה שזכתה לחיים חדשים בזכות שף אחד, מוכשר, שמסרב להרכין ראש בפני הבינוניות הישראלית. ברוברטה וינצ'י משתמשים בבינוניות הזאת, בכישלון המהותי של הקולינריה המקומית, בעצב הקיומי שלה, בעליבות הפנימית, לא כדי לשקוע בתוך מרה שחורה, אלא כדי לדבר בקול חזק וברור, עם טעם טוב, אופי מובהק ואמירה אידיאולוגית. אתם רואים, פיציולואים, זה אפשרי. מתוך טרגדיית ה"פיצה-פסטה" קמה ועלתה פה, כמו עוף החול, מסעדה שאמורה, לפחות בתחזית האופטימית, להצמיח שורשים ולפרוש כנפיים. אין ספק שמדובר בתבוסה הכי מתוקה שישנה. תבוסה שהיא ניצחון. "פיצה-פסטה", לא נשקע ביחד איתך אל המצולות! יש חיים בכרכור! יש חיים בישראל!
רוברטה וינצ'י. אחוזה 43, כרכור. טלפון: 04-6037377. לא כשר.