הדעות הלא פופולריות הבאות על מאכלים, הרגלי צריכה ואכילה, אהבות ושנאות מוצגות כאן כפי שנמסרו לנו על ידי חברי המערכת שלנו, שהתוודו באומץ על נטיות והעדפות לא שגרתיות:
הרשי'ז זה מגעיל
אוקיי, חבר'ה, מישהו צריך להגיד את זה בקול: הרשי'ז זה דוחה. על אף האריזה הכסופה הנוצצת שמבטיחה ביס שכולו טעם עשיר של קקאו איכותי, בתוכה מתחבא שוקולד קטנטן ומגעיל, שבכל פעם מחדש מצליח להפתיע עם טעם מיושן. כמה מיושן? כאילו נוצר אי שם ב-1994 ובטעות עשה את דרכו לשקית שמונחת בדיוטי פרי ב-2018. אז בואו נסכם שבכל פעם שאתם מחפשים מה להביא לעבודה מטיול בחו"ל – קחו הכל, כלומר הכל (אפילו טובלרון!), רק לא הרשי'ז. (נעמה ברקן)
לחם קפוא מהפריזר זה טעים וכיף
וזה מצוין במיוחד בימי חמסין, כשגופך קיבל מרקם של פירה מהביל וכל מה שבא לך זה קרטיב צונן. חוץ מזה, הפשרה לוקחת זמן ומיקרוגל זה מסרטן. (אדל)
קטשופ לוקח ממרח כמהין
כי בלוטות הטעם של ילדים בני 3-6 לא טועות. ארוחה שמורכבת מאורז או פתיתים עם קטשופ זה אומנם לא משהו לספר עליו לתזונאית שלכם, אבל זה בהחלט הג'וינט של הטבע. כלומר, הג'וינט של המונוסודיום גלוטמט. (תמיר בצר)
חומוס תעשייתי טעים יותר מחומוס אסלי
אולי הדעה הכי לא פופולרית על אוכל שקיימת בישראל, שתגרום לרבבות לבהות במסך בגועל רק מעצם המחשבה על אדם שמעדיף חומוס שהוכן במפעל בצורה תעשייתית ועורבב עם חומרים משמרים ותבלינים, על פני חומוס אסלי שמישהו הכין לך הרגע במסעדה מגרגירים חמים וטריים. אבל זה נכון. משהו בטעם החומוס התעשייתי משתלב הרבה יותר בעדינות ובטבעיות בפיתה עם החמוצים, מאשר הטעם האותנטי והכבד של החומוס האמיתי. מצד שני, אם הדוגמה שלנו מסתכמת בפיתה עם חמוצים – אפשר גם להבין שפלטת הטעמים שלנו אולי נתקעה אי שם בכיתה ב'. אז היי, זה לא אתם – זה אנחנו! (נעמה ברקן)
תהרגו אותי – אני שונא במבה
חמאת בוטנים באופן כללי זה די דרעק מבחינתי, ובמבה זה פשוט לא טעים. הטקסטורה של החטיף מגעילה באצבעות וזה לא מתוק או מלוח. בזמנו יצא אחד עם נוגט ואחד עם ביסלי, שניהם לא טובים. חוץ מזה, עד היום אני לא מבין איך לא הוציאו מהדורה של במבה מיושנת (כלומר, במבה שפתחו את השקית ונתנו לה להתייבש במשך יום וחצי), זאת הדרך היחידה שאני יכול לאכול את גושי הצהבת האלו. (גיא רייט)
גפילטע פיש מצנצנת זה נהדר ושלא יספרו לכם אחרת
אני לא זוכרת מתי פגשתי בפעם הראשונה את הקציצה המתקתקה, אך מאז אותו דייט ראשון היא הפכה להיות חלק מהסדר הטריפוליטאי שלנו, למרות המחאה של בני משפחתי. כשכולם אכלו חריימה חריף שגורם להזיע, אני העדפתי את הגפילטע, כולל הג'לי המפוקפק וכיפת הגזר המפורסמת. די מבאס להיות לבד בזה במשפחה של מזרחים-ספרדים אבל יש לזה גם יתרונות - בשולחן החג הקציצות תמיד מונחות לידי, אני זוכה לאכול את כולן ואף אחד לא גונב לי את הגזר. (ירדן שגב)
למה מתלהבים כל כך מאבוקדו?
