במהלך מערכת הבחירות סומן משה פייגלין כהפתעת הקמפיין. פרשנים פוליטיים רציניים ניבאו לו שמונה מנדטים; היו כאלה שראו במפלגת זהות של 2019 מהדורה חדשה של יש עתיד מודל 2013, כוח פוליטי חדש שבא משומקום וסוחף אחריו צבא של מצביעים, בעיקר צעירים. זה נגמר בקול ענות חלושה כשזהות לא עברה את אחוז החסימה, אבל האג'נדה של פייגלין חיה, קיימת וצוברת פופולריות. היא חוצה מפלגות, חוצה גושים - ואפילו לא לגמרי פספסה את הרכבת אל הכנסת.
דפנה מורל, שותפה ברשת המבורגרים, היא ממקימי תנועת "חופש לכולנו". כמו חברי זהות, גם פעיליה של חופש לכולנו מגדירים את עצמם ליברטריאנים – אנשים שמאמינים בהרחבה של מושג חופש הפרט עד למקסימום ובצמצום ההתערבות של המדינה בחיי האזרח עד למינימום. בכל פעם שהיא נכנסת לפייסבוק, מורל יכולה לראות עד כמה האידיאולוגיה הזו נעשתה רווחת בישראל. "אני כבר חמש שנים אדמינית של אחת מקבוצות הליברטריאנים הגדולות בישראל. כשהתחלנו היו 500 חברים, היום אנחנו מדברים על 13 אלף וזה עולה מיום ליום. אני יכולה להגיד לך שפעם הסתכלו עליי כמישהי ששונאת את כולם מסביבה ורק רוצה שלא יגעו לה בכסף, והיום אומרים 'אוקיי, יש כאן תפיסת עולם מאחורי זה. לא אכפת להם רק מהכסף של עצמם'".
לצד זהות וחופש לכולנו פועלות גם "התנועה הליברלית החדשה" וקבוצת "הליברלים בליכוד", שברשימת המומלצים שלה בפריימריז של הליכוד היו בין השאר חברי הכנסת שרן השכל ואמיר אוחנה, שניים שאינם מסתירים את הזדהותם עם אותה תפיסת עולם שמורל מדברת עליה. והנה, גם ללא פייגלין, הרעיונות של זהות - גם אם בהבדלי דגשים וגישות – בכל זאת עשו את דרכם אל הכנסת ה-21.
מה מחבר בין תושב התנחלות חובש כיפה כמו פייגלין ותל אביבי שמגדיר את עצמו "יהודי, ישראלי, מזרחי, הומו, ליכודניק, ביטחוניסט, ליברל ואיש הכלכלה החופשית" כמו אמיר אוחנה? האם יש בכלל דבר כזה ליברטריאן מצוי? מורל מסכמת את זה כך: "הליברטריאן הממוצע הוא גבר בגיל 25-35, לא בהכרח לבן ולא בהכרח סטרייט. האמת, אחוז ההומואים בקהילה הליברטריאנית הולך וגדל כי נגדם כרגע האפליה הכי קשה, כמו למשל בענייני הפונדקאות, אז הם אומרים, 'אני לא אצליח לגרום לכם לקבל אותי, אבל לפחות אצליח לגרום לכם לא להפלות אותי'".
מה לגבי נשים? שרן השכל בודדה במערכה?
"יש היום בהחלט גם ליברטריאניות. הן חושבות שאם יש רוב של גברים עשירים בממשלה, עדיף שהם לא יתערבו בחייהן. יש גם לא מעט עובדי מדינה וזה לא מחולק למעמד גבוה ולמעמד גבוה, לא חייב להיות לך הרבה כסף כדי להיות ליברטריאן. לא כולנו גרים במגדל יוקרה בעיר הגדולה. אתה יכול להיות מנהל תמיכה טכנית במוקד של הוט שחי בפריפריה".
בזמן ששורות אלה מוקלדות, במערכת הפוליטית מעריכים שאמיר אוחנה הוא שר התקשורת הבא של ישראל. עידן דה ארץ, פובליציסט וממייסדי "חופש לכולנו", נותן בזה סימנים: "אני מקווה שאוחנה יקבל את המינוי ויתחיל לפתוח את שוק התקשורת לתחרות. כך או כך אני חושב שכל הקולות שלא נכנסו לכנסת - של זהות ושל הימין החדש, שגם הם הציגו מצע כלכלי ליברלי - הם עדיין כוח אלקטורלי משמעותי. חלקים נכבדים בציבור שאומרים לממשלה, אנחנו לא רוצים את השליטה שלכם עלינו. זה איתות למפלגות שכן נכנסו לכנסת לקדם אג'נדה ליברלית בתקווה לקבל בפעם הבאה את הקולות הליברליים ולא להירמס על ידי הפייגלין התורן. האלקטורט שלנו נבנה ואנחנו עוד נגיע למספרים גדולים".
