נתנאל אזולאי (33) ובן זוגו, דני, היו בחופשה בברלין. זה היה כריסמס, הרחובות היו מכוסים שלג. "זאת הייתה חופשה מדהימה. השקט הזה של העיר בחג שבה את ליבי", נזכר אזולאי השבוע. "הלכנו ברחוב ופתאום באמצע הדרך עצרתי את דני ואמרתי לו, 'בוא נחיה פה. יש לך אזרחות גרמנית, הכל זול פה, האנשים נחמדים, התחבורה כאן נוחה וזו עיר יפה'".
הם חזרו לישראל ובתוך חודש וחצי ארזו הכל. "יומיים לפני הטיסה הלכנו לביטוח לאומי כדי לחתום על טופס ויתור תושבות. הפקידה נתנה לנו טפסים, אמרה איפה לחתום ואז שאלה, 'מתי אתם חוזרים?'. אמרתי לה, 'בחיים לא'. מאוד כעסנו אז על ישראל בגלל יוקר המחיה, בגלל החום, בגלל החוצפה. הפקידה הסתכלה עלינו, לעסה קצת את המסטיק שלה ואמרה, 'בסוף כולם חוזרים'".
טל רימון, 44, חיה בברלין משנת 2014: "ברלין אף פעם לא תהיה בית בשבילי. ישראל היא הבית, אבל אני מאוכזבת ממנה. כשאני שומעת על מה שקורה בארץ, יוקר המחיה, הסתה, מלחמה, אני שואלת את עצמי אם אי-פעם אוכל לחזור"
"מהר מאוד חווינו על בשרנו את הפער שבין חופשה להגירה", ממשיך אזולאי. "בשדה התעופה קיבלו את פנינו גרמנים זועפים שצרחו עלינו כי הלכנו במסלול הלא נכון. עלינו לרכבת לכיוון הבית החדש שלנו והיא נתקעה ל-20 דקות באמצע הדרך בגלל תקלה. הגענו לשכונה המגניבה וההיפסטרית שכולם מדברים עליה והיינו בשוק – זה נראה לנו כמו אלנבי. איפה לעזאזל השקט, השלג והרוך שהיו לנו בחופשה?".
שש שנים עברו מאז. אזולאי למד גרמנית, התקבל לאוניברסיטה, קיבל מלגה ולצד זה התפרנס מכתיבה, עריכה ותרגום מגרמנית לעברית. דני התקבל לעבודה בפייסבוק. הם הכירו אנשים מרתקים ונהנו מהפארקים הירוקים העצומים ומחיי הלילה המטורפים של העיר. אלא שבמשך הזמן השתנתה ברלין עצמה.
"העיר כבר לא זולה, מאוד קשה למצוא בה דירה, והאנשים שייחדו אותה נדחקו לשוליים", אומר אזולאי. "נשארו בעיקר כל מיני 'ברלינר שנאוצר', כינוי שמתאר את האופי הזועף וגס הרוח של הברלינאים. ברור שעדיין יש פה מהגרים ויש לעיר איזשהו חן, אבל הקסם שלה דועך בגלל כל השינויים האלה. לא מעט ישראלים בברלין לא רוצים להודות בזה, אז הם מספרים כמה קל וכיף, אבל להגירה יש מחיר גבוה. ועכשיו, כשהחיים כאן מתחילים להזכיר את החיים בארץ, נשאלת השאלה מה הזיקה של ישראלים למקום. יש לנו הרבה חברים שגרים בעיר, וכל פעם יוצא לנו לנהל דיון דומה. אנחנו שואלים, 'אם תל אביב הייתה זולה יותר והיו בה חוקים שמגנים על הדיירים כמו בברלין –', ולפני שאנחנו מספיקים להשלים את המשפט, הם עונים מיד: 'ברור שהיינו מעדיפים להישאר בארץ'".
לפני שנה הביאו השניים ילד לעולם. "פתאום שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים שהוא יגדל כגרמני. התשובה היא לא, כמובן". המשפחה שוקלת כעת את חזרתה לישראל, ואזולאי מסכם: "יש מצב שהפקידה ההיא בביטוח לאומי צדקה".
