מאיר אדוני הוא כנראה השף הראשון בישראל שהצליח לפצח, בלי להתכוון לכך מן הסתם, את הקוד הגנטי הקולינרי שלי. אחרת, איך אפשר להסביר מנה כמו הרינג כבוש עם צזיקי.
אפילו פולני-יווני כמוני לא היה חושב בחיים על צירוף מוזר כזה. דג מלוח עם סלט יוגורט ומלפפונים. טרטור בפי העם. מה אומר ומה אדבר, היה שווה.
היה שווה לחכות כמעט חצי שנה, להתייבש על הקו, בהמתנה אינסופית למענה אנושי שמעולם לא הגיע, לספוג חרפות מכל הכיוונים על כך שאני היחידי שעוד לא כתב על "המזללה", ולחילופין על כך שעכשיו נזכרתי.
היה שווה ולו רק בשביל לגלות באופן סופי שדג כבוש הוא דג כבוש הוא דג כבוש. וגם צזיקי הוא צזיקי הוא צזיקי. ואין שום סיבה לערבב בין השניים. אפילו לא לכבודי. וזה הרי לא היה לכבודי. ולא שזה לא היה טעים. זה היה טעים מאוד. מוזר אבל טעים. אבל בשביל מה.
מאיר אדוני, השף הנערץ של "כתית" ועכשיו גם של "המזללה" המדוברת כל-כך, הוא בראש ובראשונה מלך הצירופים הבלתי אפשריים. לא תמיד הם עובדים. אבל כשהם עובדים הם נפלאים. לא פחות.
קחו למשל את השילוב הבא. חלה מתוקה עם שום. האינסטינקט הראשוני הוא לשאול, שוב, למה? אבל אז טועמים ומה לעשות, זה נורא טעים.
שימו עליה קצת הרינג כבוש - משהו שאני אוהב מאז עמדתי על דעתי ובעיקר מאז התרתי לעצמי לבוא בשעריו, הדמיוניים, של מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא מתי המקלל - ותדעו אושר מהו. אושר מיותר לחלוטין אגב, אבל גם זה אושר, אולי לא מי יודע מה אושר אבל גם כן חתיכת אושר, אם לעשות פרפראזה על מאיר אריאל המנוח.
נכנע לאופנת הצנצנות
פטה כבד העוף, עוד מנה ראשונה, דווקא נצמד למסורת, עם ברנדי, שומן אווז וקורנישונים. אבל גם את זה הוא עושה בתוך צנצנת. כן, גם אדוני נכנע לאופנת הצנצנות. טעים מאוד אבל לא בשביל זה באנו לכאן. דגים מלוחים יש אצל מתי כאמור ופטה כבד עוף, טוב ככל שיהיה, אפשר לאכול בעוד המון מקומות.
או סלט קלאמרי עם עגבניות. אז נכון, שוב, הכול מאוד טרי ומבוצע בשלמות ובדייקנות ובטעם טוב מופתיים. אבל בכל זאת, להוציא את פרוסות האורך של הבמיה הצרובה, לא בשביל זה באנו.
גם בעיקריות נמשכות האכזבות העקרוניות. שוק אווז הוא תמיד מנה מענגת ומספקת. גם חמין החיטה והגזרים שלצידו מושלמים. אבל גם בקופי בר יש שוק אווז מצוין הלא. מנת הסטייק אנד אגז עם שעועית ברוטב עגבניות עשויה מנתח שטייל ומשמחת אפילו את בני הצעיר והסרבן. אבל השעמום נמשך. זה טעים מאד, אבל בנאלי. אולי היינו צריכים לבוא בכל זאת בערב. אבל אני הלא כל-כך אוהב לבדוק מסעדות דווקא בעסקית שלהן.
אם נעשה הפסקה מתודית קלה ונדבר באמת על עסקים, אין ספק שהעסקית של "המזללה" היא עסקה משתלמת להפליא. תמורת פחות ממאה שקלים תזכו למנה ראשונה, מנה עיקרית, לחם ממכר - היה גם לחם שאור טוב - בקבוק מים מינרלים צרפתיים איכותי, קפה ותופין קטן. עוד 69 שקלים ותקבלו גם חצי בקבוק ריוחה טוב. אבל נדמה לי שגם אתם מצפים ליותר מאדוני. יותר מאשר אוכל הגון וטוב, איכותי ככל שיהיה. מצפים לזיקוקי דינור של גאונות, להפתעות קולינריות בלתי צפויות.
כל זה לא היה בארוחת שבת בצהריים שלנו. כמעט. מנה אחת בלבד הצילה את הכבוד האבוד של מאיר אדוני. קלמרי, שוב קלמרי, עשוי על הפלנצ'ה באופן מושלם, עם סלט גרוזיני של שום, אגוזים ושעועית ירוקה, טפיוקה שחור מדיו של דיונונים שנראתה כמו קוויאר, פרוסות במיה, שוב במיה, כוסברה, פרחי כרובית חיים וסליחה אם שכחתי משהו. מנה מרתקת, מופרכת על פניה בצירופיה ומושלמת באופן מפתיע בחיך. וגם בעין. בדיוק מסוג המנות שעליהן נבנתה תהילתו של אדוני.
בקינוחים חזרנו לרגע אל השגרה עם סופלה שוקולד חם ומשעמם ואז נסקנו שוב לגבהים יחסיים עם מרק פירות טרופיים קר עם טאפיוקה וטוויל (ביסקוויט דק מדק) של אננס. מנה מרעננת ונהדרת.
"המזללה" אינה כתית כמובן וגם לא מתיימרת או רוצה להיות כזו. לכן אולי אין טעם וסיבה לצפות להברקות גאוניות בעסקית צהריים. אבל מה לעשות וזה בדיוק מה שמצפים לקבל כל הזמן מפיגורה קולינרית כמו מאיר אדוני. "אחזור שוב בערב", היה אומר מישהו אחר.
המוזיקה אגב, מחרישת אוזניים. אני מזדקן. השירות לבבי ויעיל והעיצוב הוא מהסתמיים שנראו בעירנו, אפילו בהשוואה לכתית, מסעדת האם שמצליחה לכער את אחד הבניינים הכי יפים בתל-אביב.
מחירים:
חצי בקבוק ריוחה פאוסטינו - 69 שקלים
עסקית קלאמרי (כולל מנה ראשונה) - 75 שקלים
עסקית קונפי אווז - 95 שקלים
עסקית סטייק אנד אגז - 95 שקלים
שוקולטה - 30 שקלים
מרק פירות טרופיים - 30 שקלים (יופי של מחיר לקינוחים)
המזללה. נחלת בנימין 57. 03-5665505. א--שבת 12:00-16:00, 19:00-24:00
>> סלט פתיתים משודרג עם בטטה צלויה
>> פרגיות ממולאות של המאסטרשף אבי לוי