לא שותים אקונומיקה
הם לא צצו משומקום. ליברטריאניזם היא פילוסופיה ותנועה פוליטית שהתפתחה בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, אבל שורשיה נעוצים הרבה יותר עמוק בהיסטוריה: רוב הליברטריאנים רואים בעצמם ממשיכי דרכו של הליברליזם הקלאסי, שדיבר כבר במאה ה-17 על "זכויות טבעיות" – ספציפית הזכות לחיים, לחירות ולהחזקת רכוש. הליברליזם תמך בעקרונות שנטמעו זה מכבר בחברה הדמוקרטית-קפיטליסטית, כמו הפרדת רשויות, כלכלת שוק וחופש הקניין. אלא שהליברטריאנים לוקחים את העקרונות הבסיסיים הרבה יותר רחוק וגורסים שהאדם חופשי לעשות ברכושו ובגופו כרצונו כל עוד הוא לא פוגע באחרים – ובאותה נשימה, שהמדינה צריכה לסלק את ידיה מכל תחום שבו היא אינה לגמרי הכרחית. בארצות הברית, המפלגה הליברטריאנית היא השלישית בגודלה מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ובבחירות לנשיאות ב-2016 הגיע המועמד הליברטריאני למקום השלישי אחרי טראמפ וקלינטון עם 3.29% אחוזי תמיכה (4.4 מיליון קולות).
הליברטריאנים מתנגדים לקיומם של שירותי רווחה, כי לתפיסתם זו כפייה על אדם לעזור לאחר כנגד רצונו, ומכאן שהיא פסולה מבחינה מוסרית. רובם מתנגדים להטלת איסורים חוקיים על שימוש בסמים, הימורים וזנות; מבחינתם זה חלק מההגדרה המורחבת של עקרון חופש הפרט, ואצל חלקם היא מורחבת עד לטענה שאין צורך למנוע מאנשים להזיק לעצמם (שוב, כל עוד נשמר העיקרון של אי פגיעה באחרים). בין מתנגדי החיסונים, למשל, יש רבים שמגדירים את עצמם ליברטריאנים, אבל "יש כל כך מעט כאלה שאני אפילו לא מכירה ליברטריאן אחד שלא מתחסן או מחסן את ילדיו. גם זהות הוקיעו את מתנגד החיסונים היחיד שהיה במפלגה שלהם", אומרת מורל. "זה המקום היחיד שאנחנו אומרים שהתערבות ממשלתית היא סבבה, כי יש כאן אנשים שנפגעים אם מישהו לא מתחסן. ולא, אנחנו גם לא שותים אקונומיקה".
העיקרון האחד שמקובל על הרוב המוחלט של הליברטריאנים מהדהד את מה שנקרא בפוליטיקה האמריקאית small government, ביטוי שמתייחס פחות לגודלה הפיזי של הממשלה ויותר לצמצום כולל של התערבות המדינה בחיי היומיום. פייגלין היטיב לנסח את זה בקמפיין הבחירות של זהות: "אנחנו לא נתגאה בכמות החוקים שנחוקק, אלא בכמות החוקים שנבטל".
כמה ליברטריאנים יש בישראל? "אנחנו לא יודעים לאמוד את זה מספרית כי לא עשינו מפקד אוכלוסין, אבל בבחירות 2013 היו 43 אלף איש שהצביעו לרשימה הליברלית עלה ירוק. אני מניח שכמה מהם פשוט קמו מהמיטה, היו מסטולים והצביעו בלי להבין למה, אבל זה היה סדר הגודל", אומר בועז ארד, מנהל מרכז איין ראנד בישראל וממייסדי התנועה הליברלית החדשה. "השנה הצביעו לפייגלין בערך 120 אלף איש, וזה לא רק דתיים משיחיים מההתנחלויות. הרי להם יש מספיק מפלגות אחרות. אז אני מניח שיש יותר מ-120 אלף אנשים שזה אכפת להם, הרי הסקרים נתנו לפייגלין יותר מנדטים".
בחינת מוקדי ההתקהלות בפייסבוק מסייעת להבין את ממדי המחנה. חפשו אותם בעמוד הפייסבוק של "הסולידית" (36 אלף עוקבים), שבו הבלוגרית דורין הרטמן שיצאה לפנסיה בגיל 30 מסבירה למה אתם צריכים לחסוך 80 אחוז מהמשכורת שלכם, לבנות תיק השקעות סולידי ולהתרגל להתרחץ במים קרים כדי להיפרד מחשבונות חשמל מנופחים; אחרי עמוד התנועה הליברלית החדשה עוקבים 20 אלף איש; הליברלים בליכוד עם 11 אלף עוקבים; מכון איין ראנד בישראל, שמקדם תפיסת עולם קפיטליסטית-אקטיביסטית, עם קצת יותר מרבבה; ועמוד "הליברל הקלאסי" עם 7,200. בקבוצת הדיונים של תנועת חופש לכולנו מתגודדים 13 אלף עוקבים, ושם מסבירים את הליברליזם במילים "האמונה הרדיקלית שאנשים יודעים מה טוב עבורם יותר מקבוצת פוליטיקאים".
