חזרתי לנירים בדיוק שבוע אחרי שעזבנו. לא כל אחד יכול לחזור, דרושה לשם כך מטרה מספיק חשובה והמון אישורים ותיאומים עם הצבא; המטרה החשובה שלי הייתה לבדוק מה מצבם של כ-30 טונות האבוקדו ששוכבים במכלים בבית האריזה, כחצי ק"מ מחוץ לקיבוץ. מטרה שנייה הייתה רשימת דברים שביקשו ממני להביא חברי קיבוץ – אחד צריך שיניים תותבות, אחת מדרסים לנעליים, אחרים לפטופים. לעצמי רציתי בגדים ונעלי ספורט.
נירים נמצא במרחק 5 ק"מ מצומת מגן, אבל כרגע לא ניתן להתקדם אל מעבר לצומת ללא ליווי של הצבא. הדרך, שידועה כ"כביש הפרסה", מחורצת כולה מזחלים של טנקים. גם את הכבישים יצטרכו לחדש כשזה ייגמר.
חלק מהדקלים בשדרה נפלו. ליד הגדר רואים מכוניות שרופות (או שבורות, כמו המכונית שלי), וגם טנדרים ואופנועים שהמחבלים הגיעו עליהם. בחלק מהמקומות עוד עומד ריח של עשן, ומדי פעם אתה נתקל בעץ שעוד לא נשרף לגמרי. זה סוריאליסטי, כי מצד שני הקיבוץ ירוק מאוד.
יום לפני האסון חגג נירים 77 שנה להיווסדו. אני חולף על פני מתקני שעשועים לילדים, כמו טרקטור עם קרונות רכבת מחוברים אליו ודוכן אוכל שנפלה עליו פצצת מרגמה. פתאום אני נחשף ללהקה של תרנגולי הודו שיצאה מהלול של קיבוץ עין השלושה ונדדה אלינו.
אני לא יודע אם יספיקו לזרוע חיטה השנה, ובינתיים נקווה לגשם שיציל את האבוקדו וישטוף את האבק, כי באמת צריך לשטוף הכל. אחרת איך נתחיל מחדש
מלבד תרנגולי ההודו נמצאים בקיבוץ חיילים, האחראי על הרפת, מתנדבים מכל הארץ שחולבים פרות, הרבש"ץ, ונציג מכיתת כוננות שהוא גם שוטר. שני האחרונים נמצאים שם כי הצבא לא יכול להסתדר בלעדיהם: הם יודעים איפה הכל נמצא, איך הדברים עובדים. סיבה שנייה לנוכחות שלהם כאן היא ניסיון עבר מר המוכיח שצריך לשמור על הקיבוץ גם מפני החיילים – שכמובן לא בזדון שוכחים שזה יישוב, בית של אנשים, ולא רק זירת מלחמה. צריך לשמור עליהם גם כדי שלא ישכחו שזאת אכן מלחמה, כי הכל כאן כל כך פסטורלי שכבר קרה – ספציפית בצוק איתן - שהקיבוץ פונה מתושבים, והיה שקט וירוק וקסום, והחיילים נכנסו לבריכה כשהם חושפים את עצמם לפצמ"רים.
הצבא לא אישר להגיע לבית האריזה. לא התווכחתי והלכתי לאסוף את החפצים שהאנשים ביקשו ממני. את הרוב מצאתי, חלק לא. במקומות מסוימים עוד אין חשמל, בחלק מהבתים בלגן, אחרים מסודרים לגמרי.
לא ניתן להתקדם אל מעבר לצומת מגן ללא ליווי של הצבא, הדרך מחורצת כולה מזחלים של טנקים. גם את הכבישים יצטרכו לחדש כשזה ייגמר
הבית שלי לא נפגע. לפני שעזבנו השארנו את הדלת פתוחה כי יש שלושה חתולים, ושפכנו ערימה של אוכל בשבילם על הרצפה בסלון. בעוד כמה ימים אעבור שם שוב. בכל מקרה, חתולים יודעים להסתדר. את כל הכלבים של הקיבוץ לקחו מכאן. הם פחות יודעים להסתדר.