היהודים הם האחר
הכתבה הזו נולדה לפני כחודש, כשטסתי בעצמי לביקור בברלין. שמונה שנים עברו מאז הביקור האחרון שלי בעיר, ופתאום הרגשתי שמשהו בה השתנה: תחושת החופש שתמיד ידעתי בה נעלמה; היא הייתה נקייה מאי-פעם, אבל לא נשאר כמעט דבר מהחספוס שלה. באזורים שבעבר היו מופת של מגוון אנושי – גולים איראנים לצד אומנים איסלנדים לצד נכדים של קציני אס-אס – ישבו צעירים גרמנים יאפים וסחים שאולי עוררו בי קנאה על החיים השפויים שלהם, אבל גם לא עוררו בי שום עניין. העיר התמלאה בברלינאים חמורי סבר, מסודרים, שנראים אותו הדבר ותמיד חיו בה, אלא שכעת לא נראים בה כמעט טיפוסים אחרים שיאזנו את נוכחותם.
כשחזרתי לארץ כתבתי פוסט בפייסבוק על רשמיי, מה שהוביל לשיחות עם ישראלים שחיים שם כבר שנים – ובהם כאלה שחזרו לארץ, אך גם אלה שלא מתכוונים לחזור. הם סיפרו על היבטים של חייהם בעיר שאינם משתקפים בתמונות היפות ומעוררת הקנאה מהרשתות החברתיות: כן, הם אומרים, העיר השתנתה. ממש כמו בתל אביב אין דירות, המחירים עולים, אנשי התרבות והרוח נדחקים החוצה והעיר מתמלאת בהייטקיסטים. מה שלא השתנה הוא תחושת הזרות שלהם.
נתנאל אזולאי, 33, חי בברלין עם בן זוגו ובנם הקטן, שוקל לעזוב: "פתאום שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים שהילד שלנו יגדל כגרמני, והתשובה היא לא, כמובן"
"יש עכשיו גל של ישראלים שחוזרים לארץ, קשה לדעת כמה בדיוק", אומרת ד"ר דני קרנץ מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שחוקרת את ההתיישבות הישראלית בגרמניה מאז תחילת שנות ה-2000. "ברלין היא עיר בין-לאומית, אז ישראלים רבים מסתדרים בה גם בלי לדעת גרמנית. הם חיים בבועה קוסמופוליטית, וברגע שהם יוצאים ממנה הם פוגשים את גרמניה, שהיא שונה מאוד מברלין".
באיזה מובן?
"ככל שאת חיה יותר זמן במדינה מסוימת ולומדת את השפה שלה, כך את מבינה יותר את המציאות שלה. למשל, טורקים שנולדו וגדלו בגרמניה, דור שלישי, מתייחסים לעצמם כאל טורקים עם דרכון גרמני. כשעולה נושא השייכות ברור מאוד שהם לא גרמנים במובן האתני, ושגם הגרמנים לא רואים אותם ככאלה. או שאת גרמנייה-אתנית או שאת לא גרמנייה".
במה זה מתבטא כשמדובר בישראלים, ביהודים?
"היסטורית ועכשווית, היהודים הם ה'אחר'. וכשאת חיה בגרמניה מספיק זמן, את לא יכולה שלא לראות את זה. ישראלים בברלין יספרו לך או יכתבו בקבוצות פייסבוק על איך הם מתמרנים את השיטה הגרמנית ואיך הם מסתדרים, הם גם יתלוננו על אנטישמיות, אבל הם לא ידברו על כישלון, כי הם עשו צעד כל כך דרמטי בחיים שלהם, שקשה להם להודות בזה שהוא לא צלח".
בין 25 ל-30 אלף ישראלים חיים כיום בגרמניה, בין 9,000 ל-11,000 מהם – בברלין. מספר קטן יחסית לתשומת הלב שקיבלה ההגירה לשם, שתמיד הייתה קונטרוברסלית בהינתן העובדות ההיסטוריות. אותם ישראלים עשו צעד לא פשוט כדי לשפר את חייהם ולעבור למדינה שלמרות העבר הנורא שלה – וגם בגללו – ידועה ביחסה המועדף ליהודים.