אבוקדו זה על הפנים והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. המרקם, הצבע והריח שלו רחוקים מהווייב הבריא כביכול שמשדרים כל מעריצי האבוקדו. בתכלס המשחה הירוקה הזו עושה, לי לפחות, קונוטציה לסצינה של פארוק (יוסף שילוח ז"ל) מ"אלכס חולה אהבה", לא משהו שהייתי רוצה אצלי בצלחת. יצוין שאני לא מהנגעלים ואוכל כמעט הכל, אבל עד אבוקדו. (א'. ש')
מנה חמה זה טעם החיים
רוב האנשים יעדיפו סוג אחד (לכל היותר) של מנה חמה. אני מאוד אוהב את הקוסקוס ואת הפירה, אבל שתי המנות בעצם מוצלחות יותר ביחד. הרעיון הוא להכין כל אחת בנפרד (פולמוס מילוי המים עד הקו/מעבר לו/מתחתיו זה ליום אחר) וכשהן מוכנות, לערבב אותן יחד. פשוט מעדן. המלצה שלי – לכו על הקוסקוס עם הירקות והפירה הנקי. (גיא אימרמן)
צ'יפס זה סתם גוש עמילן ושמן
אף פעם לא הבנתי את ההייפ המטורף סביב צ'יפס. סבבה, זה נחמד וקראנצ'י והכל, אבל בסופו של דבר זה לא כזה טעים כמו שעושים מזה. מדובר בגוש של עמילן ושמן שאם לא הצלחת לתפוס אותו בשנייה שהוא יצא מהטיגון, הוא סתם גוש צרבת דייסתי ודוחה. (ליאת בר סתו)
פיצה עם אננס לא מוערכת מספיק
מכל התוספות שאפשר לשים על פיצה – אננס הוא המנצח שלי. הרי מלכתחילה פיצה היא מתנת האל למין האנושי וכולנו יודעים מה הופך משהו מושלם למושלם אף יותר: טוויסט קטן. הרעננות והמתיקות שהאננס מכניס לטעם המונוטוני משהו של הפיצה הן הרווח בין השיניים אצל הדוגמנית היפיפייה, הן מגדל פיזה, הן נקודת החן מעל השפה. וחוץ מזה - זה פשוט טעים. (ליאת בר סתו)
ארטיק קראנץ' לוקח את שוקובו בהליכה
מכירים את זה שאתם מטנפים על קאבר חדש, אבל אז כשאתם לבד באוטו אתם שרים איתו בפול ווליום? אז גלידת קראנץ'. נכון, שוקובו היה שם קודם ואפשר לומר שהוא קלאסיקה ושיש לו טעם של ילדות. אבל לקראנץ' יש לב מנוגט, הידוע בשמו "האלטר אגו הפי מיליון יותר טעים של שוקולד". אז על טעם ועל ריח וכל זה, אבל שימו לב שאתם לא נותנים לנוסטלגיה לטשטש אתכם כשאתם מול מקרר הגלידות. (מיכל דובינסקי)
מרציפן זה נהדר ורק מביני עניין יודעים את זה
למרציפן איכשהו יצא שם של מאכל שרק אנשים מעל גיל 60 אוהבים, אבל בעצם מדובר בנשנוש מתוק מושלם ולא מוערך מספיק. הוא מתוק, אבל לא מדי, יש לו טעם מעולה של שקדים (שגם מקנה לו ניחוח של יוקרה) ובעצם אנשים שאוהבים מרציפן הם אנשים עם טעם איכותי וחך מתוחכם. לפחות זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו. (גיל גוטקין)
כרוב ניצנים סובל ממוניטין מפוקפק ולא בצדק
כרוב ניצנים הוא הירק הזה שההורים שלנו תמיד ניסו לדחוף לנו כי הוא נורא בריא. בארץ נמכרה במשך שנים רק הגרסה הקפואה של הירק החמוד הזה, שהיא מרירה, לא טעימה ובעלת מרקם מוזר במיוחד. כמו פטריות מקופסת שימורים, הגרסה הזו הוציאה שם רע לירק, אבל בגרסתו הטרייה הוא טעים וכיפי, ואחרי חריכה במחבת עם קצת חמאה ושום הוא אפילו פינוק של ממש. נסו ותיהנו. (גיל גוטקין)
חטיפים בטעם צ'דר אף פעם לא טעימים
הגיע הזמן להודות באמת: גבינת צ'דר היא מראש גבינה עם טעם מלאכותי ומוזר ולכן כל חטיף בטעם שלה מקבל גם הוא את אותו טעם כביכול גבינתי, אבל בעצם כימיקלי ולא נעים. לא רק שאבקת הצ'דר הזו נוטה ללכלך באופן מוגזם את הידיים, הבגדים, הספה וכל דבר ברדיוס של 100 מטר בערך, היא גם באמת לא טעימה, והטעם הזה שכולנו שכנענו את עצמנו שהוא גבינתי, הוא בעיקר טעם של גרביים. (גיל גוטקין)