רצנו לממ"ד בשש בבוקר ויצאנו ממנו בשש וחצי בערב. בדרך מילאנו את כל הפח בפיפי. זה מה שקרה לנו בשבת שכולם כבר קוראים לה "השחורה". היינו זוגתי טל, אחותי, אני, ומשלב מסוים גם השכן יוסי, שהטירוף תפס אותו באמצע הטיול עם הכלב והוא התגלגל אלינו. ככה יצא שאנחנו היינו בממ"ד אחד, וענת - אם ילדיי - הייתה בממ"ד אחר איתם ועם בן הזוג שלה. בממ"ד שלישי היו הוריי והאחיינים. שמחתי שאחרי 35 שנה, בגיל 70 וקצת, אבא שלי הוציא את האקדח מהארון ובאמת התכוון להשתמש בו. הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל וידעתי שאיתו הכי בטוח.
בחלק מהמקומות עוד עומד ריח של עשן, ומדי פעם אתה נתקל בעץ שעוד לא נשרף לגמרי. זה סוריאליסטי, כי מצד שני הקיבוץ ירוק מאוד
קשה להסביר איך זה לשבת בממ"ד, לשמוע בחוץ ירי וצעקות בערבית, לראות בקבוצות וואטסאפ אנשים זועקים בהיסטריה כשמחבלים מסתובבים להם בתוך הבית והם מחזיקים בכל הכוח את הידית של הממ"ד. קשה לתאר איך זה לקרוא הודעה של בני זוג עם תינוק בן פחות מחודש ששרפו להם את הבית והם נחנקים מהעשן בממ"ד ואף אחד לא בא לעזור. קשה להבין איך כיתת כוננות, שלפי תורת הלחימה אמורה להחזיק 20 דקות עד שהצבא יגיע, מנהלת קרבות רחוב במשך שעות ארוכות לבד לגמרי - וגם מצליחה לחסל את רוב המחבלים. קשה לתפוס את זה שהצבא לא מגיע.
גודל הזוועה כשהתחלנו להבין מהודעות הוואטסאפ של החברים מה בדיוק קורה. אנחת הרווחה כשהחיילים באו ודפקו על הדלת. ואז התחושות והמראות במועדון שלנו, שבו התכנסו 400 איש – לא כולל עשרות כלבים, תוכי וחתול ברצועה – בהם תינוקות, עובדים תאילנדים, עובדים סיעודיים, נשים בהריון ואנשים שחוו את ההפצצות בדנגור (נירים הישנה) ב-1948. בלי מקום נורמלי לישון, עם אוכל שמביאים מהכלבו תחת אבטחה כבדה. והמבט העייף, מוכה ההלם, בעיניים של כולם.
ואז אתה מבין שלא ברור איך נתאושש מזה, אם בכלל. ואז גם מגיעות הבשורות על החטופים וההרוגים. ואז אתה קולט שבהשוואה לשכנים בקיבוצים האחרים, יצאנו בזול.
שמחתי שאחרי 35 שנה, בגיל 70 וקצת, אבא שלי הוציא את האקדח מהארון והתכוון להשתמש בו. הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל, ידעתי שאיתו הכי בטוח
בבוקר כבר מתחילים להגיע השמות מהאזור: המורה של הילד, חבר לעבודה, חברה של הבת שנחטפה, חבר לכיתה שלה שנרצח, חברה ששני ילדיה נחטפו. מגיע סיפור על בחור שנשכב על בת זוגו וחטף את האש במקומה ומת, ועל חברים בדואים נכנסו בשבת בבוקר עם אקדחים לאתר של מסיבת הטבע ופשוט הוציאו אנשים. מגיע גם סיפור על סבתא שלי, בת 95, שישבה בממ"ד עם העובדת הזרה שלה, קמיל, כשפרצו לשם שני אנשי חמאס. סבתא צעקה עליהם, קמיל נתנה להם שטר של 200 שקל, והם פשוט הלכו.
את תושבי הקיבוץ פינו למלון באילת. ענת הייתה זו שארגנה את הפינוי, והילדים נשלחו למרכז כדי שאמא שלהם תוכל לעבוד בשקט. רק שהאוטו שלי היה עם חלונות שבורים ולא הניע, אז הילדים נסעו עם טרמפ להרצליה, ואילו בת הזוג שלי ואני עלינו לרכבת שהייתה ריקה לחלוטין, שתינו קמפרי אשכוליות מבקבוק תרמי שדאגנו למלא מראש, והצטרפנו אליהם. למחרת שכרתי אוטו ונסענו לאילת. נכון לעכשיו אנחנו כאן עד ה-28 בחודש.
