בימים אחרים, החזרה של ממולדה לחנויות הייתה יכולה לגרום לנו לפצוח בריקוד. מכל המתוקים של עלית, שיום אחד פשוט נעלמו מעל פני האדמה, זה היחיד שחסרונו בלט בשגרה שלנו. בלי פסק זמן יכולנו להסתדר, גם הטורטית והטעמי היו ויתורים לא קשים בשבילנו. המקופלת כבר עוררה בנו הבזקים מסוימים של געגוע, אבל הממולדה, הממולדה ורק היא הייתה מכה מתחת לחגורה.
יש אגף שלם במחלקת השמחה בנפש שלנו שמוקדש לחטיפים. סוג מיוחד של אושר שהוא מגוחך ומוגזם ובעיקר שטחי, שאנחנו מרגישים אל מול טעם חדש של חטיף שאנחנו אוהבים, הרחבת מותג מפתיעה (לאחרונה זה קרה לנו עם מילקי פיסטוק) או ממתק שלא פגשנו הרבה שנים. ההרגשה שאלה מעוררים בנו היא אומנם נטולת עומק אבל עזה לפי כל קנה מידה, ואנחנו מודים שברגעי דכדוך היא בהחלט יכולה לשלוף אותנו למעלה. ביום שבו יחזור התבשיל הכפרי של טבעול, נגיד, אנחנו בטוחים שנהיה בעננים, ולא מדובר בממתק ואפילו לא בחטיף. החזרה של פיצה מקפיצה גם עוררה בנו התרגשות דומה, אף שמעולם לא אהבנו אותה במיוחד. אנחנו אוהבים להיקשר למאכלים, אוהבים להתגעגע אליהם ואוהבים לפגוש אותם שוב (או לשיר להם לנצח סרנדות, כמו במקרה של התבשיל הכפרי), כי זה סיפור שכיף לנו לספר.
יש שיראו בזה אובססיה, מסוג זו שאחזה בכל פתיי הארץ וילדיהם כשהתפוצץ סיפור הקראנץ' פיסטוק ואחריו החלב של הקורנפלקס. עד כמה שקשה להודות בזה, באמת יש בין הדברים דמיון. תחושת החשיבות העצמית בהתפארות "אני טעמתי קראנץ' קורנפלקס!" קרובה מאוד לזו של השואלים "שמעתם שממולדה חזרה?", בתקווה שהם נושאי הבשורה הראשונים. מוזר להקדיש לזה כל כך הרבה מילים כי באמת שזה מטומטם.
תמיד ידענו שזה מטופש, להתלהב ככה מטעם חדש של פרינגלס בחו"ל, אבל זה לא הזיז לנו. כי מטופש זה לא תמיד דבר רע, ואם אנחנו מצליחים להתרגש מרסיסי תפודים מעובדים שהודבקו זה לזה עם תבלין חדש – אז מה טוב.
אז עכשיו היא חזרה, הממולדה האהובה שלנו, עם אותה מתיקות יתרה, אותו עיצוב בלתי ייחודי (פעם הייתה לממולדה אריזה משלה, בשנים האחרונות היא סתם עוד טעם של שוקולד פרה) ואותו קרם בטעם תות שלגמרי מודע לזה שבינו לבין טעם תות מפריד אוקיינוס, ואפילו קרם לא בטוח שאפשר לקרוא לו, אבל למי אכפת, לא לו ובטח שלא לנו. ורצינו לרקוד, אבל הגוף שלנו לא התרקד. ורצינו להיות הראשונים להגיד לכולם "ממולדה חזרה! יש לה בול אותו טעם!" אבל גם היצר הזה לא הצליח להתרומם.
המלחמה הזאת לקחה לנו את היכולת לשמוח שמחות מטומטמות. זה פשוט לא הגיוני, לתת לשוקולד חשיבות של אירוע ממשי בעולם. זה לא אירוע ממשי, זה בסך הכל ממתק שפעם חשבנו שקשה לנו נורא בלעדיו. כמה מעט ידענו.
אז כן, הממולדה חזרה. אם גם אתם מהמכורים, תיזהרו. שום דבר כבר לא טעים או משמח כמו פעם.