קרה לי משהו מביך, אני חושב שאני ישראלי. עברתי את מבחן האש של הישראליות - חיכיתי בתור בפתיחה. זה לא היה אמור לקרות לי, כל חיי התחמקתי מזה. אימצתי פאסון, הייתי קול, הייתי חכם. זה לא היה אמור לקרות לי, אני לא הייתי אמור להיות מאלה שדוחפים וצועקים וכמעט מתעלפים, אני הייתי אמור להיות מאלה שצופים באלו שדוחפים וצועקים וכמעט מתעלפים בטלוויזיה, מתוך הספה שלי, ולצחוק עליהם. שתדע כל אם עברייה שגם בנה עלול לגמור בתור של פתיחה.
הכל התחיל כשהעורכת היקרה של אוכל טוב שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לפתיחה של הסניף החדש של ברגר קינג באבן גבירול, מה שסימל את חזרתה המבורכת של רשת ההמבורגרים האמריקאית לאחר היעדרות של חמש שנים, במהלכן האפשרות למאנץ' לילי ומהיר של המבורגר הצטמצמו רק למקדונלד'ס הסטריליים מדי. לוופר של ברגר קינג יש טעם של נעורים. כנראה זה בגלל שגדלתי במרכז ראשון לציון, כשאחרי יציאה כיתתית לקולנוע גיל (מקום שכבר לא קיים), בזבוז מטבעות בעולם המשחקים נמקו (מקום שכבר לא קיים) ושיחת גוביינא להורים מהטלפון הציבורי שליד השירותים כדי להגיד שהכל בסדר, תוך כדי נסיונות התחמקות והדיפה של הפדופיל השכונתי (בן אדם שאני מקווה שכבר לא קיים), היינו מקנחים בוופר של הברגר קינג ומרגישים אמריקה בקניון רוטשילד.
עוד באוכל טוב:
- 9 בתי הקפה הכי טובים (וכולם מחוץ לתל אביב)
- מצאנו את המשלוח המושלם והוא מגיע מגו נודלס
- אין לכם כוח לחכות לברגר קינג? 10 דברים שלא ידעתם על פיצה
אז כמובן שנעתרתי לבקשתה של העורכת, בתקווה שאצליח לשחזר את קסם הנעורים שגרם לי להתחצ'קן לפני כל הילדים בשכבה כבר בכיתה ו'. רק שהעורכת שכחה לספר לי שהיא לא שולחת אותי למסיבת עיתונאים שם אבלה כמישהו בעל צלם אנוש, אלא שהיא מעוניינת שאעבור את החוויה האותנטית של עם ישראל והיא שולחת אותי לגוב האריות - הפתיחה. כי היי, בואו נשלח את התל-אביבי המנותק והבועתי כדי לכתוב על האנתרפולוגיה הישראלית, זה משהו שאף פעם לא עשו, זה בטח יצא מקורי.
בני נוער בצד אחד, טל גלבוע בצד השני
אני חוצה את כיכר רבין ושומע צעקות צרודות של אישה זועמת. לא, זאת לא הזיית עבר של קולה של אמי מבעד לשפופרת הטלפון הציבורי, נוזפת בי שהפרעתי לה בצפייה ב"צעירים חסרי מנוח" ושממש לא אכפת לה אם נאנסתי או לא. מדובר בטל גלבוע, זוכת "האח הגדול" והאקטיביסטית הטבעונית, שהביאה עמה את כל הג'מעה במטרה לחרב את הפתיחה בסיסמאות נפלאות שהייתי מקשיב להן אם לא הייתי כל כך רעב. ובעוד הם עומדים על אי התנועה עם השלטים והידיים המוכתמות בספריי אדום, בעבר השני של הכביש חיכה לי הסיוט האמיתי - כמו "כפר הארורים" של שפמי הבר מצווה הם חיכו לי - עדר טינייג'רים ענק שצבא על דלתות הברגר קינג וחיכה לפתיחתן. אין דבר מפחיד יותר בעולם הזה מבני נוער; הם קולניים, לא צפויים, בעלי מוטוריקה מבהילה והם העתיד. לכן עשיתי אחורה פנה, והודעתי לעורכת שביקורת ההמבורגרים שלה תידחה למחר. הרי מחר הם ימשיכו לפתיחות אחרות.