"ב-1992 הוקם האיחוד האירופי ואיתו הדרכון שאפשר תנועה חופשית בין מדינות האיחוד. גם הישראלים הוציאו דרכונים וכבר אז התחילו לעזוב לגרמניה", מספרת ד"ר אסתר לופטין, מומחית לאירופה מהיחידה ללימודי שפות באוניברסיטת תל אביב. "זה קרה כי גרמניה השקיעה המון בישראל מבחינה כלכלית ותרבותית, חולקו הרבה מלגות, ומי שרצה ללמוד בחו"ל והיה לו דרכון אירופי – גרמניה אפשרה לו לחיות בה בקלות. וגם יש תפיסה שהגרמנים עושים הכל כדי להילחם באנטישמיות. זה מוסיף לתחושת הביטחון האישי של ישראלים בגרמניה יותר מבמקומות אחרים באירופה".
ד"ר לופטין: "השאיפה הנוכחית היא להפוך את ברלין לעיר משגשגת כלכלית, עיר של היי-טק, והדבר משפיע באופן טבעי על האוכלוסייה המתגוררת בה. כשיוקר המחיה עולה, אז לאנשי רוח ותרבות קשה יותר, וככה העיר מתמלאת בהייטקיסטים"
המשיכה של ישראלים לברלין הגיעה לשיאה בשנת 2014, עם "מחאת המילקי". נאור נרקיס, שחי אז בעיר, פרסם בקבוצת הפייסבוק "עולים לברלין" פוסט ובו תמונה של חשבונית מהסופרמרקט, והתייחס למחירו של מעדן חלב הדומה למוצר של שטראוס, שעמד על 0.19 אירו – שווי של 87 אגורות. המחיר של מילקי בארץ עמד אז על 2.90 שקלים לגביע. הפוסט הוויראלי הפך למוקד דיונים בנושא יוקר המחיה בישראל. נרקיס אמר אז בריאיון: "כולנו מבינים שזה לא המילקי אלא החבילה הכוללת של חינוך, דיור, בריאות ורווחה". את מי שבחרו להגר לברלין עקב המחאה כינה יאיר לפיד – אז שר האוצר, היום ראש הממשלה החליפי – "חבורה מתועבת של פוסט-ציונים".
גברים לא מתחילים עם נשים, נשים לא נענות לגברים
בירת גרמניה הייתה מאז ומעולם מוקד עלייה לרגל, ולא רק בעבור ישראלים. בשנות ה-80 התקיימה במערב העיר סצנת תרבות ליברלית ופרועה; ניק קייב, לו ריד, דייוויד בואי ועוד רבים וטובים חיו בה ויצרו מוזיקה בהשראתה. הסצנה שלטה בעיר גם עם נפילת חומת ברלין ב-1989: אחד הדימויים המוכרים מאותו מאורע מכונן הוא שני שומרים גרמנים ניצבים על החומה ומחזיקים מטרייה שעליה הלוגו של ערוץ הטלוויזיה MTV. גם אחרי איחוד המערב עם המזרח ב-1990, ברלין המשיכה להיות בית לאומנים שחיפשו מקום מעניין וזול לחיות בו.
במהלך קמפיין הבחירות לראשות העיר בשנת 2001 יצא המתמודד קלאוס ווברייט מהארון כשאמר משפט שהפך לאיקוני: Ich bin schwul, und das ist auch gut so. ובעברית: "אני גאה, וזה דבר טוב". הוא ניצח בבחירות ובכך קיבע עוד יותר את התדמית הליברלית של ברלין. במהלך שנות כהונתו נהפכה העיר למרכז תרבות שמשך אליו תיירים ומהגרים מכל העולם.
