ב-23 ביולי, היום ה-14 למבצע צוק איתן, חיים כהן ירד לדרום עם משאית עמוסה המבורגרים ותפוחי אדמה מטוגנים. שי, טבח שלו ב"דיקסי", הוא קצין במילואים וכהן נסע לפנק את החבר'ה. על המשאית הייתה גם חברתו של שי, ליהיא, ברמנית במסעדה אחרת של כהן ("יפו תל-אביב").
"היא לא ראתה את שי שבועיים", משחזר כהן. "כשהגענו לבסיס, החיילים ישבו בחצי מעגל ושי עמד שם ונתן איזה נאום מוטיבציה. פתאום הוא קרא לליהיא, והיא, שלא ממש הבינה מה קורה, קמה אליו מבוישת. ואז שי הכניס יד לכיס וכרע ברך והיא הייתה המאושרת באדם, ואני רצתי לפתוח את בקבוק השמפניה שהבאתי איתי - הרי תכננו הכול מראש - אבל הוא לא נפתח, ובזמן שאני מנסה, החלו אזעקות ונפילות של פצמ"רים. בקיצור, היה מרגש".
תקופת צוק איתן הייתה אחד החודשים הקשים שידע ענף המסעדנות: ירידה של בין 50% ל-70% בעבודה, לא פשוט עבור ענף שגם ככה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית. "היו ימים שהיה ריק לגמרי", אומר כהן, שביום שבו נהרגו 13 חיילי גולני סגר את המסעדה. "אני אגיד לך יותר מזה: מאז שפתחתי את 'יפו תל-אביב' חוויתי שתי מלחמות. עכשיו, אדם עושה תוכנית עסקית ונגיד שיש לו משקיע מחו"ל - ויש כאלה שמדי פעם מתעניינים - איפה אתה מכניס לו בתוכנית העסקית את המילה 'מלחמה'?".
ממרום גילו (54) וניסיונו, כהן מכיר היטב את ההשפעה של מלחמות על העסקים: את "קרן", מסעדת הדגל שלו, סגר ב-2002 בחסות האינתיפאדה השנייה; אז, כמו היום, כל פיגוע הוריד מיד את כמות העבודה. צוק איתן זרק אותו אחורה, לרגע הספציפי שבו החליט לסגור: "המסעדה הייתה מלאה ואני הייתי בעמדת הצלחות. פתאום שמעתי בום ואמרתי לעצמי 'טוב, רעמים', אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא רעם. ואז נשמעו הסירנות על הציר שבו הייתה המסעדה - בדרך לדולפינריום. זה רגע שאתה מסדר צלחות ומרוכז מאוד, והייתה לי טלוויזיה קטנה מאחורה ולא יכולתי שלא להסתכל. המראות לא עזבו אותי. אמרתי לעצמי: לא יכול להיות שאני עומד ומתלבט איך להעמיד את הסטייק ביחס לאספרגוס כשילדים נהרגים 200 מטר ממני. באותו רגע החלטתי לסגור.
"אין לי ספק שבמלחמה הזאת יהיו מסעדות קטנות שלא ישרדו, וחבל שהמדינה לא מתגייסת יותר. יש איזו תפיסה שמסעדות הן מכונת כסף, שלא מגיע להן כלום, אבל זה לא נכון - מסעדות הן המראה לחיים נורמליים. קחי את עיריית תל-אביב, למשל. אחרי צוק איתן היא אפשרה למסעדות לפרוש את הארנונה של יולי ל-3 תשלומים, אבל לא שכחה לקחת גם ריבית. אבל אל תדאגי, בתי המלון יקבלו פיצוי על הכול".
- ואתה? איך אתה שורד?
"אני לא אשקר, זה לא נעים לראות מסעדה ריקה. זה מדכדך. שתי מלחמות בשנתיים וחצי זה לא פשוט, כי אתה כל הזמן מרגיש שאתה עושה צעד קדימה, שניים אחורה. מצד שני, גם לא נעים לשמוע שיש הרוגים ופצועים שאתה לא יודע איך יקומו, אם יקומו. אז מה זה מול מסעדה ריקה? בסוף זה רק כסף. במקרה הכי גרוע, אחפש עבודה אחרת. אני תמיד יודע לעשות חביתות".
