"בכל פעם שמגיע אליי לסוף שבוע חבר תל אביבי ואני מראה לו את חיפה, הוא מתלהב, מצטלם על רקע איזה בניין מתפורר, מעלה את זה לאינסטגרם שלו ואומר שהוא בטוח עובר לכאן. אנחנו נפרדים, מגיע יום ראשון ויותר אני לא שומע ממנו", אומר בן ריפתין, חיפאי מזה חמש שנים. ריפתין, בן 35, תל אביבי לשעבר, חי בשכירות עם בת זוגו בשכונת הדר בדירת ארבעה חדרים גדולה עם נוף לים ומשלם קצת מעל אלפיים שקל.
בתחילת שנות העשרים שלו עבר לתל אביב מנווה מונסון, ובמהרה הפך להיות מזוהה עם סצנת המוזיקה בעיר בתור אמרגן להקות שגם חתום על הקמת הלייבל "פיתקית". "הדירה האחרונה שלי בתל אביב הייתה בשכונת שפירא", הוא מתאר את הדחיקה החוצה, "כשקודם לכן תמיד גרתי במרכז העיר. זה היה מאוד לא נכון עבורי שאחוזים גבוהים מהשכר שלי הלכו לשכר דירה. חיפה מאפשרת לך או לעבוד פחות, או לעשות עם הכסף שלך דברים אחרים לגמרי".
איך החיים כאן לעומת תל אביב?
"אלו ערים שונות וזה לא נכון להשוות. מי שמגיע לחיפה מתוך ציפייה שהיא תהפוך לתל אביב, יתאכזב. אם אתה עובר לכאן, אתה לא יכול להישאר באותו סטייט אוף מיינד כמו בתל אביב. כאן אתה מגיע למקום של חוסר, אתה חייב להיות יזם וליצור בעצמך את מה שחסר לך ולא לחכות לעירייה שתעשה את זה בשבילך, כי היא לא תעשה. מצד שני, בחיפה אם אתה עושה משהו טוב, זה הולך מעולה".
לחיפה יש גם יתרונות מבחינה חברתית, טוען ריפתין. "מאוד קהילתי כאן. בתל אביב יכולתי למצוא את עצמי בשיחת נפש בסודה בר עם אדם זר עד חמש בבוקר, לפגוש אותו יום למחרת ברוטשילד ובמקרה הטוב הוא היה אומר לי שלום. כשעברתי לחיפה הרגשתי שאני חוזר לבית הספר, אנשים ישנים אצלי בבית, אנשים רוצים לעזור לך, רק מחכים שתבקש".
"השנה הראשונה שלנו כאן הייתה זוועת אלוהים"
לפני שנה התחלתי לראשונה לחפש דירה מחוץ לתל אביב. אחרי כמה חודשים של חיפוש מייאש וההבנה שגם בגבעתיים וברמת גן נעשה רע, שבעלי הדירות בפרברים יודעים שידם על העליונה, שהביקוש גבוה ושהם יכולים לבוא בדרישות כמו מסירת דמי ערבות בשווי עשרות אלפי שקלים שלאף אחד אין, התחלתי להרהר בחיפה.
פייסבוק, שיודע לזהות את המצוקות והרצונות שלנו, הביא אותה לפתחי הפיד שלי. היא התחילה להופיע מולי בצניעות ואלגנטיות פשוטה, משוויצה בדירותיה המרווחות, בחלונות הגדולים עם הנוף למפרץ או לאיזה ואדי, בתקרות הגבוהות. בניינים בדיוק כמו אלה שבתל אביב, באוהאוס טוב ומוכר, אבל במחירים שהתל אביביים כבר שכחו מזמן. הנה דירה משופצת, 90 מטר, שלושה חדרים, שלושת אלפים שקלים. בחיפה.