"אחת הסיבות לסצנה התרבותית המחתרתית שהייתה בברלין היו הבניינים המוזנחים במזרח העיר", אומר אסף (שם בדוי), מעצב תעשייתי שחזר לישראל לא מזמן, אחרי 20 שנה בברלין. "המדינה מכרה את הבניינים האלה בסכומים מגוחכים מתוך מחשבה שבעלים פרטיים ישפצו אותם, אבל הם חיכו להזדמנות הנכונה ובינתיים התקיימו בהן מסיבות ותערוכות. התפתחות הנדל"ן בשנים האחרונות גרמה לזה שכל המבנים האלו עברו שיפוץ או נהרסו, וככה הסצנה הזאת הלכה ונעלמה".
ד"ר קרנץ: "ישראלים בברלין יספרו איך הם מתמרנים את השיטה הגרמנית, הם יתלוננו על אנטישמיות, אבל לא ידברו על כישלון. הם עשו צעד כל כך דרמטי שקשה להם להודות בזה שהוא לא צלח"
הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי שעליו מדבר אסף היא הריסתו של בית האומנות המיתולוגי "תכלס". שלושה חודשים לאחר נפילת החומה השתלטה על המבנה הנטוש קבוצה של אומנים, והמקום היה פתוח לכל מי שרק רצה. שום מחשבות על כסף לא היו שם, רק אומנות. עם השנים התמלא המקום בגרפיטי ובגלריות, עד שב-2011 נקנה הבניין על ידי בנק גרמני. האומנים התבצרו, אלא שלאחר מאבקים ממושכים הבנק ניצח, המבנה נהרס ובמקומו נבנה בניין דירות ומסחר.
"אני ראיתי את התוכניות לפיתוח של 'תכלס' כבר לפני 15 שנה", מוסיף אסף. "כולם בברלין ידעו שזה הכיוון, זאת התפתחות טבעית של עיר, וזה בסדר גמור. הנקודה היא שברלין פחות מסעירה ומעניינת בעקבות זה. החיים שם עדיין זולים יותר, האומנות מדהימה והתחבורה הציבורית היא חלום, אבל משהו קרה בה בעשור האחרון. הכסף של אנשי ההיי-טק ושל יזמי הנדל"ן נשפך, והעיר נקלעה לבעיית דיור קשה. בתוך זה הרגשתי איך הקומוניזם של מזרח ברלין הרים את הראש כתגובת-נגד להיי-טק ולנדל"ן, והגזענות עלתה. אז חזרתי לארץ, הרגשתי שהעיר שאהבתי איננה".
"השאיפה הנוכחית היא להפוך את ברלין לעיר משגשגת כלכלית, עיר של היי-טק, והדבר משפיע באופן טבעי על האוכלוסייה המתגוררת בעיר", מסבירה לופטין. "לגרמניה יש אג'נדה להשקיע בסטארט-אפים ישראליים, בין היתר כי גרמנים וישראלים משלימים זה את זה: הגרמנים מסודרים מאוד ומגיעים עם ההון שלהם, והישראלים מביאים את רוח היזמות והרעיונות שלהם. כשיוקר המחיה עולה, אז לאנשי רוח ותרבות קשה יותר, וככה העיר מתמלאת בהייטקיסטים".
גם המשברים ברחבי העולם השפיעו על הדמוגרפיה בברלין ועל מצב הדיור בה. בשבע השנים האחרונות הגיעו לגרמניה יותר ממיליון פליטים ממדינות אפריקה ומהמזרח התיכון; כעת מצטרפים אליהם גם פליטים מאוקראינה. בנוסף נרשמה הגירה של אירופאים שחיפשו לשפר את תנאי המחיה שלהם, ושל אמריקאים מאוכזבי ממשל טראמפ. "ברלין לא הייתה ממש על מפת הנדל"ן עד לפני עשור, מה שאפשר לאנשים לחיות בדירה שכורה של 100 מטר רבוע תמורת 1,500 שקל בחודש", אומר אזולאי. "אבל הזמנים האלו נגמרו עם הגעת הפליטים ועם הפיכתה של ברלין לעיר שכולם רוצים לחיות בה בגלל המחירים הנמוכים. ככה קרה שהיא נשארה בלי דירות. יש לנו זוג חברים שמחפשים דירה כבר מעל שנה".
