איתן קאוץ' גדל עם כסף ועם תחושה שהכל מותר. כבן להורים עשירים מטקסס שלא בדיוק הציבו גבולות, בגיל 13 הוא כבר התחיל לנהוג לבד לבית הספר הפרטי שלו. כשהמנהל העז להגיד משהו, אבא של איתן איים לקנות את בית הספר ולהביא לפיטוריו.
ואז, ביוני 2013, חודשיים אחרי יום הולדת 16, איתן תועד על ידי מצלמת אבטחה גונב שתי שישיות בירה מהסופרמרקט. הוא נהג במשאית הפורד של אבא שלו עם עוד 7 חברים, במהירות של 110 קמ"ש, בכביש עם הגבלה של 40 קמ"ש. הרכב סטה מהכביש, התנגש בשתי מכוניות שחנו בשוליים, התהפך כמה פעמים ואז פגע בעץ. ארבעה נהרגו ועוד 12 נפצעו בתאונה. שלוש שעות אחר כך, רמת האלכוהול בדם של קאוץ' הייתה עדיין פי 3 מהמותר.
קאוץ' הואשם ב-4 סעיפים של הריגה בשכרות, והתביעה ביקשה לגזור עליו את העונש המקסימלי של 20 שנות מאסר - אבל לסנגורים היה אס בשרוול. ג'י דיק מילר, פסיכולוג שהוזמן כעד מומחה מטעם ההגנה, טען בבית המשפט שאיתן סובל מתסמונת שנקראת "עשֶׁרֶת" (Affluenza) שמאפיינת בני עשירים מפונקים שלא יודעים להבדיל בין טוב לרע ולא מבינים שלמעשים שלהם יש השלכות.
השופט קיבל את הטענה ולא גזר על קאוץ' יום אחד של מאסר. במקום, הוא שלח אותו למוסד פסיכיאטרי לפי בקשת הסנגורים שלו, ואסר עליו לצרוך אלכוהול למשך עשר שנים. גזר הדין עשה רעש באמריקה ועורר ביקורת וזעם מצד משפחות הקורבנות והציבור, בין השאר כי קאוץ' אפילו לא הביע חרטה. גם רופאי הנפש לא נשארו חייבים, והיו פסיכולוגים שטענו שהעונש הקליל רק חיזק את התחושה של קאוץ' שהוא מעל החוק. "אנחנו יוצרים סטנדרטים כפולים לעשירים ולעניים", אמרה אחת מהן. "אם זה היה בן מיעוטים שגדל בשכונה קשה לאמא שמכורה לקראק – מה הסיכוי שהשופט היה נותן לו יחס מקל בגלל האופן שבו גידלו אותו?".
בחודש שעבר פורסמו תמונות של קאוץ' משתכר עם חברים במסיבה, דבר שמפר את תנאי השחרור שלו. כשהוא הבין שהוא עלול להישפט מחדש, איתן ברח עם אמו מארצות הברית, ובסוף דצמבר הם נעצרו בעיירת נופש במקסיקו. בימים אלה הם מוסגרים לאמריקה, שם שניהם צפויים לעמוד לדין. כולם מחכים לראות איזה שפן הם ישלפו מהכובע הפעם.
איך מרגישים משהו אותנטי? עוברים על חוקים
הסיפור של קאוץ' מהדהד מקרה שצף בשנה שעברה אצלנו בישראל, כשאביו של גל בק ז"ל בן ה-16, שנדרס למוות ב-2005, דרש לפתוח מחדש את החקירה בטענה שהפרשה טויחה ושהמשפחה העשירה של הנערה הדורסת השתמשה לכאורה בקשרים בפרקליטות כדי לוודא שהיא לא תועמד לדין. זאת בניגוד להמלצת המשטרה, ואף על פי שהיו ראיות ועדויות לכך שהיא נהגה בשכרות ובמהירות גבוהה מהמותר ואפילו עברה באור אדום.