מדינה של סלטים בפיתה
מי שהקל על המשבר היו המסעדות האחרות של כהן, שני הסניפים של "דיקסי" ו"פילדלפיה" (מערך המשלוחים של "דיקסי"). "ב'פילדלפיה' הייתה עלייה של 18% במלחמה ו'דיקסי' כמעט לא נפגעה", הוא אומר. מעבר לכך, ישנה גם מסעדת היוקרה "יפו תל-אביב". כהן הוא הבעלים היחיד של ארבעתן. את האחרונה הוא עדיין מנסה לייצב, וזה לא קל. בכלל, אלה ימים לא קלים למסעדות היוקרה. השוק הגיע לרוויה. כמות המסעדות שנפתחו כאן ב-3 השנים האחרונות, בהשקעה של מיליונים, לא הולמת את קצב גידול האוכלוסייה הרלוונטי, ותיירים - לפחות כרגע אין. לראיה, רק במתחם שבו שוכנת "יפו תל-אביב" פועלות עוד שתי מסעדות ברמתה ("צפרה" ו"טופולפומפו" של השף אבי קונפורטי). מעבר לאילון הולך ומתהווה מתחם שרונה, המאכלס כמה מגה מסעדות, ובקרוב ייחנך במקום הפרויקט הקולינרי שרונה מרקט. ואם זה לא מספיק, סמוך למתחם שוכן רחוב הארבעה השוקק מסעדות, וגם מסעדות המוזיאון, "טוטו" ו"פאסטל", לא רחוקות.
"אכן, התחושה שהשוק רווי מאוד. נדמה לנו שאנחנו אמריקה, אבל אנחנו לא. אין לנו מספיק קהל לאכלס את כל המסעדות, והכי גרוע - אין תיירות. היה לי חזון להפוך את ישראל ליעד תיירות קולינרית ולא רק תיירות של כותל ויד ושם. היו לי ישיבות על זה עם משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה, מ' ס'). רציתי שיאפשר להפוך את עבודת המטבח לעבודה מועדפת לחיילים, כי אין טבחים, אבל לצערי בתמ"ת לא ראו את זה ככה. אם תביאי בחשבון שכל שנה וחצי יש לנו מבצע או מלחמה שהורג לך את התיירות לפחות לשנה הקרובה, המצב לא מלבב, אלא אם כן יקרה מה שאני מקווה שיקרה, ייחתם הסכם ויהיה פה שקט להרבה שנים. אז יהיה גן עדן, ואני רואה שאת מגחכת, אבל אנחנו עוד ניפגש".
ממשרד הכלכלה נמסר: "משרד הכלכלה אינו אמון על נושא עבודה מועדפת, אך היה חבר בצוות הבינמשרדי שמינה שר הרווחה לנושא. בכל הקשור לסיוע בתחומי התעסוקה וכוח האדם בענף המסעדות, הציע המשרד למסעדנים מסלולי סיוע וכלים שונים לגיוס והכשרת עובדים, ואנו עדיין עומדים לרשותם בהיבטים הקשורים למשרד הכלכלה, ללא קשר לעבודת הצוות".
גם בלי העניין התיירותי, ממשיך כהן, הביקוש פה קטן וההיצע גדול מדי: "נראה שהקהל הצעיר לא ממש רוצה מסעדות יוקרה. אולי המטבח הישראלי הוא בסופו של דבר 12 סלטים בפיתה".
- אז מאיר אדוני צדק. הפכנו למדינה של המבורגר, צ'יפס ושיפודי פרגית. אנשים לא מוכנים לשלם הרבה על אוכל. מתסכל מבחינתך?
"מאוד, כי אנשים מסתכלים רק על התוצאה הסופית, על המחיר. כשאתה מחליט לקנות למסעדה סט צלחות בעבודת-יד מאיטליה ולא איזה פס ייצור מסין - זה עולה כסף. ולהחזיק מסעדה בחלל גדול עולה הרבה כסף, אנחנו עובדים בשביל הנדל"ן, שכר הדירה בשמיים. כוח האדם עלה מאוד, שכר המינימום עלה, עובדים זרים עולים יותר מעובד ישראלי, מחירי חומרי הגלם עלו. עכשיו, אתה יכול לקנות לוקוס ממצרים, לוקוס מקומי או לוקוס מאסיה, אבל זה שונה לחלוטין".
- יכול להיות, אבל בסוף, כשאתה משלם כ-200 שקל על מנת לוקוס, זה מעצבן.