הדס רשף, 39, מתגוררת בברלין עם בן זוגה הגרמני ובתם הקטנה: "בעבר היית מחפשת דירת שני חדרים ומוצאת 30 אופציות. היום תמצאי שלוש ויקפצו עליה עשרות אנשים. פשוט אין דירות"
סיבה נוספת לבעיית הדיור בעיר היא חוק הגבלת השכירות, חוק שנוי במחלוקת שנכנס לתוקף בפברואר 2020 והקפיא את שכר הדירה ב-90% מהדירות בברלין למשך חמש שנים. בעלי הבתים טענו שהמהלך אינו חוקתי מכיוון שלממשלה המקומית אין מנדט להתערב במדיניות הדיור; תומכי החוק טענו שמדובר בצעד חיוני כדי להגן על שוכרים בשעה שהמחירים מטפסים. בסופו של דבר החוק גרם ליותר נזק מתועלת: הוא הבריח משקיעים, דחק החוצה צעירים ומהגרים, והוביל בעלי דירות להכניס סעיפי צללים בחוזים למקרה שיבוטל. ואכן, באפריל 2021 בוטל החוק. התוצאה: השתוללות של מחירי הדיור. על פי פרסום ב"בלומברג" מנובמבר 2021, שכר הדירה בברלין עלה ב-42% בחמש שנים, וב-5% בשנה האחרונה בלבד.
"אני באימה מחיפוש הדירה שצפוי לנו", מספרת הדס רשף (39), אומנית ודוקטורנטית שחיה בברלין עם בן זוגה הגרמני ובתם הקטנה. "בעבר היית מחפשת דירת שני חדרים ומוצאת 30 אופציות, היום תמצאי שלוש ויקפצו עליה עשרות אנשים. פשוט אין דירות".
לצד בעיות הנדל"ן, הישראלים מוטרדים מהסלמה בגילויי האנטישמיות. לפי הדוח השנתי של המרכז לחקר יהדות אירופה בימינו באוניברסיטת תל אביב לשנת 2021, נתוני משטרת גרמניה תיעדו באותה שנה 3,028 תקריות אנטישמיות ברחבי המדינה – גידול של 28.8% לעומת 2020.
כל המרואיינים לכתבה זו מצביעים גם על פערים מנטליים עם הגרמנים, שלדבריהם הולכים ומתרחבים. "העיר נסגרה בבת אחת בקורונה", מספרת רשף. "ונשארנו עם אוכלוסייה מקומית או אנשים שגרים פה זמן רב, והמזג הקשה שלהם נעשה בולט יותר. נגיד, אם את לא הולכת בצד הנכון של הרחוב, אז מי שהולך מולך ידחוף אותך. אם בטעות את הולכת על שביל אופניים, זאת ממש סכנת נפשות".
"המזג הברלינאי הידוע מועצם עכשיו", מוסיף אסף. "נדמה שהם נהיו עוד יותר קמצנים, עוד יותר אנאליים ועוד יותר בלתי נסבלים. עוד בעיה היא עולם הדייטינג בגרמניה ובברלין בפרט, מאוד קשה למצוא שם זוגיות. גברים לא מתחילים עם נשים, נשים לא נענות לגברים. בכלל, ההגדרה של אינטימיות רגשית – בין חברים או בזוגיות – נתפסת אחרת לגמרי בגרמניה. אני לא באמת רוצה לבקר את זה, כי זה משהו תרבותי, אבל עבור מי שמגיע מרקע יהודי-ישראלי, זה פער גדול".
גם הגירה פריווילגית היא טראומה
ישראלים בברלין שרוצים לבקר בארץ נוהגים לסבלט את הדירות שלהם. לשם כך הם מעלים לפייסבוק תמונות של הדירות היפות שלהם, עם התקרות הגבוהות ורצפות הפרקט. אני בקלות יכולה לדמיין את עצמי מתעוררת בדירות הללו, יוצאת לטייל לאורך הנהר או חוזרת אליהן מהברגהיין לפנות בוקר. כשאני נסחפת עם הדמיון, אני נכנסת לקבוצת הפייסבוק "ישראלים בברלין" וקוראת הסברים של בני המזל כיצד ללכת בעקבותיהם. פתאום שום דבר לא נראה בלתי אפשרי – אבל המציאות, בטח בענייני הגירה, מורכבת מזה.