שמעתי על אנשים שעזבו את תל אביב, אספו את הרהיטים, הספרים וחלומות הנעורים והלכו לגור בעיר השלישית בגודלה, היפה גם היא, עם הרבה תקווה שיהיה בסדר, שגם כאן אפשר לחיות ואולי אף לשנות את פני העיר ולהפוך אותה לאלטרנטיבה ראויה. אני, בסוף, בחרתי בגבעתיים - שהמרחק המנטלי שלה הוא כמרחק הפיזי של חיפה מתל אביב, רק שבחיפה המחיר נמוך הרבה יותר ויש גם ים וטבע. שוב ושוב אני חוזרת אליה במחשבותיי. החברים שגלו אליה קוראים לבוא, דורשים הצטרפות חדשה אל כוחותיהם. עדיין לא החלטתי.
"ברור שהייתי מעדיפה לחיות בתל אביב. אבל תל אביב מגדלת אותנו, וכשאנחנו לא יכולים לעמוד בה כלכלית היא זורקת אותנו", אומרת שירלי דרך, 41, חיפאית במקור, אדריכלית ומעצבת פנים, שיחד עם משפחתה הצעירה עברה לחיפה לפני כשנה וחצי. "השנה הראשונה שלנו כאן הייתה זוועת אלוהים", היא אומרת, ומספרת איך בשכונת אחוזה – בניגוד לאווירה הקהילתית שמתאר ריפתין בשכונת הדר - החברה סגורה והומוגנית מאוד. "לא הייתי בחיפה 17 שנה וכשחזרתי גיליתי שלא הרבה השתנה כאן, וזה מבאס, כי זאת הסיבה שעזבתי אותה. בשכונות הנחשבות אם את לא נראית כמו הנוף המקומי, ירימו עליך גבה. חשבתי שבזכות הילדות, הגנים ובתי הספר אני אכנס לחברה של האימהות, אבל משהו כאן מבהיר לך שיש קו ואת לא חוצה אותו. אין הרבה מקום לסטיות מהנורמה, כולם נראים אותו הדבר, הבתים נראים אותו הדבר. הפרובינציאליות מורגשת גם בשירותי הבריאות, בזמינות של הרופאים, בסרבול שיש כאן לעומת המרכז".
ואיך את מרגישה עכשיו?
"זה משתפר. את לומדת להכיר את הדברים המגניבים של העיר, ויש כאן כאלה, מקומות של צעירים יותר, של אמנים, של אנשים שהם לא בשטנץ. חיפה היא עיר יפה מאוד, מקום פתוח עם מרחבים. החינוך פה רגוע יותר ופחות תחרותי. במרכז הילדים הישגיים יותר, מתבגרים מהר יותר. הילדה שלי רצתה בית עם בריכה כי לחברים שלה היה, ופה יש משהו תמים יותר. כאן הילדים יוצאים לטייל בטבע, כל הזמן מבלים בוואדיות, בחורשות, בגינות קהילתיות. חיפה היא תמהיל מאוד מבלבל של דברים שהם מאוד מגניבים ודברים שמרגישים מוחמצים או חמוצים".
כרטיס בכיוון אחד
גם נטלי לוין, 35, אוצרת עצמאית ומורה לאמנות שנולדה בתל אביב וחיה בה כל חייה, עברה לכרמל בחיפה לפני שש שנים עם בן זוגה וילדיה. "עזבנו בגלל יוקר המחייה של תל אביב, אבל לא רק", היא אומרת. "הייתה תחושה של מחנק, שכוחות חדשים של נדל"ן וכסף נכנסים לעיר. מאסתי בזה שפעם אחר פעם את מגיעה לשכונה חדשה, פלורנטין, יפו, שפירא, גן החשמל, ובהתחלה נעים ונחמד ופתאום הג'נטרפיקציה מתחילה ואת שוב מגורשת, ובסוף העיר מקיאה אותך".
למה דווקא חיפה?
"התלהבתי ממנה. חשבתי שכולם צריכים לעזוב את תל אביב ולעבור לכאן, להקים מקום אלטרנטיבי. חיפה זולה יותר, בתולית יותר ומגניבה. ובאמת הייתה תנועה כזאת של אנשי תרבות ואמנות, ביניהם חברים שלי, שהתחילו להגיע לכאן והייתה תחושה שאנחנו באמת מוצאים מקום".
