היום אני לוקח אתכם לאכול במסעדת "הסרטן הפריך", אמרתי בחיוך לשני ילדיי. שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.
מי שיש לו ילדים בגיל המתאים, ועוקב - מרצון או בלית ברירה, אחרי עלילותיו של בוב ספוג, אותו ספוג מצויר צהוב שהילדים - וגם מבוגרים ילדותיים כמוני -מתים עליו, יודע בוודאי שמסעדת "הסרטן הפריך" היא המסעדה שבה עובד אותו ספוג מרובע.
וכיוון שבוב ספוג הוא דמות מצוירת, הרי שלא הוא ולא מסעדת "הסרטן הפריך" קיימים במציאות.
טוב, אז אני אקח אתכם למסעדה החדשה של חיים כהן.
ילדים לא אמורים להתעניין במסעדות. אפילו אם העבודה של אבא שלהם היא לאכול בהן. וילדיי אכן אינם מתעניינים. אבל "יפו תל אביב" החדשה אינה עוד מסעדה וחיים כהן אינו עוד שף.
מאז פרצה מאסטר שף אל חיינו, הפך חיים כהן לבוב ספוג הרשמי של עולם האוכל הישראלי, אם לא למעלה מזה. מילא שנשים מתות עליו. הן אהבו אותו גם קודם, גם אם בהיקפים מצומצמים יותר. אבל עכשיו אפילו ילדים מעריצים את השף הוותיק, שמן הסתם לא האמין שזה יקרה לו.
מי שלא ראה את בני הצעיר בן השש מכניס את כהן לסיפור הקומיקס שהוא כותב, ועושה זאת ליד השולחן ב"יפו תל אביב", ואחר כך גם דורש במפגיע שנביא את השף לשולחן, לא בשביל להחזיר מנה חלילה אלא בשביל להראות לו מה הוא כתב עליו, לא ראה מחזה מימיו.
מצטלם עם קליינטים
גם האבא של הילדים חיכה שנים שכהן יפתח שוב מסעדה. מאז שנתתי לענת שלי טבעת שהחבאתי אצל מלצר היין הבלגי הוותיק של כהן ב"קרן" המנוחה, גם הסומלייה הזה הלך כבר לעולם שכולו טוב, ירחם השם, חיכיתי שוב להזדמנות לחגוג איתה אצל כהן.
ולכן שמחתי מאד לפגוש שוב את כהן מאחורי הסירים. לענת שלי מלאו 40 לפני כמה ימים ואיפה מתאים יותר לחגוג. וגם למען ילדיי הנרגשים, שדומה היה שמסעדות גורמה כבר לא מרגשות אותם, בתוקף תפקידו של אבא, אבל לא כשמדובר בכהן.
כן, גם אני עצמי התגעגעתי לאוכל הנהדר שלו. ולא התאכזבתי.
כמעט עשור חלף מאז סגר כהן את קרן המופלאה. בעשור הזה הפך לבעליה היחיד של דיקסי שהקים עם שותפתו הוותיקה, לשעבר, אירית שנקר, וגם, מה שיותר חשוב, למאמי הלאומי של ישראל.
המראה הראשון שנגלה לעיניי כשנכנסנו למסעדה החדשה, היה מראהו של כהן מצטלם ברצון עם יושביו של שולחן אחד, שברור היה שמעולם לא פגש בהם קודם.
עושה רושם שכהן נהנה מכל רגע. לאו דווקא מההסתחבקות הבלתי נמנעת עם עדת מעריציו החדשים, כמו מהאפשרות לעמוד שוב מאחורי הסירים. עובדה, הוא עושה זאת ברוח הימים האלה במטבח פתוח.
"יפו תל אביב" היא מסעדה מקסימה. שטיחי זיגלר ישנים ומהוהים תלויים על הקירות, מנורות נמל ענקיות משתלשלות מהתקרה ולא פחות משני ברים ענקיים ממלאים את החלל, שאליהם מצטרפים גם כמה שולחנות. טבון ענק פולט מנות בקצב, ושלל סירי נחושת מבהיקים מכסה את הכיריים הענקיות. מאחורי הדלפק העמוס בחצילים צלויים, צלעות טלה קטנטנות, תמנון ענק שלם ועוד מעדנים, עומד כהן ומנצח על המקהלה, לפחות בזמן שאינו מצטלם עם הלקוחות המקבלים את שלהם עד הסוף.
האוכל של כהן לקח צעד נוסף אחורה. הרווח כולו שלנו. אחרי שהמיר את כבד האווז בטלה ואת החמאה בשמן זית, מתכנס כהן עוד יותר לעבר מנות מפתיעות בפשטותן עד כדי כך שאתה מתפתה לחשוב שגם אתה יכולת לבשל כך.
אבל אתה לא.
פתחנו בסלט ירקות שבתוכו התחבאו קוביות דג אינטיאס נא. הסלט היה בדיוק הסלט שאני מכין לעצמי בבית. סלט ביתי מושלם. אבל אני לא הופך אותו לסביצ'ה יפואי-ערבי. בשביל זה צריך להיות חיים כהן.