"כמעט 10 שנים לא ידענו שמשהו לא בסדר, שיש פה טיוח", אומר האב, גלעד בק. "בהתחלה לא התייחסנו כי היינו שקועים באבל, לא היה לנו מושג שבכלל יכול לקרות דבר כזה במדינה שלנו. אני יודע שלאדם מן השורה אין את הכוח לעשות את הדברים האלה. העובדה היא שמדובר בבחורה עם הורים מאוד עשירים, ובכלל לא עלה על דעתם שהבת שלהם צריכה לקבל עונש על המעשה הנפשע שהיא עשתה. לאנשים עשירים יש חוקים אחרים. להם מותר הכל, אין להם חובות לחברה. מותר להם לעבור על החוק, להרוג מישהו, ולסגור יער כדי לעשות חתונה עם 2500 מוזמנים. אלה אנשים שמחנכים את הילדים שלהם לחשוב שהחוק לא חל עליהם. היתה להם גם את החוצפה לתבוע אותנו על הנזקים שנגרמו לאוטו שלהם שבועיים אחרי המקרה. הם בכלל לא רואים את הצד השני, אין להם חמלה והם לא לוקחים אחריות על המעשים שלהם".
אז האם באמת יש דבר כזה "עשרת", ואם כן, האם זה אומר שבני עשירים יכולים להתחיל להסתובב עם כרטיס יציאה מהכלא בארנק שלהם? אורי כרמי, אנתרופולוג קליני שמטפל בין היתר בילדים ובבני נוער מהמעמד הבינוני-גבוה, חושב שהסיפור של קאוץ' הוא רק סימפטום שמבטא תופעה חברתית רחבה. "אני נפגשתי עם הרבה בני נוער כמו הילד הזה שההורים שלהם דווקא היו נורמטיביים לגמרי, והדבר היחיד שהיה לכולם במשותף הוא הרבה מאוד כסף", הוא אומר. "הילדים האלה מתרגלים לכך שדברים בעולם מקבלים ערך רק לפי תג המחיר והמותג שמודבקים אליהם, וילד שכל הערך שלו הוא כסף – בעיניו הדברים שווים אפס. הוא גם לא עושה שום מאמץ כדי להשיג אותם, לכן הילד העשיר עם כל הצעצועים יגיד שמשעמם לו, לעומת הילד העני שיוכל לשחק שעות עם מקל כי הוא הופך את החפץ לסמל ומנסה להבין דרך המשחק את המציאות. בשביל הילד העשיר החפץ מסמל רק כסף ומותג. כשזה המצב, הילד הופך למותג בעצמו. הוא לא בונה זהות. אין לו מוטיבציה כי להורים שלו יש אינסוף כסף, והוא רואה אנשים אחרים כאובייקטים שנועדו למלא את צרכיו".
מה נער שגדל ככה מסוגל להרגיש?
"כדי שיהיו לך רגשות חיוביים אתה חייב לפתח קודם כל מנעד של רגשות שליליים, אבל כשאתה גדל בכלוב זהב אתה לא נתקל במכשולים בחייך ואז טווח הרגשות שלך מצטמצם לאפס. כל מה שאתה יכול להרגיש זה כיף, סיפוק צרכים מיידי, כמו אינפנטיל. אין פה מצב של רגשות מורכבים. אם גדלתי ככה, איך אני בכל זאת יכול להרגיש משהו אותנטי? כשאני עובר על חוקים. כשאני עושה דברים שאף אחד אחר לא מעז. כשאני כל הזמן עושה דברים משוגעים יותר או אסורים יותר, קצת כמו ב'ג'ק אס'. אני בעצם כל הזמן מחפש ריגושים גדולים יותר ומנסה לבדוק איפה הגבול. למעשה, ילד כזה הוא בהגדרה סוציופת – רק כשקורה דבר שמלווה בהרס או בכאב הוא מצליח להרגיש משהו. הוא צריך חוויה רגשית מאוד קיצונית ובוטה כי הרגשות שלו מושטחים. זה מה שהכסף עושה. הוא יוצר דור שנשאר במקום הזה של התינוק הנרקיסיסט, שהוא הילד והוא השולט. שיש ציצי שנותן חלב, או במקרה הזה כסף, ואני רוצה ממנו עוד ועוד כדי למלא את הריק שיש בתוכי, ואני עושה את זה בכך שאני מנסה לשלוט בהורים שלי ולבדוק כל הזמן את הגבולות שלהם כדי להוכיח לעצמי שאני כל יכול".