אילת זה פתרון נפלא, אבל אין כאן לאן ללכת ואין מה לעשות מלבד להסתובב בין בתי המלון, לפגוש אנשים ולהתחבק. אני מאוד מקווה שרוב המדינה תחזור לתפקוד ויעבירו אותנו כמה שיותר מהר למרכז. אבל אני רוצה הביתה.
שאלו אותי לפני כמה ימים מה אני הכי רוצה, והתשובה היא לישון במיטה שלי. לא מעניין אותי חמאס ולא כלום, תנו לי את הבית. אבל אני חקלאי, אז הבית שלי זה לא רק ארבעה קירות, גג ומרפסת. הבית זה איפה שהאוטו יודע את הדרך לבד, זה שדרת הדקלים והחרובים ובריכות הביוב והבית הלבן ושדרות א' וחצי האי והמאגר, ובעיקר גושים 1 עד 12 (כל מספר מייצג ראש מערכת אחר באבוקדו). הכל ביחד זה הבית. האהבה והקשר שלי למקומות האלו הם לא מיסטיים, לא מטאפיזיים ולא אידיאולוגיים. הם הכי ממשיים שיש: הריח של האדמה, כיווני הזרימה של המים, הקוצים, החרסים, ההבדלים בגשם.
בחמישי שלפני השבת השחורה חישבנו פיצויים ממבצע שהיה לפני חצי שנה, וצחקתי שכדאי כבר להכניס את הסכום הזה לתוכנית של 2024. בטוח יהיה עוד מבצע, אמרתי
השאלה הראשונה ששאלתי בעשר השנים שלא גרתי בקיבוץ - השאלה הראשונה ששאלתי בכל בוקר כשדיברתי עם אבא - הייתה כמה גשם ירד. ועכשיו מתחיל החורף, ואת מי זה מעניין בכלל. אני אפילו לא יודע אם יספיקו לזרוע חיטה השנה, ובינתיים נקווה לגשם שיציל את האבוקדו וישטוף את האבק, כי באמת באמת צריך לשטוף הכל. אחרת איך נתחיל מחדש.
נולדתי כאן לפני 47 שנה, דור שלישי של חקלאים. סבא שלי, בניומין (לא בנימין!) חפץ, היה בין מקימי הקיבוץ ב-1946. זה אף פעם לא היה גן עדן, בלי קשר לעזה, אלא כי אין דבר כזה גן עדן; זה מקום קטן עם כל החסרונות הכרוכים בזה, אבל זה המקום היחיד שהרגשתי שהוא שלי, שקראתי לו בית גם כשלא גרתי בו עשור. בית לטוב ולרע. המונח הכי מדויק שמתאר את זה הוא ה"צומוד" הפלסטיני, שמשמעותו המילולית היא "עמידה איתנה" או "היצמדות לאדמה", ומהותו היא שהקשר שלך לאדמה הוא לא משהו אמורפי שאתה אוהב כי אלוהים הבטיח לך אותו, אלא כי אתה רוצה לחזור לעץ שלך, למעיין שלך. החלקה הכי ותיקה של אבוקדו בנירים היא משנת 1968; זה משהו שנקשרים אליו.
הנה 7 סיפורים שאולי שופכים קצת אור על אופיו של המקום המיוחד הזה:
1) בנירים לא מקריאים ביום הזיכרון את ה"יזכור" הרשמי של מדינת ישראל, אלא יזכור מקומי של הקיבוץ. המדינה אינה מוזכרת בו; הנגב הוא נקודת ההתייחסות העיקרית.
2) יש לנו גם "שיר לשלום" שהוא הרבה יותר מוצלח מזה של מירי אלוני.
3) ועד תחילת שנות ה-80 עוד חגגו כאן את חג הקיבוץ במוצאי יום כיפור.