עלי גפן משומרים הם מוצר צריכה בסיסי
כמו הרבה משומרים אחרים (ע"ע אננס או טונה), עלי גפן משומרים לא דומים למאכל האורגני שהם מתיימרים להיות, וטוב שכך! המעדן מגיע בקופסה עגולה, בתוכה מסודרים ב-2 עד 4 שכבות (תלוי בחברה) עלי גפן ממולאים באורז נימוח למשעי, עטופים בשמן ירקרק זרחני שמעניק תחושת סרק של שמן זית. הטקסטורה רכה עד עיסתית, אך עדיין מאפשרת אחיזה נוחה ואפשרות לחלוק עם אנינים נוספים. אין ספק שעלי הגפן משדרגים כל טיול (או מנת קרב) והשמן יכול לשמש גם כבסיס טוב לסלט שנקצץ בשטח. אם ברשותכם מעט תבלינים לשדרוג מומלץ להוסיף מלח, לימון ומעט יוגורט – חמיצות שמנטרלת מעט את השמנוניות. אני מחזיקה בביתי לפחות 2-3 קופסאות לכל מקרה שלא יבוא, ממאנץ' לילי ועד גיחה ספונטנית לים. (שירה בורוכוב)
שפופרת חלב משומר היא הרדבול של הטבע
סביר להניח שרובכם בכלל לא מכירים את המוצר (לדאבוני גיליתי בדרך הקשה שלא בכל סופרמרקט מחזיקים את שפופרות הקסם הללו), אבל חלב משומר הוא הגילטי פלז'ר המושלם בימי החורף הקרים. זה התחיל אי שם בתיכון, כשטסתי עם תנועת הנוער למשלחת לפולין - כולם הגיעו עטופים בבגדים עבים, עם שקיות חימום וכמובן ממתקים מנחמים. בנוסף לכל אלו אמי ציידה אותי בשפופרות של חלב משומר, תוך שהיא מפצירה בי: זה לא לקפה, זה כדי להתחמם. ואכן שלוק קטן ישר מהשפופרת של הפלא המזוקק הזה שווה לצ'ייסר של וויסקי זול – משהו בעוצמות המתיקות עולה מהר לראש ושולח עוויתות של עונג מצומרר לגפיים. אני מסכימה שהמרקם הנזלתי (ספק מוגלתי) מרתיע בהתחלה, אבל ברגע שתתגברו עליו תיחשפו לעולם חדש של סוכר מרוכז וממכר. בשל הערך הגליקמי המופרע של המוצר אני לא מחזיקה בו בבית - הוא שמור למסעות בתנאי כפור בלבד. (שירה בורוכוב)
קולה מהולה היא מעולה
מי אתם אנשים שאוהבים קולה מפחיות, בקבוקי ליטר וחצי ובקבוקי זכוכית? אולי זו סטייה שלי, אולי של עוד כמה אלפים, אבל בואו נודה על האמת: קולה ממכונות (ההיא שמוגשת במקומות כמו בורגראנץ' או מקדונלד'ס או במזנוני הקולנוע) היא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות. הטעם לא חזק מדי, הגזים לא משתלטים על הכל, ומבחינתי מדובר במין גרסה מעודנת של המשקה שהוגדר כטעם החיים. שורה תחתונה: קולה מהולה היא קולה מעולה! (ירון רוולסצ'י)
אני שונא שוקולד (אבל עוגות גבינה זה סבבה)
שוקולד זה מר. כלומר, ברור ששוקולד מריר זה מר, אבל אני מדבר על שוקולד חלב. זה מר, ואני יודע שאתם לא חושבים ככה, אבל זה כי אתם טועים. כלומר, בלוטות הטעם שלכם טועות: הן אומרות לכם "יאם, סוכר" ומתעלמות מזה שמתחת מסתתר "איכ, קקאו". ההבדל ביניכם לביני הוא שבלוטות הטעם שלי לא סובלות מרירות בשום אופן. אז אני לא אוכל שוקולד חלב, כי זה מר, ולא שוקולד מריר, זה כי זה מריר, ולא שוקולד לבן, כי אני בגיר. אני מכיר עוד כמה אנשים עם סיבולת מרירות נמוכה כמו שלי. נכון, הם מעטים ונדירים, אבל זה שאתה במיעוט זעיר לא אומר שאתה טועה. במילותיו האלמותיות של אינדיאנה ג'ונס הצעיר ב"מסע הצלב האחרון", גם אני מחזיק בדעה ש"כולם הלכו לאיבוד חוץ ממני". (תומר קמרלינג)