"אבל אותו סועד בא לכתובת מסוימת בגלל שהוא סומך עליה, והוא רוצה את מה שהיא מציעה, והוא מוכן לשלם את המחיר".
- זהו, שהוא לא.
"אז שלא יבוא. יש כאלה שכן מוכנים. לכל שף יש אמת והוא צריך אומץ ללכת איתה. אני החלטתי שאני משתמש רק בחומרי גלם טובים ומקומיים - וזה עולה כסף. מה לעשות, מטבח מקומי זה יקר. היום, אחרי המלחמה, כולם אומרים תקנו כחול-לבן. כחול-לבן, ברוב הזמן, יותר יקר מיבוא".
- כנראה שיש פער בין האמת שלך לבין מה שאנשים בסוף מוכנים או יכולים לשלם.
"יקר זה עניין סובייקטיבי. אני לא חושב שלשלם במסעדה 250 שקלים לסועד זה יקר. אנשים מוכנים להוציא פה מאות אלפי שקלים על מכוניות ולשלם יותר מ-120% מס. אנשים טסים במלא כסף לחו"ל ולא מתלוננים. רק האוכל במסעדות יקר להם? הייתה לי ב'יפו תל-אביב' מנת צלעות שקניתי מספק מסוים והמחיר שלה היה בשמיים. בסופו של דבר החלטתי להוריד אותה, כי אני בכיתי, הלקוח בכה, ורק הקצב שמח. עד שהורדתי אותה, הייתי נותן למי שהתלונן את הטלפון של הקצב ואומר לו: 'אדוני, זה הטלפון, תתקשר אליו, תקנה לבד ותראה כמה זה יעלה'. אנשים מתלוננים שיקר משום שהם לא מבינים את ההיגיון שעומד מאחורי התמחור".
- מה ההיגיון?
"אתן לך דוגמה: לפני כמה ימים קיבלתי תלונה בפייסבוק מאיזה יועץ שיווקי שהגיע ל'דיקסי' ב-23:15 וביקש תפריט לילה, אבל תפריט לילה מוגש מ-23:30. הוא כתב לי שבימים כאלה, ימי מלחמה, לא הגיוני שלא יגישו לו את תפריט הלילה קודם, ומה זה רבע שעה, ושבימים כאלה אני צריך להיות פחות שחצן. זה שהבנק נסגר ב-12 ונועלים לך את הדלת בפרצוף זה בסדר; זה שמטוס ימריא בשעה שהוא צריך להמריא ולא מחכים לך, זה בסדר; אבל מסעדות אפשר לכופף. אז לא. יש היגיון לכל דבר וצריך להבין אותו ובסוף אתה נלחם על קהל שרוצה לבוא אליך ומוכן לשלם את המחיר.
"אין מה לעשות, כשיש לך מסעדה שהיא נישה, כמו 'יפו תל-אביב', אתה מאכיל קהל קטן מאוד, וכשיש לך פאסט פוד אתה מאכיל עיר שלמה. אז אם אתה רוצה להאכיל עיר שלמה, תעשה פאסט פוד - או הכי טוב, כמו במקרה שלי, גם וגם".
- "יפו תל-אביב" היא מסעדה רווחית?
"אין דבר כזה מסעדה לא רווחית. אף אחד לא תורם כסף. עושים כסף, השאלה כמה. 'יפו תל-אביב' היא מסעדה רווחית; זה לא 'דיקסי', בואי לא נתבלבל. ממסעדות נישה שמנוהלות טוב אתה יכול להרוויח בסדר, לא להתעשר, אבל אתה צריך אותה כי היא בונה שם שפותח לך הרבה אופציות: טלוויזיה, אירועים ופרויקטים של ייעוץ. את הכסף אתה לא עושה מהמסעדה אלא מהמסביב. מסעדה לא יכולה להיות לא רווחית, אבל מסעדה כמו 'יפו תל-אביב' בהחלט צריכה שיהיה לה עוד מעגל שומן".
קוק בצהריים
לכהן יש מעמד כמעט ממלכתי בציבור הישראלי, משהו נדיר למדי, אפילו במדינה שבה שפים קיבלו מעמד של סלבריטאים. בברנז'ה הסוערת שלו, נדמה שכהן הוא הקול השפוי, המתון, המיושב.
