בזמן הבצורת הקשה של שנת 2015 בקליפורניה רבים הפנו אצבע מאשימה כלפי תעשייה אחת – תעשיית השקדים המקומית האדירה – בטענה שהיא מבזבזת מים ומסכנת את תושבי המדינה. גידול שקדים אכן מצריך כמויות אדירות של מים, כפי שמזכירה בצדק מיכל לויט בכתבתה "מה זה בכלל אומר לאכול נכון?" מהשבוע שעבר, אך ההצבעה על מטעי השקדים כבעיה של קליפורניה עוררה את זעמם של פעילים רבים למען בעלי חיים, בקליפורניה וברחבי העולם. אותם פעילים טבעונים לא ביקשו בהכרח להגן על תעשיית השקדים, אלא להצביע על ההתעלמות המופגנת מכך שישנה תעשייה נוספת בקליפורניה, בזבזנית הרבה יותר בכל הקשור למים; הכוונה לתעשיית יבולי האלפלפא, המשמשים להאבסת פרות הנידונות מאוחר יותר למוות בעבור ציר בקר או סטייק טרטר.
פעילים אלה החדירו לשיח סביב הקשר בין מזון לסביבה שני נושאים חשובים, אשר אינם נטועים מספיק עמוק בדיבור היומיומי על אוכל: סדר העדיפויות המוזר של רוב האוכלוסייה, המעדיפה גם בתקופת בצורת להעלים עין מתעשייה בזבזנית במיוחד עבור הנאה רגעית מארוחת צהריים בשרית; ואוזלת היד של המאבק למען תזונה מקיימת, שלויט נמנית על שורותיו, נוכח כוחות חזקים ממנו – כמו הלובי של תעשיית הבשר, שכנראה "עזר" להתעלמות המוזרה מנזקי האלפלפא והפנה את המאבק דווקא כנגד מגדלי השקדים.
נראה שהשיח הקולינרי אינו מצליח להתמודד עם הטבעונים, הקוראים להפסיק לאכול מוצרים מן החי, ומביט בהם כעל חיה מוזרה, שלא רק שאינה מוכנה לאכול חביתה, היא גם דורשת מאחרים לומר לא לתעשיית הביצים. פתאום קמה לה בחירה תזונתית, ומחליטה שהיא יוצאת למאבק. עצם המאבק מנוגד לחלוטין לגישה הרווחת בעולם הקולינרי, של רחישת כבוד כלפי בחירותיהם של סועדים אחרים והימנעות מוחלטת מביקורת, שמיד מתפרשת כ"כניסה לצלחת".
הטבעונות היא בכלל תנועה פוליטית
לכל אג'נדה תזונתית ישנם המאפיינים שלה. תזונת הפליאו מנפנפת בגילוי הלא-מרעיש שאוכל מעובד אינו בריא ומחפשת טיעונים אידיאולוגיים לאכילת בשר, ותנועת הסלואו פוד מבקשת לשמר תרבויות קולינריות מקומיות, אבל טבעונות אידיאולוגית היא תנועה שחורגת מבחירות של אורח חיים אישי-אנושי, והופכת להיות תנועה פוליטית לשחרור בעלי חיים. את ההבדל החשוב הזה נראה שהשיח הקולינרי, שלויט לוקחת בו חלק, אינו מסוגל לעכל ועל כן הוא מתעקש להתייחס אליה כאל קטגוריה שוות ערך לשאר האג'נדות המוזכרות.
אבל בזמן שטבעונות אכן מתנגדת לאכילת מוצרים מן החי בצורה גורפת ומוחלטת, אי אפשר להתייחס אליה כמקשה אחת מבחינה תזונתית: ישנם טבעונים שחיים על פי גישת הסלואו פוד, טבעונים שמחפשים את המזון הכי פחות מזיק לסביבה, טבעונים שאוכלים רק פירות, טבעונים שאוכלים רק צ'יפס וקולה, והרבה טבעונים שנמצאים איפה שהוא בין הקצוות הללו. אז איפה אנחנו ממקמים את הטבעונות במדדי התזונה הללו ואיך נדע למי מכל אלה מתייחסת לויט במאמרה?
