זה לא סיפור חדש. זה אפילו סיפור ישן. ברשת הוא התפרסם לפני כמה שנים (אנחנו יודעים, עתיק במונחי אינטרנט), כחלק מקידום ספר העוסק בהשפעות צבא ארצות הברית על המטבח של ימינו. במציאות הוא התרחש לפני 76 שנה (עתיק במונחי החיים עצמם), כחלק מההיערכות הצבאית למלחמת העולם השנייה. רגע, רגע, אל תברחו. אנחנו מדברים על המצאת הצי'טוס!
בנימה אישית – צ'יטוס הוא החטיף האהוב עלינו בעולם, ואלוהים יודע כמה אנחנו אוהבים חטיפים. היינו מעדיפים לגלות שהוא הומצא כחלק מניסיון של גן עדן להפוך למושלם יותר, אבל אין מה לעשות. החטיף הזה נולד מתוך השחור, הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית ולאחד האהובים ברחבי העולם, וזהו סיפורו.
כבר במלחמת העולם הראשונה צבא ארצות הברית הקדיש תשומת לב רבה לאוכל שהחיילים בשדה הקרב מקבלים: הוא צריך להיות קל משקל, ארוז היטב, ועמיד בחום – אף אחד לא רוצה מנות קרב שעשויות להתקלקל - ובאופן טבעי להכניס גבינה למנות קרב היווה אתגר לא קטן. אחד הצעדים הראשונים שאפשרו את הארכת חיי המדף של הגבינה הוא השימוש בהתחלבות (אמולסיה) של מלחים, תהליך שמייצר בסופו של דבר תחליף גבינה עמיד בחום.
במלחמת העולם הראשונה צבא ארצות הברית התמודד עם אתגר הגבינות בעזרת פחיות גבינה משומרת של יצרנית הגבינות קראפט, אבל כבר בתחילת מלחמת העולם השנייה הצבא יזם ומימן מחקר שהתמקד בייבוש ודחיסה של מזון, ובעיקר גבינה. המים הכבדים הוצאו מהגבינה והנפח שלה קטן משמעותית – מה שהקל על השילוח שלה אל מעבר לים. הגבינה יובשה בחדרי ייבוש ואז נדחסה לבלוקים ונחתכה לקוביות.
המחקר עצמו נוהל על ידי מעבדה ייעודית של חיל השריון האמריקאי, ובוצע על ידי משרד החקלאות האמריקאי בכמה אוניברסיטאות, ובשיתוף התעשייה ובראשה חברת הגבינות קראפט. תהליך הייבוש והדחיסה ייצר אבקה, שיכולה לשמש בבישול – וכך, למעשה הומצאה אבקת הגבינה, שבה משתמשים בצ'יטוס עד היום. האבקה הראשונה פותחה על ידי ג'ורג' סנדרס, מדען של משרד החקלאות, בשנת 1943.
המלחמה נגמרה, ובמחסני הצבא נותרו טונות של אבקת גבינה, וכאן נכנסים לתמונה יצרני המזון. תאגידים רבים רכשו את האבקה מהצבא והשתמשו בה כסוג של תבלין או תוסף טעם למוצרים שונים, עד שב-1948 חברת פריטו השיקה את חטיף הגבינה האמריקאי הראשון מסוגו, שעשוי מגבינה מיובשת. בעל החברה היה בעברו ספק של הצבא, והחטיף הוא הצ'יטוס המוכר לנו עד היום: קמח תירס מותפח ומטוגן, מצופה באבקת הגבינה הכתומה שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו נמשיך לנשנש צ'יטוס ולהתפלל שעוד יבוא שלום, עלינו ועל כולם.