"המידע שעליו נסמכים המהגרים החדשים מגיע לרוב מקבוצות פייסבוק של אנשים שלא יודעים גרמנית ולא יודעים איך הדברים באמת עובדים", אומרת ד"ר קרנץ. "בקבוצות לא מדברים על הקשיים, כי כולם רוצים להיראות טוב. אף אחד לא רוצה להודות שהוא פישל. כחלק מהמחקר שלי גיליתי עד כמה אין לישראלים מושג על גרמניה, על ההתנהלות במדינה. הם אפילו לא מדברים את השפה. מדובר ב'הגירת לייף סטייל', לא הייתם מוכרחים להגר, לא רעבתם ללחם, לא רדפו אתכם – איך אתם עוברים למדינה כשאין לכם מושג אמיתי עליה?".
מה מאפיין את הישראלים שבאים לגרמניה?
"רוב הישראלים כאן הם חילונים, אשכנזים, בעלי השכלה גבוהה – והם שונים מרוב האוכלוסייה בישראל, כי מהגרים הם תמיד שונים מרוב האוכלוסייה, במיוחד כשמדובר בהגירה מרצון ולא מהכרח. לרבים מהם יש בראש איזו אשכנזיות מדומיינת, איזה יידישקייט, והם מזדהים עם התרבות האשכנזית. אבל הם אשכנזים ישראלים, וזה מאוד שונה מהתרבות האשכנזית הגרמנית העכשווית. אגב, אותו הדבר נכון לגבי יהודים גרמנים שמהגרים לישראל: הם לא מדברים את השפה, הם מבינים שהחיים כאן קשים ושישראלים נשענים על קשרים חברתיים וקומבינות, ואין להם את זה כי הם לא מקומיים. 90% מהם חוזרים לגרמניה".
"מי שחושב שהוא יהגר לברלין ויהיה לו קל וכיף, הוא פשוט אידיוט", אומרת טל רימון (44), עיתונאית ומפיקה שגרה בברלין מאז 2014. "יש מלא כאלה שחושבים שהגרמנים חייבים לנו ויקבלו אותנו בזרועות פתוחות, אז הם מגיעים בלי שפה, בלי לתכנן מראש, ואחרי שנה-שנתיים הם כבר לא פה. הגירה, גם אם היא הגירה פריווילגית, זאת טראומה לכל החיים. מי שלא מבין את זה ולא יודע לאן הוא מגיע מוצא את עצמו בבעיה".
את מצליחה להרגיש כאן בבית?
"ברלין אף פעם לא תהיה בית בשבילי. ישראל היא הבית. אני אוהבת אותה, אבל אני מאוכזבת ממנה. כשאני שומעת על מה שקורה בארץ, יוקר המחיה, בן גביר, הסתה, מלחמה, אני שואלת את עצמי אם אי–פעם אוכל לחזור. וזה נורא מעציב אותי. לא התכוונתי להגר, הגעתי לכאן בגלל הצעת עבודה, אבל החיים הנוחים כאן נתנו פרופורציות לחיים בישראל".
מה הן אותן פרופורציות?
"תראי, אני יכולה להתקיים פה מ-2,500 אירו בחודש בכיף. שכר הדירה שלי הוא 660 אירו, אף אחד לא יכול להעלות לי אותו ולא יוציאו אותי מהדירה הזאת, כי יש חוק שמגן עליי. יש כאן איזון בין עבודה לשעות הפנאי, ואני יכולה לפגוש כאן אנשים מכל העולם, גם מארצות ערב. התחבורה הציבורית מדהימה ועכשיו גם מורידים את המחירים לכל הקיץ, כי הממשלה רוצה לעודד תיירות פנים, אז אני יכולה לנסוע חינם להמבורג או לים הבלטי. ההרגשה כאן היא שחושבים על האזרח, ובישראל התחושה היא שלא סופרים אותך. אז נכון, אולי ברלין השתנתה והתייקרה, אבל הייאוש פה עדיין יותר נוח".