"אני קצת יכנע", הוא צוחק, "מיושן". בעוד הקולגות שלו מ"מאסטר שף", אייל שני ויונתן רושפלד, מצאו עצמם לא אחת בכותרות ולא תמיד בהקשרים מחמיאים; ושני שפים בכירים אחרים, ירון שלו (טוטו) ורפי כהן (רפאל), נאלצו לעזוב את המסעדות המצליחות שלהם ברעש גדול - כהן מצליח לשמור על ידיים נקיות. לא תתפסו אותו באיזו התבטאות קיצונית או בפוסט מביך במדיה החברתית. לאור פעילות השפ-סלבס בשנה האחרונה, זה אפילו סוג של הישג.
"אני לא אוהב את זה ששפים היום עסוקים יותר באינסטגרם מאשר במטבח, אבל זאת התקשורת היום, לטוב ולרע", כהן מפגין את המתינות שלו גם בנושא הזה. "ביצה, טבעה להיות מסריחה, וזה ששפים אומרים אחד על השני דברים לא יפים זה בסדר, אנחנו בני אדם, זה אנושי".
- אני רוצה לגעת בתופעה מדאיגה אחרת שמתרחשת היום במטבחים שלנו - קוקאין.
"לצערי, זה נכון. בניו-יורק זה יותר גרוע. כל מי שחזר מסטאז' במסעדות בניו-יורק יגיד לך שכל הטבחים שם על קוק".
- מה יש בעבודה הזאת שמושך אותם לשם?
"זאת תשובה מורכבת. שפים קיבלו בשנים האחרונות מעמד הזהה למעמד של כוכבי רוק, וכוכבים צורכים סמים מכל מיני סיבות. אני לא יודע לשים את האצבע ולהגיד בדיוק מה יש דווקא במקצוע שלנו שגורם לך לקחת, אבל זה עסק קשה רגשית, כי זה עסק שיש בו קהל. עמדת פעם על במה כשעשרות אלפי אנשים מסתכלים עלייך? זה ממכר. ואז, באיזשהו שלב, מכבים את האורות ואתה הולך הביתה. אתה לבד ומשתגע. אם יש לך משפחה וילדים זה עוזר, כי אתה בא הביתה אחרי סרוויס שבו בישלת כל מיני דברים מדהימים, מחאו לך כפיים ואמרו לך כמה אתה נפלא, ואז בא הבוקר ואתה מכין סנדוויץ' עם גבינה צהובה והילד אומר שהסנדוויץ' לא טוב היום, וזה מסדר לך את הראש ומכניס אותך לפרופורציות. אם אין לך את זה, אתה בבעיה.
"יכול להיות שזה עסק שאתה צריך בו אישיות חזקה - כי זה משהו רגשי. זה כמו פצע, אתה חשוף, וכל מי שנוגע בך עושה לך צמרמורת. אז יש כאלה שמלטפים אותך וזה נעים לך ויש כאלה שנוגעים בך חזק וזה מכאיב. אתה כל הזמן על הציר שבין הכאב והעונג, בין האפס לעשר. אין מנעדים של שבע-שמונה, ואם יש, זה משעמם, אתה לא רוצה להיות שם. אז אם אתה לא מסוגל להכיל את זה ואין לך משפחה ואתה לא עושה עוד משהו, איזה תחביב - משפץ מכוניות, למשל, כמוני - יש סיכוי שתיפול לתהום, לפחד מכישלון, לתחושת רדיפה אולי. הערה של מישהו יכולה לדרדר אותך. אם רגשית אתה לא מסוגל להכיל את זה, אתה בבעיה.
"ואני אומר, כל מי שנפל לסמים, כל מי שרעוע רגשית, אפשר לראות איך הוא גדל, באיזה בית. זה לא רק המקצוע, המקצוע הוא סוג של קטליזטור".
- אתה מודאג מהתופעה?
"מאוד. יש לי ילדים והם יוצאים החוצה ואין לי ספק שהם ייחשפו לסמים, אם עוד לא נחשפו. אני דואג כי זה הבית שלי. באתי מקריית שלום. השכנים שלי, בית לידי, היו נרקומנים וחלק מתו בגיל צעיר נורא. אני נזהר מזה כמו לא יודע מה. קוק זה לא הרואין, אבל הוא הרסני לא פחות. אתה אמנם לא גומר מת על הכביש או על המדרכה, אבל אתה יכול לגמור חסר כול, בודד ואומלל ולאבד את כל מה שיש לך. אז כן, ברור שאני מודאג. מה גם שאני לא חושב שזה תורם משהו, לא ליצירה ולא לאוכל. זה רק מזיק לך. ואם אני אגלה שמישהו אצלי עושה קוק, הוא מיד יעוף הביתה. אני לא מוכן לסבול סמים אצלי במטבח".