והתחושה הפכה למציאות?
"הקמתי גלריה שהייתה כמו בתל אביב, גלריה אמיתית, אבל הבנתי מהר מאוד שאין פה את הקהל לזה. כמעט ואין מקום מפגש לבני למעלה משלושים. יש כאן הרבה אנשים שבאים עם אידיאולוגיה, חיים בקומונות ובקיבוצים עירוניים, וזה יפה, אבל הם חיים בתוך עצמם. זאת עיר בורגנית במקומות הטובים שלה וחלשה מאוד בשכונות העניות. יש את הכרמל, שמתנהל כמו גבעתיים או רמת השרון, שכונות שנראות כמו אינספור שכונות בארץ והן נורא משעממות, ויש את השכונות הזולות יותר כמו הדר, העיר התחתית או בת גלים, שהעירייה מנסה להרים שם דברים אבל זה מאוד פרובינציאלי, זה פלורנטין בנייטיז".
למה את מתגעגעת בתל אביב?
"לחברים שלי בעיקר, אלה שעדיין מצליחים להישאר שם. לרכיבה על אופניים, להליכה ברגל. לחוויה של עיר אמיתית".
אז אולי תחזרו?
"זה כרטיס בכיוון אחד. בכל פעם שאני מגיעה לתל אביב אני מבינה שאני לא הולכת לחזור. אולי בפנסיה, אבל גם זה כל כך לא ריאלי שאני מעדיפה לא לפנטז. העיר הזאת כבר איננה התל אביב שלי, והיא לא שלי כבר שנים. זה מאוד עצוב".
איך אחרים מצליחים להחזיק שם מעמד?
"החברים שלי מחזיקים דירות בכל מיני קומבינות, אם הם לא ירשו אותן. מנסים להזיק את הספינה השוקעת, אבל כולם מדברים על זה שהם בדרך החוצה".
בחיים החדשים שלו בחיפה פנה ריפתין לתחום המסעדנות, ולפני שלוש שנים פתח את פיצה לינגה, מקום מיוחד שהרבה מעובדיו הם חברי להקות או אנשים שעוסקים באמנות. לפני חודשיים השיק גם את מזללת טאקו סלאש החדשה בעיר התחתית, השכונה הקשה והענייה של העיר אותה מנסה העירייה להרים במאמצים רבים בשנים האחרונות. בזכות המאמץ הזה הפך האזור למרכז הבילוי של הצעירים של חיפה, והנה גם באמצע היום הם ממלאים את השולחנות, לוגמים בירה ואוכלים טאקו עוף אורגני בכלים חד פעמיים ידידותיים לסביבה. מולנו כיכר ומעליה תלוי דג עצום הסוחב על גבו ספינה, קצת מאחורינו מסעדת מלחים עתיקה. לפנינו הים.
כשהוא נשאל מה פתאם הפך למסעדן, ריפתין מסביר שזו הייתה התגובה שלו להיצע הקולינרי הרעוע של חיפה. "בת"א יש המון מה לאכול מכל סוג וכמעט בכל שעה, בחיפה המצב היה נוראי. עכשיו הוא הולך ומשתפר. הפיצה, הטאקו וגם מה שיבוא בהמשך אלו הכל דברים שאני מרגיש שפשוט צריכים להיות פה".
באחד מהרחובות הצרים של העיר התחתית, אני מגלה גינה מאולתרת. שברי רעפים המסודרים סביב שיחי פרחים, גזע עץ כרות טובע בתוך מלט שלא הושטח כראוי, גדר רעועה. את הגינה הזאת עיבד ג'ורג', גבר כבן חמישים המתגורר בבניין ממול. הוא יליד יפו שהגיע לכאן לפני שבע שנים ועדיין לא התרגל.