טרטר השייטל עורבב בקוביות סרדינים כבושות ותובל בעוז בגבינת פרמז'ן ובמלח גס. מנה נהדרת ומיוחדת בצירופיה הלא שגרתיים. ים יבשה נוסח כהן.
פורקטת החזיר של ד"ר אלי לנדאו, ידידו הוותיק של כהן, היוותה את הטוויסט האיטלקי הנהדר בעלילה.
מזגנו עוד כוס מיין הברברה ד'אסטי הנהדר מיקב מיקלה קיארלו והמשכנו הלאה.
בני הקטן טרף צלעות טלה מושלמות עם חציל קלוי (אני אכלתי את החציל), תפוחי אדמה ושעועית ירוקה חלוטה לכמה שניות. גם אותה אכלתי אני. נהניתי מכל ביס. אם הייתי מקבל עוד קצת צלע הייתי המאושר באדם.
בני הבכור ניסה מעין גרסה פרטית של כהן על מרק הבויאבז המפורסם. נזיד אדום של שרימפס קריסטל ענקיים טריים, ראשי קלמארי, צדפות מול כתומות וחצאי סרטן, לא פריך. את אלו קישטו אפונה ירוקה וטורטליני זעירים ממולאים בדלעת. נהדר.
אשתי ואני חלקנו את המנה העיקרית הטובה מכולן בערב הזה, לטעמנו. דג לברק צרוב על צד אחד שהוגש עם תחתיות ארטישוק ו...חסה מוקפצת ביין לבן וציר עוף. חסה מבושלת? כן. לא להאמין כמה טעים זה היה.
קינחנו במוס שוקולד ופוקצ'ה שדמתה לזו שהוגשה בתחילה עם עגבניות שרי צהובות אלא שהפעם צורפו אליה גבינת ריקוטה טרייה וחלת דבש. מקסים.
חיים כהן בגלגול הנוכחי שלו עושה אוכל מהחיים. אלה כמובן החיים שלו כמסעדן וכשף צמרת ולא החיים שלנו, שבסלט שלנו אין קוביות אינטיאס. מי שמבין שאוכל גדול לא חייב להיות מסובך או מפואר, ייהנה כמו שלא נהנה מזמן. כמונו למשל. ברוך שובך שף כהן. התגעגענו.
יפו תל אביב: יגאל אלון 98. 03-6249249 בניין אלקטרה. א'-שבת 18:00-01:00. בהמשך ייפתח המקום כבר בשעות הצהריים
דיקסילנד
בדרך חזרה מבית הספר, כשנזכרתי ששכחתי להוציא את השניצלים מהפריזר בבוקר, החלטתי להשלים את סקירת מפעלי חיים כהן, לא כולל הסניף החדש של דיקסי בראשון לציון.
אחרי ח"י שנות פעילות, דומה ששום דבר לא משתנה כאן. האם זה טוב? תלוי את מי שואלים. אז נכון, יש כאן עכשיו שלל מנות חדשות המכונות "דיקסי שף", להבדיל מ"דיקסי קלאסיק", אבל אנחנו, אם תסלחו לנו, לא באנו לכאן בשביל הגורמה.
הכול עומד על מקומו
אז הזמנו המבורגר 200 גרם לגדול, שניצל עם צ'יפס לקטן ופיש אנד צ'יפס לעבדכם הנאמן.
השניצל הגיע כל-כך מהר שתהינו האם מישהו ידע שנבוא. לא משנה. הוא היה מצוין. גם הצ'יפס הדקים היו בסדר גמור.
ההמבורגר של הבכור הגיע מדיום, בדיוק כמו שביקשנו והיה עסיסי ושומני במידה. תפוח האדמה האפוי שליווה אותו היה קצת משעמם אבל זה בדיוק מה שתפוח אדמה אפוי בנייר כסף יודע לעשות, לשעמם.
ורק הפיש'נ'פיש שלי, כפי שמכנה בני הקטן את המנה הזו, היו מעט מבאסים. בורי הוא לא דג מתאים למנה האנגלית הקלאסית הזו וגם רוטב גבינת הגאודה החמה היה מוזר ולא מתאים. זה היה מעין פיש אנד צ'יפס מקומי עם רוטב מיובא.
קינחנו במלבי קטן ומוצלח ובסברינה עתירת קצפת ורום. היא עשתה את העבודה. הילד נרדם באוטו. ד"ר קדמן, הנה אני.
הכול על מקומו עומד בדיקסי. אווירת הדיינר האפלולית על הקירות והרצפה החומים ותאי ספסלי העור הנצחיים, התקתוק האמריקאי המשולב בסחבקיות הישראלית בשירות, והאוכל ההגון. אז מה חסר? אולי שום דבר.
דיקסי: תוצרת הארץ 3, פינת יגאל אלון 120, תל אביב. 03-6966123. 24 שעות ביממה