אם זה המצב, אולי השופט ההוא צדק כשהוא לא גזר על קאוץ' עונש מאסר?
"זה בדיוק הנקודה הטריקית כי בעצם כל מה שהפסיכולוג אמר עליו נכון, חוץ ממה שצריך כדי לשקם אותו. כי הרי מה נעדר בעולם של הילד הזה? מודעות. הוא לא חלק מהחברה האנושית, כי הוא לא אכל מעץ פרי הדעת. הוא עדיין בגן עדן. הכסף נופל עליו מהעצים, הוא מרגיש שהעולם נברא למענו. מה מוציא אותך מגן העדן? בושה. בושה היא הדבר הכי הכרחי לחברה האנושית. בלי בושה אף אחד לא היה מציית לחוקים. כשילד חש בושה הוא מבין שהוא לא כל יכול. זה הגירוש מגן עדן, שהוא תנאי להיותך חלק מהחברה האנושית. ברגע שאין בחברה בושה, ברגע שאין בה קלון, ברגע שהיא לא מנדה פוליטיקאים מושחתים או אנסים מורשעים, החברה מתחילה להתפרק. לכן הדבר היחיד שיכול לשקם מישהו כזה זה לדאוג שהוא ישלם על המעשים שלו כך שירגיש בושה, ואולי בפעם הבאה זה ימנע ממנו לבצע את המעשים האלה. לצערי, במדינת ישראל של היום נעלמה הבושה. אנחנו חיים בחברה שאימצה את האין-בושה, ולכן החברה הזאת מתפוררת".
לקח לי זמן להבין שהסיבה שיש לי יותר כסף היא לא כי אני יותר טוב מאחרים
האם כסף משחית? מחקרים של פסיכולוגים מאוניברסיטת ברקלי מוכיחים שבניגוד למה שהאינטואיציה אומרת לנו – אנשים עשירים נוטים יותר לשקר, לגנוב ולרמות מאשר עניים, וככל שאנשים מטפסים במעלה הסולם החברתי, כך הרגישות שלהם לזולת והיכולת לחוש חמלה יורדת. במחקר אחד, החוקרים צפו בהתנהגות של נהגים בכביש סואן. הם הבחינו שאנשים שנוהגים במכוניות יוקרה נוטים לחתוך רכבים אחרים במקום לחכות לתורם. בנוסף, יש יותר סיכוי שהם יאיצו על פני הולך רגל שמנסה לחצות במעבר חצייה, אפילו אם נוצר ביניהם קשר עין. במחקר אחר, החוקרים הראו למשתתפים שני סרטונים – אחד של הוראות שיפוץ לבית, ואחד של ילדים חולי סרטן. מבין המשתתפים, אלה שהיו בעלי הכנסות נמוכות ועם פחות השכלה דיווחו על יותר רגשות של חמלה כלפי חולי הסרטן, וגם קצב פעימות הלב שלהם השתנה בהתאם. המסקנה היתה ברורה – לאנשים עשירים לא כל כך אכפת מאנשים אחרים.
המונח "עשרת" נולד בכלל בשנות החמישים כביקורת על עידן הצרכנות, ונועד לתאר מצב שבו תרבות השפע והמרדף המתמיד אחר ה"עוד" מייצרים חרדה, עומס, בזבזנות וחובות. רק בשנות התשעים המאוחרות המונח זכה לפופולריות בעקבות ספרה של ג'סי אוניל, נכדתו של נשיא ג'נרל מוטורס, שנקרא "הגטו המוזהב: הפסיכולוגיה של העשרת". אוניל היתה הראשונה שהשתמשה במונח כדי לתאר את התופעה של ילדים ממשפחות עשירות שנוהגים בחוסר אחריות, מתמכרים לסמים, לאלכוהול ולריגושים וחושבים שהכל מגיע להם.