"חייתי בתל אביב כל חיי. אין כמוה בעולם", הוא מכריז בעצב, "ניסיתי להישאר בעיר, לקנות דירה, אפילו דירת חדר, אבל אין אפשרות, יקר. פה בחיפה קניתי דירת 80 מטר ואת הגינה הזאת עשיתי לבד, כי לפני כן מה שהלך פה זה אנשים שסחרו כאן בסמים ולא הייתי מוכן לזה".
ואיך החיים כאן בחיפה?
"זאת הייתה טעות לעבור לכאן", הוא עונה, "האנשים כאן לא ממהרים להכיר אותך, לא קורה פה הרבה. כל היום אני עם עצמי".
"מלמדים, יוצרים ולא רודפים אחרי הכסף"
"לאנשים לוקח זמן להתרגל כשהם באים מתל אביב", אומר אחי לוין, 36, מעצב גרפי המתגורר מזה שלוש שנים בשכונת הדר, "אני באתי לגור כאן בלי לדעת יותר מדי על המקום, ועכשיו אני מת על חיפה ועל הדר בפרט. זאת שכונה שהיא סוג של פלורנטין שעוברת עכשיו ג'נטרפיקציה, אבל הדיור כאן עדיין זול. חיי החברה ממוקמים פחות או יותר על רחוב אחד, והאנשים כאן יעזור לך בהכל. יש כאן ארוחות שכונתיות, התארגנויות קהילתיות, והכל קורה על דעת האנשים עצמם, העירייה לא קשורה בשום צורה ולא תורמת שום דבר, העירייה כאן רקובה. יש פה מרקם סוציו אקונומי מאוד מגוון, היפסטרים, ערבים ופאבים של רוסים וסמי אשכנזים כמוני. זאת סוג של אידיליה בצל שכונת פשע".
כמה מהאנשים לדעתך הגיעו מתל אביב?
"הרבה אני חושב. רבים שהגיעו לסוף שנות העשרים שלהם ואמרו די, אי אפשר יותר לחיות בשותפות או שכירויות ולא רוצים לשחק יותר את המשחק הזה. ויש געגוע לתל אביב, אבל זה בהערת שוליים".
גם נדב ראוכוורגר, 28, בוגר בצלאל ואמן קרמיקה יליד תל אביב עבר עם בת הזוג שלו לחיפה לפני פחות משנה. גם הוא מסכים שאמנם עוד מוקדם לומר, אבל עד כה חיפה טובה אליהם. "כדי להחזיק מעמד בתל אביב הייתי צריך 40 תלמידים בחודש כדי לשרוד, ולא עניין אותי שכל העשייה שלי תהיה רק סביב זה. היינו חנוקים שם בדירה זעירה בלי אפשרות להציג את העבודות שלנו, וכאן יש לנו דירה מרווחת וסטודיו בעיר התחתית בו שנינו עובדים. אנחנו גם מלמדים וגם יוצרים ולא רודפים אחרי הכסף".
מתגעגע לתל אביב?
"אני מתגעגע לאנשים בתל אביב, לא לעיר עצמה. אני מתייחס לחיפה כרגע כאל רזידנסי - שהות אמנים, כשמזמינים אותך לחיות וליצור על חשבון המקום - מקבל השראה מהעיר, מהנוף. אני לא מכיר את חיפה עדיין והמסקנות שלי בינתיים הן שצריך לגור למעלה בכרמל, שם האווירה רגועה מאוד, הרחובות שקטים, מלאים בעצים. כן צריך כאן רכב ורק איתו אפשר להתנייד, אבל מצד שני בניגוד לתל אביב אין כאן פקקים. יש לאן לצאת, אבל הכל בקטן יותר. יש כאן המון צעירים ומגוון תרבויות ומה ששונה כאן מתל אביב הוא שיש כאן ערבים שזאת העיר שלהם, ויש להם בתי קפה וברים ומועדונים משלהם וזה משמח מאוד".