דוגמה לבעיה אחרת ניתן לראות בכתבתה של לויט כאשר היא שואלת: "מי מוסרי יותר - הטבעוני שרוכש בורקס תפוחי אדמה תעשייתי ב-AMPM, אותה הרשת שמאיימת על בעלי המכולות ונמצאת בבעלות חברת דור אלון אנרגיה, או זאת שנוסעת מתל אביב עד לנצרת לאיטליז שתיווי, כדי לקנות צלעות של כבשים שגודלו בצורה הומאנית ותומכת כלכלית באופן ישיר במשפחה?" - אלא שלויט מתעלמת מהעובדה שאותו טבעוני יכול לאמץ ערכי תזונה מוצלחים יותר וללמוד כיצד להכין בורקס תפוחי אדמה בעצמו, או לפחות לרכוש את המאפים שלו מהמאפייה הפרטית והאותנטית הקרובה לביתו. לעומתו, אותה אישה שנוסעת לאיטליז אינה יכולה להמשיך לאכול צלעות כבש מבלי לגרום למעשה הרג אכזרי, והיא נתקלת בתקרת זכוכית המונעת ממנה שינוי לטובה, שינוי שיכול להיגרם רק בהימנעות מוחלטת מתמיכה באלימות כלפי בעלי חיים חפים מפשע, שאינם נלקחים בחשבון כלל במשוואה של לויט.
פרט חשוב נוסף שעלינו לזכור הוא, שרוב בני האדם אינם דבקים בתזונה זו או אחרת באופן מוחלט. טבעונים נמצאים במיעוט משמעותי בקרב כלל אוכלי הבורקסים, ולקוחותיו של איטליז בוטיק זה או אחר נמצאים במיעוט בקרב כלל אוכלי הבשר. מכאן שרוב צרכני המזון המתועש, ובכללו אותו בורקס תפוחי אדמה ב-AMPM, לאו דווקא טבעונים. מדוע, אם כך, טוקבקיסטים משתמשים בכתבה המדוברת כדי להוקיע טבעונות (זו אינה אשמתה של לויט, כמובן), בזמן שהם עצמם קונים תרנגולות למאכל בסופרמרקט? בדיוק מאותה הסיבה שמספר הריבים בפייסבוק בין צרכני פליאו וטבעונים (המון) עולה עשרות מונים על מספר הריבים בין צרכני פליאו ואנשים שאוהבים חטיפים מלוחים או ארוחות אינסטנט להכנה בעזרת מים רותחים (אפס). אותם אנשים שאוכלים חטיפים מלוחים וארוחות אינסטנט אינם שייכים למאבק פוליטי, ולכן אין צורך לרדד את בחירותיהם למעמד של דיאטה, כפי שמנסים אותם מתנגדים לרדד את הבחירה האידיאולוגית בטבעונות.
תעשיות שונות בתכלית - מטרה משותפת אחת
הניסיון בכתבה להכניס את נזקי תעשיית הבשר, החלב והביצים ואת נזקי תעשיית האבוקדו והסויה לאותה משוואה, הוא ניסיון עקר - מכיוון שהראשונים משמעותיים בהרבה; אך באותה מידה יהיה זה מטופש להתעלם מאזהרותיה של לויט לגבי הנזקים שבגידולי הצמחים הללו (רק אזכיר שרובה הגדול של תעשיית הסויה מיועד להאבסת פרות, אותן יחתכו מאוחר יותר בשביל ארוחה של מישהו). בשביל לתקן את העולם הקורס שלנו, דבר שגם אני וגם לויט רוצים בו, עלינו להתייחס לשני ההיבטים ולצאת לדרך של שינוי כשותפים לאותה מטרה.
צעד אחד הוא שינוי הגישה הרווחת בשיח בנוגע לטבעונות – נושא הטבעונות הוא לא עניין מוסרי אסתטי, ולי כטבעוני אין שום עניין להוכיח עליונות מוסרית על אף אחד, מאחר שאנחנו איננו הנושא המרכזי פה. במרכז השאלה הטבעונית לא נמצאים סועדים או שפים, אלא יצורים לא אנושיים אשר דינם נחרץ ברגע לידתם, והשיח הקולינרי לא יכול להמשיך ולהתעלם מהירצחם של מיליונים ומיליארדים של בעלי חיים עבור תחושת שובע וסיפוק מארוחה טובה. מדובר כאן בדרישה להציל חיים של אחרים, ורידוד הדרישה הזו לא רק שעושה לה עוול, אלא משתיק אותה בכוח, גם אם באלגנטיות.