עוד באוכל טוב:
לא צריך לפחד מביקורת
על אף שזכה לליטופים ולחיבוקים רוב חייו המקצועיים, כהן יודע על מה הוא מדבר כשהוא אומר שזה מקצוע חשוף. לפני שנתיים וחצי, כשפתח את "יפו תל-אביב", חזר למטבח אחרי עשור שלא היה בו. הציפיות היו בשמיים, ומרוב שהוא רצה לעמוד בציפיות של כולם - של אלה שזכרו אותו מ"קרן" היוקרתית ושל אלה שחווים אותו כעממי הלאומי מ"מאסטר שף" - הוא לא עמד בציפיות של אף אחד. הוא לא הביא אמירה קולינרית מקורית כמצופה משף במעמדו, הקהל לא הבין מה הוא רוצה ועל מה הוא משלם כל-כך הרבה. גם המבקרים לא עשו לו הנחות.
- מה קרה?
"תראי, כשאדם מפסיק לעשות משהו במשך 10 שנים ואז חוזר לעשות את אותו הדבר - יש לו חששות. אתה מפחד להיכשל, מפחד שאיבדת את זה. אתה שואל את עצמך מאיפה מתחילים. לא הייתי פה 10 שנים, יש בחוץ עולם חדש שלא הכרתי, ושאלתי את עצמי מה אני עושה. זונח את העולם הישן ומנסה להתחבר לעולם החדש? האם אני אוהב את העולם החדש? התשובה הייתה לא. מאוד לא אהבתי את מה שקורה כאן בקולינריה. חקיינות, שכפולים, שפים בלי אומץ לעשות את מה שהם אוהבים ורוצים.
"בעשר השנים שהפכתי לדמות טלוויזיונית, פיתחתי ציפיות שונות אצל אנשים; לכל אחד מהם היה חיים כהן אחר בראש, ובסוף צמצמתי את כל הציפיות לנישה שהיא 'יפו תל-אביב' - לא כשרה, לא זולה, עם מטבח מאוד מסוים. בהתחלה רציתי לעשות 'קרן', אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לעשות 'קרן', כי אני צריך להתחבר לקהל צעיר; הקהל של 'קרן' הפסיק לאכול בערב, כבר אז הם לא היו ילדים, והיום יש קהל חדש שרוצה מוזיקה ורעש וקראחנה ולשבת לאכול אוכל אחר על הבר ולא ליד שולחן עם מפות. אז במקום לעשות את מה שאני באמת אוהב, ניסיתי ללכת על המכנה המשותף הרחב ביותר וזאת הייתה טעות איומה, כי נפלתי בדיוק למקום שלא אהבתי אצל אחרים".
- חיים כהן של "קרן" שכב על הגדר. ציפו שגם ב"יפו תל-אביב" תביא איזו בשורה קולינרית מקורית. יש בה כזאת?
"ב'יפו תל-אביב' אין בשורה קולינרית, אבל נלחמים על חזון של מטבח מקומי. בעיניי, זה יותר חשוב מבשורה קולינרית, או לא פחות חשוב בעוצמה שלה".
- היה קשה לעמוד מול הביקורות?
"ברור, אף אחד לא אוהב לקבל דקירות, אבל מי שלא חווה ביקורת של רון מיברג לא חווה ביקורת לעולם; המבקרים של היום קיקיונים לעומתו. יש דברים בביקורת שצריך לקחת, כי הם נכונים, ואתה צריך להיות מספיק כן עם עצמך ולהודות בזה. אם שמים את הטונים ואת הרשעות בצד ומקשיבים למהות של הדברים, נכתבו דברים נכונים וטוב שכתבו אותם. אמרתי לעצמי, תתעשת, עצור, עזוב את השטויות שאתה עושה ותתחיל לעשות מה שאתה יודע ורוצה לעשות והעולם כבר יתאים עצמו אליך. תראי, בלי ביקורת אתה לא יכול לשרוד. אם תחשוב שבעסק הזה יש רק טוב - תשתגע, תלך לאיבוד. נכון שכשמבקר דוקר אותך זה כואב, אבל אי-אפשר להלך כאילו אתה בגן עדן. מסעדה זה לא גן עדן. היא כן, אבל לרגעים קצרים מאוד".