טעיתי. בצהריי יום המחרת הגעתי אל הסניף. אמנם טל גלבוע כבר אספה את אפרוחיה ושחררה אותי לחופשי מצעקותיה, אבל הם - הם עדיין היו שם. בני הנוער האלו שאימצו משום מה נוסטלגיה לא שלהם, כאילו הם לא חיים בעיר עם מסעדות המבורגרים מתקדמות יותר. מכל הנוסטלגיות בכל הערים בעולם, הייתם חייבים לקחת דווקא את זו. אבל הפעם לא ויתרתי, נעמדתי בתור. כלומר בתפזורת של אנשים מחוצים שקוראים לעצמם תור, ובטח יש שם ילד שקוראים לו תור, אבל על שם האל הנורדי, לא הזכר של היונה, אתם יודעים, ההורים נורא אוהבים את הקטע הסקנדינבי.
המתנה של שעה וחצי לפחות. תנו לילדים לחכות
נמחצתי, התבוססתי בשלולית קולה שנשפכה, נלחצתי מהמחשבה שאצטרך לשאת מגש מעל כל האנשים האלו - ואז להפיל את הקולה ולתחזק את השלולית, הזעתי כי לעמוד עם מעיל וכובע צמר זה לא רעיון טוב, הזיעו עליי, ילדים נגעו בכל איבר בגופי ובסגירת מעגל יפה הפכתי לפדופיל השכונתי בעצמי. חוויתי כמה כמעט-התקפי-חרדה וחשבתי על הישראליות שהפכה לעמידה אינסופית בתור בשביל פיסת אמריקנה בצורת פאקינג וופר. לא באמת חשבתי על הישראליות. חשבתי על מה יקרה אם מישהו יעבור ברחוב ויזהה אותי.
בעמידה בתור כבר הפכנו לגוף אחד, התפתח הווי, היינו אחים לנשק. טינייג'ר אחד בעל ניצני השפם האומללים בעולם אמר לי "איזה מוזר, איך אנשים מחכים פה, אה? טיפשות", כאילו שנינו מתצפתים ממרפסות התיאטרון אל האופרה העממית הטרגית ביקום, ולא חלק ממנה. אמרתי שאני כאן כי אני חייב, זאת פשוט העבודה שלי, והוא זרם איתי בניסיון איסוף נואש של שאריות כבוד עצמי וסיפר שהוא כאן בגלל חבר נורא רעב. "הוא התעקש לבוא, זול פה ב-10 שקלים ממקדונלד'ס". פה נשברתי. התיאבון שלי התחלף לחלוטין בעצב. אני לא ילד, אני לא בראשון, ואני יכול לשלם עוד 10 שקלים ולאכול מרחק שתי חנויות משם בורגר של הבראסרי.
אחרי שעה וחצי, מתוכה שלושת רבעי שעה של המתנה בתור, ואז עוד שלוש רבעי שעה בהמתנה להזמנה, ביקשתי את כספי בחזרה והלכתי לבראסרי. היה טעים.
* * *
אני דווקא כן טעמתי את הוופר שלא מפסיקים לדבר עליו כבר שבועות. וגם בלי תור. זה היה במסגרת אירועי הפתיחה של הסניף הראשון שבו התגלחו עלינו, עיתונאי האוכל, והפיילוט אפילו עבד. הזמנתי בדלפק, ארוחת וופר כמובן, קיבלתי אותה אחרי כ-10 דקות וניגשתי לחנוך את השולחן הצמוד שלדעתי איש לא ישב בו לפניי. לאלה מכם שעבורם ברגר קינג הוא מוסד איקוני שאת טעמיו לא יוכלו לשכוח בחיים, צר לי לאכזב. אני לא זוכרת מתי, לפני השבוע האחרון, בכלל אכלתי וופר. אני גם ממש לא זוכרת מה היה הטעם שלו, כך שאין לי שום דבר להשוות את זה אליו. מה שאני כן יכולה להגיד זה שעל אף שהמבורגרים מהירים הם לא ממש כוס התה שלי, חובבי הז'אנר בוודאות היו נהנים מהארוחה הזו. הלחמנייה הייתה אוורירית ויפה, הקציצה הייתה רגילה לז'אנר, לא יותר ולא פחות, והדבר החביב ביותר היה רוטב מעולה וחמוצים שהיו פריכים וכיפיים. ואם בהמבורגרים שכאלה אני לא שופטת מי יודע מה, בגזרת הצ'יפס אני דווקא כן. ואיך אגיד לכם זאת, חובבי מקלות התפודים המלוחים מבית מקדונלד'ס, ברגר קינג מציגה פה יופי של תחרות. צ'יפס מעט עבים, פריכים וממכרים, שאשמח לאכול בכל עת. בקיצור, חוויה שלעומת מה שנכתב לעיל דווקא הייתה חיובית לחלוטין. רק נותר לקוות שסערת הפתיחה תדעך מעט, ואז גם אתם תוכלו לנסות. (ריטה גולדשטיין)