בחדר האוכל הייתה סיסמה, "לא הטנק ינצח כי אם האדם". באמצע משבר הקיבוצים הופיעה אותה סיסמה בגרפיטי, בשינוי אות אחת: "לא הבנק ינצח כי אם האדם"
4) בקרב בדנגור נהרגו ונקברו שמונה מחברי הקיבוץ. בתחילת שנות ה-50 רצה הצבא להעביר את הגופות לבית קברות צבאי בבאר שבע; כדי למנוע את רוע הגזרה, כמה חברי קיבוץ חרוצים העבירו את הגופות בלילה לקבר אחים בנירים וערבבו את העצמות כדי למנוע כל הפרדה בעתיד. עד היום מתנוססים על המצבה סמל השומר הצעיר וסמל הפלמ"ח בלבד.
5) באותו קרב נחרבה כל הנקודה, חוץ מקיר אחד בחדר האוכל שנשארה עליו הסיסמה מה-1 במאי, חג הפועלים: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". 30 שנה אחר כך, באמצע משבר הקיבוצים, הופיעה אי שם בנירים אותה סיסמה בגרפיטי, בשינוי אות אחת: "לא הבנק ינצח כי אם האדם".
6) לא בדקתי, אבל אני די משוכנע שקיבוץ נירים הוא השיאן העולמי במספר האגרונומים לנפש.
7) "חלב נירים עושה שרירים". בחיי שזאת הייתה פעם הסיסמה של הרפת.
בשנים האחרונות יש כל הזמן איזה מבצע שבגללו אנחנו מפונים לשבוע. הנזקים כמעט בלתי ניתנים לכימות, כי אי אפשר לחשב מה הנזק העקיף אם לא עבדתי שבוע באבוקדו; הממשלה הקודמת הצליחה סוף סוף להגיע לאיזו נוסחה שבה הישובים לא צריכים להוכיח שום דבר, אלא נקבעו פיצויים קבועים מראש על פי דונם - והנה אנחנו יושבים ביום חמישי שלפני השבת השחורה, סוגרים ומחשבים את הפיצויים ממבצע שהיה לפני חצי שנה. באבוקדו זה קרוב ל-100 אלף שקל, וצחקתי שכדאי כבר להכניס את הסכום הזה לתוכנית של 2024. בטוח יהיה עוד מבצע, אמרתי.
אם המלחמה הייתה מסתיימת עכשיו, אפשר היה לחזור לנירים. בניגוד לקיבוצים כמו ניר עוז, שצריך לבנות מחדש, אנחנו במצב שמאפשר את זה. אין לי ספק שיהיו אנשים שלא יחזרו, ואני חושב שיהיו כאלה שיחזרו וירצו לעזוב, כי הדברים שראו וחוו ירדפו אותם. ואני לא יודע מה יהיה או מה ארגיש בהמשך, אבל בי אין שום מחשבה לעזוב למקום אחר. המשפחה שלי כולה תחזור, ואין בכלל דיון סביב השאלה הזאת. זה לא עניין של ציונות: זה המקום שבו אנחנו מרגישים בבית, שעבדנו ואנחנו עדיין עובדים בשבילו.
אני כבר רואה את "אחים לנשק" מארגנים גיוסים באבוקדו. זה מה שקורה כשכבר 15 שנה אין כאן ממשלה, אלא רק משרד יחסי ציבור
יש עכשיו במטע האבוקדו המון בעיות של השקיה, חלק מהשטחים לא מקבלים מים ואנחנו לא יודעים בדיוק למה עד שלא נגיע לשם פיזית. אנחנו נכנסים לחורף, אלה עצים מבוגרים יחסית והפרי שעליהם ייפול; אני מקווה שנקבל פיצויים, אבל העצים יהיו בסדר ככה או ככה. מצד שני יש כל כך הרבה דברים לסדר, אזורים שנשרפו ברמה כזאת או אחרת, עצים שנפלו. רבים היו חוזרים עכשיו להתחיל לסדר דברים, רק כדי להרגיש שהם עושים משהו.
לפני כמה ימים נסעתי להביא לפועלים תאילנדים את הדרכונים שלהם. הם פונו למרכז, לקיבוץ רבדים, אבל חלקם שכחו את הדרכונים ורובם טסים לתאילנד. אני מאוד מקווה שהם יחזרו, למרות שאבין אותם אם לא; כ-20 עובדים תאילנדים נרצחו אחרי שנקלעו לסיטואציה לא קשורה אליהם.