- כפרסונה טלוויזיונית, כמה אתה באמת במטבח היום?
"אני במסעדה - עושה מנות, עובר בין האנשים. נכון, ברמה הטכנית אני לא עומד בעמדת הצלחות וקורא בונים, אבל גם לא צריך אותי שם. שף שיש לו מסעדה צריך להיות במסעדה - במטבח ומחוץ למטבח, עם הלקוחות".
- עסוק בלהצטלם איתם.
"הצילומים זה דרישה של הקהל. כשאני בתוך המטבח, באים ואומרים לי: בשולחן 22 יש יום הולדת, רוצים להצטלם איתך. זו דרישה של אנשים ואני מבין אותם. הם באים אליך, הם אוהבים אותך ולא רק את האוכל שלך, חשוב להם שתיגש אליהם".
- איפה יותר מרגש אותך להיות - במטבח או בטלוויזיה?
"במטבח, אבל אני גם נורא אוהב לעשות טלוויזיה. אני אגיד לך משהו. אתה הולך לטלוויזיה אם יש לך מה להגיד על אוכל. כשיש לך מסעדה כמו 'יפו תל-אביב' זה נישה, זה קטן. אתה מאכיל מאות אנשים בחודש. כשיש לך 'פילדלפיה' אתה מאכיל אלפי אנשים בחודש - וכשאתה בטלוויזיה אתה מאכיל מדינה שלמה. אלה 3 במות שונות בגדלים שונים. אם יש לך מה להגיד, אחלה, לך לטלוויזיה. מי שמגיע למקצוע הזה רק כדי להיות סלב, לא רק שלא יהיה סלב, גם לא יהיה טבח, כי צריך לקלף בצל קודם ולבכות מהבצל ויש כאלה שלא מצפים לזה. זה העולם החדש, שאני לא מתחבר אליו".
- יונתן רושפלד ויתר על הבמה של "מאסטר שף" וחזר למטבח. זה ראוי להערכה.
"הוא ויתר, אבל אנחנו לא ויתרנו עליו. יונתן לא עזב רק כי הוא חשב שמקומו במטבח, הוא עזב גם כי הייתה לנו עונה נורא קשה. אני לא מכיר עוד עבודה שאתה עובד בה עשרים שעות ביום, באולם סגור, בלי חלונות, כשאתה צריך להישאר מאוד חיוני מול מצלמה. התמוטטנו, כל יום צילום כזה הרג לנו שבוע. אני באופן אישי לא יכולתי לקום מהמיטה, לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לעשות כלום, וזה נמרח על חצי שנה וזה די פגע בכולנו".
- מה היה שונה בעונה זאת מאחרות?
"לא יודע להגיד. זה היה יותר אינטנסיבי. דחסו לנו יותר בפחות - זה הרי הכול כסף בסוף. עבדנו יותר קשה מעונות קודמות ואולי גם הזדקנו. כולנו יצאנו שבורים מהעונה הזאת. אז יונתן, כמו יונתן, אמר להפקה שהוא לא נהנה כאן יותר ועזב. בשיחה עם אבי ניר מקשת אמרתי לו שיונתן צודק. זה לא הגיוני לעבוד ככה. מבחינתי זאת הייתה חצי שנה מהקשות שחוויתי בטלוויזיה. אז יונתן החליט שהוא הולך וגם אני מתנדנד".
- יכול להיות שגם אותך לא נראה בעונה הבאה?
"עד שלא אראה את הדרך החדשה, לא אצא אליה. בקשת צריכים לחשוב טוב-טוב איך עושים את זה אחרת. אני מקווה שהם ידעו לתכנן את ימי הצילום בצורה כזאת שגם יונתן יסכים לחזור, כי אני חושב שאנחנו רביעייה מדהימה".
- לא יהיה לך קשה לוותר על זה?
"לא".
- כלכלית אתה לא צריך את זה?
"זאת לא שאלה רצינית".
- רצינית מאוד.
"אני לא יודע מה תהיה ההשפעה על העסקים שלי אם לא אהיה בטלוויזיה. זה עוזר, בטח שזה עוזר, ומי שאומר לך שלא, משקר. אני אעשה 'מאסטר שף' כל עוד אני אוהב את זה ולא יהיה לזה מחיר כבד על חיי. אם לא, לא אעשה".
הכתבה המלאה במגזין G