הצעד השני הוא יציאה לפעולה. מחיקתה של תעשיית המוצרים מן החי תתרום משמעותית לא רק למניעת סבל והרג, אלא גם לאיזון המערכת האקולוגית המתרסקת שלנו. כמו שאני מזכיר לחבריי הטבעונים, טבעונות היא לא יעד סופי אלא המינימום, וממנה יש לשאוף הלאה. לאן? לתזונה עולמית מקיימת ואחראית, שעליה מדברת לויט. שאיפה זו לא תתממש אם תישאר עניין פרטי של האוחזים בה ולא תהפוך למאבק ציבורי. דיון אקדמי ברשת הוא משמעותי אך לא מספיק, בטח בנושא בוער שמסכן את העולם כולו, העולם מוכה הזיהום, ההרעלה וההתחממות הגלובלית. בתחילת המאה ה-20 היה אפשר, אולי, לקחת את הזמן עם שינויים אטיים בצרכנות המזון שלנו, אבל היום כבר מאוחר מדי בשביל להסתפק בדיון על ההשלכות של הרגלי האכילה שלנו.
על הנאבקים למען זכויות אדם ושמירה על כדור הארץ לקחת חלק פעיל לצד המאבק לטבעונות, ולא במקומו. הגיעה השעה שתומכי תזונה מקיימת ואנשי תנועת סלואו פוד ייצאו למאבק אקטיבי לקידום מטרותיהם המוצדקות. צאו בקמפיין למען חלופות מקיימות לקינואה במסעדות, דרשו החרמת קפה ושוקולד שלא מגיעים אלינו בסחר הוגן, והפגינו שוב ושוב נגד הנזקים האדירים שבגלובליזציה. הפסיקו עם הצעדים האטיים לשינוי - הגיע הזמן לצאת למלחמה מול הנזק הנגרם לכולם, בעלי חיים, כדור הארץ ובני האדם.
והצעד השלישי הוא לקיחת אחריות על גורלם של בעלי החיים. נדמה שמאז המאבק המתוקשר והמוצלח בתעשיית פיטום האווזים, שהוצאה בישראל אל מחוץ לחוק, לא נשמע קולם של שפים ואנשי קולינריה באופן נחרץ וברור כנגד ההתעללות האיומה בבעלי חיים בתעשיית המזון מן החי. על אף העלייה במודעות הציבורית וההיצע הגובר של מנות טבעוניות במסעדות - השפים עצמם נעדרים משורות המאבק הציבורי והתקשורתי נגד התעשייה. אם הם מתנגדים לה - נוכחותם נדרשת, גם אם בשלב זה אין חפיפה מוחלטת בין המטרות שלהם לאלה של הפעילים למען בעלי החיים. בימים אלה מתקיים מאבק ציבורי בו הם חסרים במיוחד - המאבק נגד המשלוחים החיים, אותם מסעות אימים של עגלים בספינות מאוסטרליה ומאירופה לארץ. אני קורא לכל מי שרוצה להביא לשינויים לטובה שעליהם דיברתי לצעוד עמנו ב-28 בינואר בתל אביב כדי להוקיע את המשלוחים הללו ולהביא להוצאתם אל מחוץ לחוק בישראל. כי עם כל הכבוד למילים ולשוקי האיכרים, הגיעה השעה להניף קלשונים.
אני משיב כאן למיכל לויט, אבל אינני מתעלם מדבריה. הלילה (כמו בלילה שעבר) אני אחשוב איך אני יכול לקדם שינוי גם בנושאים שעליהם היא כותבת, לצד המאבק היומיומי שלי למען בעלי החיים. באותו אופן אבקש מכם, תומכי סלואו פוד ואנשים שאכפת להם מהסביבה, הושיטו ידכם גם למען בעלי החיים.
הכותב הוא רכז פעילות השטח והתקשורת של האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים, מחבר הספר "ראו את החיה" ומורה.