מצב העובדים בחקלאות בישראל עכשיו הוא בערך כזה: 5,000 מתוך 27 אלף העובדים הזרים מתאילנד כבר טסו מכאן, רבים אחרים מחכים לטיסה. עובדים מעזה כנראה לא יהיו בטווח הנראה לעין, וגם מהגדה קשה לדעת מתי ישובו לעבוד. משרד החקלאות מזהה את הבעיה ויוצא בנוהל תמיכה בחקלאים שיעסיקו עובדים ישראלים חדשים בחקלאות, רק שהתקציב המוקדש לזה הוא 5 מיליון שקל – לשנה, לא לחודש – אז אם יצליחו לגייס 5,000 עובדים, התמיכה בכל אחד מהם תהיה 80 שקל לחודש. סכום מרשים כשלעצמו, בערך שתי ארוחות צהריים.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לומר על הסיטואציה, אבל זה מסתכם בזה: אני כבר רואה את "אחים לנשק" מארגנים גיוסים באבוקדו. זה מה שקורה כשכבר 15 שנה אין כאן ממשלה, אלא רק משרד יחסי ציבור.
אחד משלבי האבל, הזכירו לי ביום שישי האחרון ב"הארץ", הוא הכעס. ובאמת יש בנו המון כעס, אבל מצטבר, של שנים רבות. רובנו לא בצד הפוליטי של הממשלה הזאת, אבל זה מעבר לזה: גם בצוק איתן היה כעס גדול, תחושה שהצבא הפקיר אותנו, אלא שאחרי המבצע ההוא אנשים אמרו, 'תעזבו אותנו, תנו לחזור הביתה'. הפעם אנשים לא יחזרו אם לא יפתרו להם את הכעס, והדבר הראשון שצריך לקרות הוא שבנימין נתניהו יגיד "סליחה, טעיתי" וילך הביתה. אם הוא לא ילך בעצמו - כשכל זה ייגמר יהיו עשרות אלפים סביב הכנסת, סביב הבית שלו, שלא יזוזו עד שהוא ילך.
לא כולם כאן פוליטיים כמוני, אבל הם כן מצפים ממנהיגות לדוגמה אישית. לי ברור שזה לא דבר שקיים אצל האנשים האלה בשום צורה; הרי גם עכשיו אין מדינה. כל העזרה שאנחנו מקבלים - הכל יוזמות פרטיות של התנועה הקיבוצית, של העירייה, של ארגוני המחאה והמתנדבים. את המדינה, לעומת זאת, מנהלים אנשים שלא מסוגלים לנהל כלום.
אם לא היה קורה מה שקרה והייתי בנירים עכשיו, הייתי מתעורר בשש בבוקר והולך לעבודה. אבל זה כן קרה, ואני מתעורר באמצע הלילה, שוכב עם הטלפון, כותב משהו בפייסבוק. בבוקר אני נועל את נעלי הספורט שהבאתי מהקיבוץ, צועד ומאזין לפודקאסטים, לא משנה על מה הם. אני לא רואה חדשות, לא קורא חדשות, רק בודק מדי פעם אם יש משהו משמעותי. זה מספיק.
הייתה לי כאן ילדות מאושרת שלא הייתי מחליף בשום דבר. השנים היו שקטות, בין מלחמת יום כיפור לאינתיפאדה הראשונה, והיינו מטיילים על אופניים במקומות שהיום כבר לא מתקרבים אליהם. היינו ילדי טבע, רחוקים מהציביליזציה. למדנו בפנימייה עד השעה שתיים, אחר כך היינו חוזרים הביתה, בערב שוב לפנימייה. כנערים היינו צריכים לעבוד יום בשבוע; כל אחד היה צריך לבחור ענף, ואני בחרתי באבוקדו.
מתברר שזה לכל החיים.
סייעה בהכנת הכתבה: יאנה פבזנר. הכותב, בר חפץ (47), הוא יליד נירים, דור שלישי של חקלאים בקיבוץ. חפץ, גרוש ואב לשניים (אורי, בת 15; איתן, בן 12) הוא אגרונום בהשכלתו ומנהל מטע האבוקדו בעיסוקו. בצבא שירת כשריונר