לאחרונה נדמה שהאוכל האמריקאי משתלט על ישראל. אנחנו כבר דיברנו על זה לא מעט ובאופן אישי אנחנו מתכננים גם לטעום מזה לא מעט, אבל עם כל הכבוד למסעדות – לרוב, בסוף היום, זה רק אנחנו והחטיפים שלנו מול הטלוויזיה בסלון. האם הבמבה צריכה להילחץ? האם אמריקה עומדת לכבוש גם את הספה שלנו? מצד אחד – אפשר לרכוש בארץ לא מעט חטיפים וממתקים שנחשבים לאבני היסוד של הנשנוש האמריקאי, מצד שני, אולי באנו עם ציפיות מוגזמות, אבל פייר, מה שטעמנו - לא משהו. לא משהו בכלל.
שוקולד הרשי'ז
לפני בערך מיליון שנה ההרשי'ז כבר הפציעו בפיצוציות בגרסה לבנה עם עוגיות, וכשאנחנו אומרים עוגיות – אנחנו מתכוונים לשבבים כהים בטעם לא מזוהה. לא ברור למה דווקא המוצר הזה היה הראשון לעשות עלייה, אבל מאז טעמנו עוד כמה וכמה מוצרים של ענקית השוקולד האמריקאית, ולא נעים להגיד אבל מדובר תמיד בשוקולד שמרגיש מהזן הזול ביותר, עם מרקם בעייתי וטעם לא שוקולדי בעליל. הרשי'ז הוותיקה הוציאה את חטיף השוקולד הראשון ב-1900, ויש לנו תחושה חזקה שמאז פשוט לא ריעננו שם את המתכון.
פופ טארט
מדובר, למי שפספס, בעוגות אישיות במילויים שונים עם זיגוגים צבעוניים ושמחים במיוחד שאמורים להכין במצנם (נו, טוסטר קופץ). באמריקה מתים עליהן וזה אפילו יכול לעבור כארוחת בוקר (כלומר, אם החיים הם סרט על אם חד הורית שנלחמת על החלום שלה. אבל כולנו קצת כאלה לפעמים). במציאות מדובר בחוויה שכולה יותר מדי סוכר והרבה יותר מדי טעם לוואי. הם מצליחים קצת יותר כשהם שומרים על זה פשוט, אז אם בכל זאת החלטתם לאכול פופ טארט – תשתדלו ללכת על המילוי והזיגוג הכי מאופקים שתמצאו, והיזהרו משמות מפוצצים כמו "רד וולווט" ודומיו. ואגב – לטוסטר אין באמת משמעות. העוגה מוכנה לאכילה כפי שהיא, זה שלא שהיא נאפית אצלכם בבית.
תערובות לאפייה ביתית של פילבסרי
לעומת הפופ טארט, המוצרים של פילסברי באמת נאפים אצלנו בבית. לא מדובר כאן במוצר חדש כלל וכלל, אבל בהחלט באחד שמייצג בגאון את התרבות האמריקאית: אבקות מוכנות לבלילות לעוגות ומאפים שונים, צ'יק צ'ק, רק מערבבים, אופים וזה מוכן. ניסינו לא פעם ולא פעמיים. זה לא עבד כעוגה לאורחים בדירת השותפים שלנו כשהיינו צעירים, זה בהחלט לא עבר כעוגת יום הולדת לגן, וכשאנחנו אומרים לא עבר אנחנו מתכוונים שילדים בני ארבע אשכרה סירבו בנימוס לעוגה.
קנדי קורן
לא, לא מדובר בסוכריות בטעם תירס. הסוכריות האלה קיבלו את שמן כי הן דומות, לכאורה, לגרעיני תירס. מדובר בלהיט הלואין (ליל הקדושים) ידוע ופופולרי בטירוף בארצות הברית ובקנדה, אבל הטעם, איך נגיד זאת בעדינות? כמו של פלסטלינה לא רעילה לילדים, שישבה מלא זמן פתוחה.
טוויזלרס
אוקי, הבעיה האמיתית עם טוויזלרס היא לא מה שהם כן, אלא מה שהם כבר לא: הם לא סוכריות הליקריץ שכולנו אהבנו לשנוא, וחלקנו (מודים באשמה, תקראו לנו סוטים) אהבנו באמת. הסוכריות האמריקאיות האלה התחילו כמו מה שאנחנו מכירים כסוכריות סוס, עם טעם ליקריץ אניסי מובהק, והיה להם אמנם קהל מצומצם, אבל איכותי. אנשים שאוהבים ליקריץ הם אנשים עם אופי. אבל מאז החברה התרחקה מהטעם המקורי והוציאה טעמי תות, ענבים ואפילו שוקולד, וזה סתם סוכר במקרה הטוב ודי דוחה במקרה של השוקולד.
גטורייד
במקור, מדובר במשקה איזוטוני שמיועד לספורטאים. בסך הכל אלה מים שמוסיפים להם מינרלים ומלחים ואמורים לשפר את ספיגת הנוזלים בגוף ואת היכולות האירוביות. במילים אחרות – זה לא אמור להיות טעים, אבל משום מה המשקה הזה צבר תאוצה בארצות הברית והוא לגמרי נתפס שם כמשקה לגיטימי לסתם אנשים עצלנים כמונו. חברים, הוא דוחה. אין לו טעמים, אלא צבעים - יש טעם כחול, טעם אדום וטעם ירוק והם כולם לא טעימים באותה המידה.
טווינקי'ז
קודם כל מדובר בממתק עם מוניטין (יש שיגידו מפוקפק): הטענה המקובלת היא שלטווינקיס אין תאריך תפוגה והם מחזיקים לעד. אם יש אנשים שמשום מה זה נשמע להם כמו פלוס – תהיו לנו בריאים. אותנו זה מרתיע אוטומטית, מה גם שאגדות ושמועות נוספות מתלוות לנתון החשוד הזה – מטענה שהטווינקיז ישרדו שואה גרעינית ועד לטענה שאחרי שנה הם הופכים לאלכוהוליים. אם למרות זאת אתם עדיין סקרנים – אז מדובר בסך הכל בעוגת ספוג מלאה בקרם ומתוקה מדי, עם מרכיב סודי שהופך אותה לאכילה לנצח. אנחנו נוותר, תודה.
אוראו בטעמים משונים
יש אוראו בארץ ואנחנו אומרים על זה תודה מדי יום, נשבעים. האוראו הרגילות הן הכי טעימות, אלה עם ציפוי השוקולד אחלה וגם האקסטרא מילוי עושות עבודה יפה, אבל מפעם לפעם חבר יצירתי חוזר מחו"ל עם אוראו בטעמים. טעמים מוזרים שהם לא הטעם הרגיל והטעים ביותר שכבר יש לנו. תות שדה, קינמון או ג'ינג'ר – אנחנו מעריכים את המחשבה, אבל פשוט אין צורך.