פעם זה היה אחרת. בשנות החמישים והשישים עמד בראשות עיריית חיפה ראש העיר האגדי אבא חושי, שרצה למשוך אל העיר סופרים ומשוררים. רבים מהם התגוררו בתל אביב והיו רעבים לפת לחם, ובניגוד לחולדאי שמגרש את אנשי התרבות שאין ידם משגת לקנות דירות במגדלים - חושי של חיפה דווקא הבין כי זהו החומר האנושי שישביח את עירו ושייתן לה את היוקרה והקסם שהיו חסרים לה. הוא הקים את בית הסופרים והאגדה מספרת שגם פנה לאלתרמן והציע לו חדר בחינם, רק שיבוא. אלתרמן סרב. "אל תדאג", אמר לו חושי, "זה לא אומר שלא תוכל לכתוב עליי דברים רעים".
"זה לא מה שמדאיג אותי", ענה אלתרמן, "מדאיג אותי שלא יהיו לי דברים טובים לכתוב".
הזמנים ההם הלכו חלפו, ועיריית חיפה של היום, שעל פניו רוצה לפתח את האזורים הנחשלים של העיר, שמה דגש על דברים אחרים לגמרי. "העירייה נורא רצתה שאיזו רשת תפתח מסעדה בעיר התחתית כחלק מהניסיון להחיות את המקום, רצתה להביא הנה מותג", מספר בן ריפתין, "הם פנו למקס ברנר שיקימו כאן סניף, גייסו מעל מיליון שקלים, אבל מקס ברנר אמרו להם לא, אין כאן תנועה וזה לא יהיה רווחי. מה שהעירייה לא מבינה הוא שהעיר צריכה להתפתח באופן אורגני, וכשהם עושים רשימות כמו 'חמש סיבות לעבור לחיפה' הם עושים נזק, כי כשאתה מגיע לעיר כמו חיפה, אתה צריך להבין לבד שזה מגניב ולא שיגידו לך".
החיים סביב הרכבת
כמו רבים מחבריה שעברו מתל אביב לחיפה, גם נטלי לוין ממשיכה לעבוד בתל אביב ונוסעת אליה פעמיים בשבוע. הרכבת המחברת בין חיפה לתל אביב היא פתרון מצוין, אמנם, אבל עדיין מדובר בנסיעה בת שעה לפחות. "תעסוקה היא דבר שבלעדיו אי אפשר לקיים עיר, וזה בדיוק האתגר לערים שאמורות לשמש מרכז, מטרופולין, כמו באר שבע וחיפה", אומר סבסטיאן ולרשטיין, מנהל מרכז הגר למחקר ופיתוח מדיניות דיור חברתי, "אנשים עוזבים לחיות בפריפריה בגלל מחירי הדיור, אבל ממשיכים לנסוע לתל אביב וזה גוזל מהם שלוש שעות ביום אותן יכלו להשקיע בחיי המשפחה ובפנאי. התחבורה הציבורית בארץ לא מפותחת, היכולת להתנייד מוגבלת, אנשים מארגנים את החיים שלהם סביב שעות הפעילות של הרכבת".
ההגירה לערים האלה תוביל בסופו של דבר להתפתחות שלהן?
"אני לא חושב. הניסיונות למשוך אוכלוסיות חזקות לפריפריה הם ניסיונות עתיקים שנעשים על ידי בניית וילות, למשל, אבל עובדה שזה לא קורה. המעבר הזה מתל אביב לחיפה מצביע על החולשה של תל אביב, לא על החוזק של חיפה".
הוריה של לוין, שעדיין מתגוררים בתל אביב, לא מבינים עד היום את המהלך שעשתה. "קשה להם, הם לא אוהבים לצאת מהרדיוס של תל אביב", היא אומרת. "הם לא מבינים מה יש לנו לחפש בחיפה. הם לא מבינים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את העיר הזאת, הם מדור אחר בו התפיסה היא שאם תעבוד קשה, יהיה לך. הם לא מבינים שבדור שלנו הנוסחה הזאת לא עובדת יותר".