"כשהייתי בן 6 בערך הלכתי עם אבא שלי ברחוב ופתאום ראינו הומלס ישן על ספסל", נזכר אמיר (שם בדוי), בן 30 מתל אביב, שגדל במשפחה מיוחסת. "שאלתי את אבא שלי למה האיש הזה ברחוב והוא הסביר לי שאין לו בית. כששאלתי למה הוא הסביר שזה בגלל שהוא בטלן. שאם הוא היה עובד ומרוויח כסף, היה לו איפה לישון. כשאתה גדל בסביבה כזאת אתה מתרגל למחשבה שאנשים נמדדים בכסף. לקח לי הרבה זמן להבין שהסיבה שיש לי יותר כסף מאחרים היא לא כי אני יותר טוב מהם, אלא כי נולדתי למשפחה עם כסף".
גם הטענה לפיה ילדים שנולדו למשפחות עשירות לא מסוגלים להבחין בין טוב ורע ועלולים לפתח מאפיינים סוציופתיים לא חדשה. ההיסטוריה רצופה בבנים של עשירים שהניהיליזם והשחרור המוחלט של כל העכבות המוסריות היו נר לרגליהם. החל מהמרקיז דה סאד, האריסטוקרט הצרפתי שנודע בזכות השערוריות המיניות שלו ונחשב לאבי הסאדיזם, דרך חיי הפורענות של הנסיכים הסעודים ועד למקרי האונס והתעללות של הבנים של סדאם חוסיין, עודאי וקוסאי.
בשנה שעברה, סדרת הדוקו המצליחה "הג'ינקס" הכירה לעולם את סיפורו של רוברט דרסט. דרסט הוא מולטי-מיליונר אמריקאי ובנו של אייל נדל"ן ניו יורקי, שהתחביב הסודי שלו מאז שנות השמונים היה ככל הנראה לרצוח אנשים, כולל את אשתו לשעבר וידידה שלו. ב-2001 דרסט נעצר בפנסילבניה לאחר שניסה לגנוב סנדוויץ' מסופרמרקט, אף על פי שהיו לו 500 דולר בכיס. במכונית שלו נמצאו 37 אלף דולר, שני אקדחים, ורשיון הנהיגה של שכן של דרסט בשם מוריס בלאק, שחלקי הגופה שלו נמצאו כמה ימים לפני כן צפים באגם סמוך. דרסט הואשם ברצח אבל בעצת סנגוריו טען שפעל מתוך הגנה עצמית, ואף על פי שהוא הודה שביתר את הגופה, חבר המושבעים האמין לו וזיכה אותו מכל ההאשמות. רק בשנה שעברה דרסט נעצר בעקבות שידור הסדרה כאשר במהלך צילומי הראיון איתו הוא יצא להפסקת שירותים והתחיל לדבר אל עצמו ולהתוודות ברציחות מבלי לדעת שמכשיר ההקלטה שעל גופו עדיין פועל.
מקרה מפורסם נוסף הוא זה של לאופולד ולב, שני סטודנטים יהודים-אמריקאים מצטיינים מבית טוב, שהחליטו בשנת 1924 לבצע את הרצח המושלם בהשראת רעיון העל-אדם הניטשיאני ובחרו כקורבן את בובי פרנקס בן ה-14. הרצח הסעיר את אמריקה ואף הפך במרוצת השנים לנושא של מחזות וסרטים רבים, שהמפורסם שבהם הוא "החבל" של היצ'קוק.
