נגלה לכם סוד – בגדול, לאמריקאים יש את אותם החטיפים והממתקים כמו שלנו. על המדפים שלהם בסופר תמצאו את אותם השמות והמותגים, ודי קשה להיתקל כאן במשהו נדיר שמעולם לא נראה בארץ. עם זאת, אין ספק שהם אחראים לכמה יציאות מוזרות ביותר. בדרך כלל זה קשור לממתקים שיוצאים בגרסאות מיוחדות לקראת החגים, לנטייה השנויה במחלוקת שלהם להכניס חמאת בטנים לכל דבר ולרעיון המוזר שמקומן של סוכריות גומי הוא לצד דגני הבוקר והגרנולות. לפעמים זה עובד, לרוב זה נכשל, והכשלונות החריפים ביותר נובעים מעירוב פרוורטי של מתוק ומלוח. הכוונה היא לא למיקסים המתבקשים והפופולריים של במבה נוגט או בייגלה עם שוקולד, אלא למקרים שמעידים על חוסר הבנה עמוק של הדיכוטומיה - כמו קוטג' עם פצפוצי שוקולד. בחייכם!
אבל אני, אחרי הכל, גרופית של ממתקים. אז הלכתי ובחרתי וטעמתי, ונתתי גם לילדים שלי לטעום. הנה כמה מסקנות שהצלחנו ללקט.
הפייסבוק שלנו לא באמריקה, אבל בכל זאת כיף שם
בייגלה בציפוי אוכמניות
נתחיל מהסוף: לבייגלה בציפוי אוכמניות יש בדיוק את הטעם שאתם יכולים לדמיין, של בייגלה בציפוי אוכמניות. השידוך כאן הוא כפוי והתחושה היא כאילו אוכלים שני מאכלים שונים שנפגשו במקרה בתוך הפה. מיותר.
טוויקס חמאת בוטנים
בארצות הברית חמאת בטנים היא המלכה, ואך טבעי שהמלכה תשלוט גם בעולם הנשנושים. לאמריקאים יש גרסאות חמאת בטנים כמעט לכל הממתקים המוכרים, אבל אותי עניין לטעום את הטוויקס המוכר בטוויסט המוזר. במקום שני מקלות מצאתי ארבעה קטנים, ולמען האמת, היה לי קשה לסיים אפילו אחד. חמאת הבוטנים החליפה את מקומו של הנוגט הדביק, זה שהופך את הטוויקס לטוויקס. נכון, הביסקוויט עדיין היה שם, אבל אי אפשר לקחת מממתק את הטעם הכי דומיננטי שלו ולצפות שיישאר הוא עצמו.
פרינגלס צ'יזבורגר
אמריקה במיטבה: סדרת הפרינגלסים "פוד טראק" מציעה צ'יפס בטעמים של מנות שמוגשות במשאיות אוכל, שלא נתפסות כגימיק בארצות הברית אלא פשוט כאופציה לגיטימית להסעדה. כשפתחתי את הגליל של הפרינגלס צ'יזבורגר רציתי למות רק מהריח החרדלי שלו. לצ'יפס עצמו, לעומת זאת, הייתה דווקא ארומה נחמדה של תיבול מסתורי שלא הצלחתי לזהות. את טעמי הבשר והגבינה לא הצלחתי לאתר, וחבל.
עוד באוכל טוב:
- גרנולה ביתית שמכינים בפחות מעשר דקות
- הזמנו משלוח ממקס אנד קו, וזה הרגיש כמו משימה ב"הישרדות"
- ככה מכינים ביצה קשה מושלמת
סיפורי פרות
לא פרות ולא סיפורים, מדובר בטופי במילוי קרם שמנת. האמריקאים קוראים לזה "קרמל לעיס" ולא טופי, וטוב שהם עשו את ההבחנה הזו. הקרמל הלעיס לא טעים כמו טופי, אבל כן נדבק לשיניים בלי להתבלבל. ממש להפסיד מכל הכיוונים.
צ'יפס סגול
את הצ'יפס הסגול קניתי בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר באמריקה. הייתי חייבת, זה צ'יפס סגול!
מאז אני פחות מתרגשת. יש פה צ'יפסים בכל מיני צבעים, אבל הטעם הוא אותו הטעם – מעין דוריטוס תפל, לא מלוח וחסר הצדקה.
סניקרס בייטס
סניקרס לא יהיה הבחירה הראשונה שלי בממתק – אבל נגיסוני הסניקרס מעולים וכיפיים לגמרי. למעשה, הם יגרמו לכם לאכול הרבה יותר סניקרס ממה שהייתם אוכלים לו היה לכם סתם ממתק רגיל ביד. מתוחכמים האמריקאים האלה. מה בסך הכל הם רוצים? שנאכל לא בריא ונשמין.
ממתק פצפוצי אורז
האמריקאים לא חושבים שלשלב אורז בממתק זה מוזר. ולא סתם ממתק, הממתק המתוק ביותר שאכלתי כנראה מימי. בכל יחידה יש 90 קלוריות, שזה בהחלט מפתיע ביחס למתיקות, והמראה הוא מראה אורז – אך הטעם טעם וניל. מוטב לו לאורז להישאר בצלחת כתוספת, ולא לנסות את מזלו באגף הממתקים.
m&m's בטעם קפה-דלעת מתובל
איך אהבתי! לעדשים בשקית יש שלושה צבעים: כתום, חום ושמנת, ולכל אחד מהם טעם אחר. האחד קפאיני, השני מאוד מתובל, אולי בג'ינג'ר, והשלישי קינמוני. זה ממתק קצת קשה לעיכול מבחינת הטעמים וחריפות התיבול שלו, אבל הוא התיישב נפלא על מזג האוויר המתקדר שבחוץ.
חטיף חזיר עם עור
כן, זה גרוע כמו שזה נשמע. החטיף הזה היה יותר מדי אפילו לחובבת חזירים כמוני, בעיקר מהרגע שבו הבנתי שלא מדובר רק בטקסטורה פריכה ומתפצחת בפה אלא גם ברובד עמוק יותר של בשר אמיתי. בשר, כמו אורז, נועד להיאכל מצלחת. לא כחטיף.