למרות כל המקרים האלה, ממש אין קונצנזוס בין המומחים שהתסמונת הזאת בכלל קיימת. פרופ' עמירם רביב, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, חושב שהשיח שנוצר סביב תופעת ה"עשרת" הוא שטות מוחלטת. "קיים דבר כזה שאנשים גדלים ללא גבולות אבל פעם פשוט קראו לזה פינוק", הוא אומר. "פינוק זה אותו תהליך שבו אתה לא מלמד את הילד לדחות סיפוק מיידי ואז אותו ילד לא מפתח מנגנונים של וויסות עצמי. כשעושים בשביל ילדים דברים שהם יכולים לעשות לבד, זה נותן תחושה של נרקיסיסטיות ואגוצנטריות שמבטאות קושי או חוסר עניין לראות את הדברים מזווית הזולת. בסביבות גיל 6 אתה מתחיל לצפות שאנשים יראו כיצד זה מרגיש מכיוון האחר, שהם יבינו שכשאתה נותן למישהו מכה זה יכאב לו, אבל יש ילדים שיש להם עיוורון אמפתי לזולת. האשמה כמובן היא של ההורים, שלא מבינים שהצבת מגבלות זה מה שעוזר לבנות לילד עמוד שדרה אישיותי וחברתי בריא".
וזה לא נכון לומר שלבני עשירים יש יותר סיכוי לצאת כאלה?
"לא בהכרח, זה נובע מאיזושהו שילוב בין חינוך, סביבה וגנטיקה. המודל הקלאסי של המיליונרים בארה"ב היה שהם שלחו את הילדים שלהם למכור עיתונים בהתחלה, הם לא קיבלו ישר את המפתחות לרולס רויס אלא היו צריכים קודם כל להוכיח את עצמם. 'עשרת' זה דבר שיכול לקרות גם אצל משפחות עניות שלא מבינות את הצורך בגבולות".
גם האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון חושב שעשרת היא לא תופעה שמאפיינת רק את העשירון העליון, וממליץ להורים שלא רוצים שהילדים שלהם יגדלו להיות סוציופתים רצחניים – שיפסיקו להיכנע למשטר הטרור שלהם. "ילדים מאוד קטנים מנהלים היום את ההורים", הוא אומר. "קח ילד שמעולם לא שמע את המילה 'לא', או שהמילה הזאת תמיד היתה פתוחה למשא ומתן, שלכל דבר שהוא עשה אף פעם לא היו השלכות שליליות כי ההורים תמיד דאגו שיהיה בסדר, שמסתובב עם קבוצת ילדים שכולם כמוהו ובגלל גילם הצעיר הם דוחפים אחד את השני להתנהגויות יותר ויותר מוקצנות, תוסיף לזה חברה שבה אלוהים הוא מספר והעיקר שהמספר שלי יהיה יותר גדול משלך, תכניס את כל זה לבלנדר ותערבב. קיבלת ילד שמתישהו יעשה משהו נורא ואף אחד לא יבין איך זה קרה, לא יבינו שזה בעצם חינוך שהתחיל ממש מהתחלה", הוא אומר.
אז מה היית ממליץ להורים לעשות כדי שלבן שלהם לא תהיה "עשרת"?
"כל הסיפור הוא הצבת גבולות. עד כמה האדם הפנים את האני עליון, כלומר את החוקים שההורים שלו הנחילו לו. היום אצל חבר'ה צעירים יש מעבר מסקאלת ערכים של טוב ורע לסקאלה של מצחיק ולא מצחיק. רואים יותר ויותר אינפנטיליות אצל צעירים. הרבה פעמים הם מפרשים כאב או סבל, לדוגמה, כמשהו מצחיק. לפני מספר שנים אם אתה זוכר היה סיפור בצוות מוביל באגוז שכמה חיילים חירבנו על ראש של חייל, צילמו את זה והעלו לרשת. הודחו שם קצינים וכו', ואני זוכר שהיה לחיילים בירור אצל המפקד והם לא הבינו מה הבעיה. מבחינתם זה היה צחוקים. הערך היחיד היום הוא מצחיק או לא מצחיק. אין יותר טוב או לא טוב. באנגליה בדקו וגילו שילד עד כיתה ו' מעורב בצורה כזאת או אחרת ב-6000 מעשי רצח, שלרובם הוא נחשף במשחקי במחשב ובטלוויזיה. ואז נשאלת השאלה – האם ילד שראה עד כיתה ו' 6000 מעשי רצח וירטואליים, האם הכל בסדר אצלו? האם משהו לא זז שם?"