התנועה הליברלית החדשה הוקמה ב-2011 (ארד: "התחלנו מדוכן ברוטשילד בימי המחאה החברתית, הסברנו על מה באמת צריך להילחם"). עיקר פעילותה הוא קיום הרצאות והפגנות, הגשת עתירות, התייצבות מול ועדות הכנסת וסיוע בהקמת שדולות, כמו השדולה למען צבא מקצועי והשדולה הליברלית בכנסת. בסכסוך הישראלי-פלסטיני אין לתנועה שום עמדה רשמית, מפני שמדובר בארגון על-מפלגתי. והנה אמירה שתופסת לגבי תפיסת העולם הליברטריאנית בכללותה: זה לאו דווקא קטע של ימנים.
אם אתה רוצה שהרעיונות שלך יופצו, אתה צריך רוק סטאר
לליברטריאנים יש אמנם יותר במשותף עם השמרנות שמזוהה עם הימין מאשר עם הפרוגרסיביות שמאפיינת את השמאל, אבל המשנה הזו לא באמת מתיישבת עם ההגדרות המקובלות של צדדים במפה הפוליטית, בוודאי בישראל, שבה ימין ושמאל זה בעיקר עניין של תפיסה מדינית. בהתאמה, גם השיוך המפלגתי נעשה נזיל וקהלים לא צפויים מסכימים להזדהות לפחות עם פתרונות ליברטריאניים מסוימים.
"יש התעוררות של ליברליזם אצל חרדים", מאבחן ארד, "יעקב וידר, למשל, הוא חבר הליברלים בליכוד שיושב במועצת העיר בני ברק. יש מספיק חרדים שמנסים לצאת מתרבות העסקנות, כמו ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה שנאבק כדי להכניס את אובר לישראל. גם בשמאל הפוליטי אפשר לראות ניצנים של ליברליזם, למשל הח"כ לשעבר מוסי רז ממרצ, שמתחבר בדברים מסוימים לליברליזם, כמו בשינוי מודל הגיוס לצבא ותגמול חיילים, שזאת אחת מהפגיעות החמורות בחיי הפרט. מה זה שלוש שנים של עבודה ללא שכר?".
איך אתה רואה את הכישלון של זהות? זה לא מוציא לכם את הרוח מהמפרשים?
"פייגלין הביא את הליברטריאניזם לכותרות, הקמפיין שלו היה מהלך חינוכי חשוב שהורגש היטב. הוא בעיקר הוכיח שצריך רוק סטאר אם אתה רוצה שהרעיונות שלך יופצו, אבל אסור לשכוח שכל רוק סטאר צריך אינטגריטי, ואצל פייגלין היו לא מעט סתירות פנימיות. בסופו של דבר אנחנו קבוצה שפונה למוח של הציבור ולא רק לבטן שלו. אנחנו רוצים שאנשים יתמכו בנו מתוך מחשבה".
אז יש או אין היום מפלגת בית לליברטריאן הישראלי?
"אין מפלגה ליברטריאנית טהורה שמקדמת את חירות הפרט וכלכלה חופשית וזהו. המפלגות מערבבות בין תפיסות, לפעמים סותרות. איילת שקד ונפתלי בנט הציגו בימין החדש קו כלכלי ליברלי, אבל עסקת החבילה שהם מציעים, שכוללת דגש על יחסי דת ומדינה, נתפסת כפחות אידיאלית. פייגלין מציג תפיסה כלכלית שאני מאמין בה, אבל כאתאיסט אני לא יכול להצביע לו. מה שכן, הוא זה שהיה לנו כי קל לבלוע. הוא מציע חופש אישי מקסימלי ברמה שאתה אומר לעצמך, 'אז מה אם הוא בירוקרט שיש לו שיגיונות דתיים'. אנחנו בתנועה הליברלית החדשה לא תומכים באף מפלגה, אבל כשדירגנו את המפלגות לפי הסיכוי שלהן לקדם מהלכים ליברליים בכנסת, דורגו גבוה זהות, הימין החדש והליכוד".
דפנה מורל מספרת שהתפקדה לליכוד רק כדי להצביע בפריימריז לשרן השכל. "מבחינתי היא עוזרת לכוון את מפלגת השלטון לכיוון ליברלי שחושב על זכויות הפרט. אגב, לבחירות הכלליות לא טרחתי להצביע. מי מייצג שמאלנית ליברלית פמיניסטית? אף אחד".
הורה צריך להחליט איך לטפל בפורנו
בשנת 2011 הקים איש הפרסום ליאור מאירי את תנועת "הליכודניקים החדשים", שהוגדרה כסיעה פנים-מפלגתית ליברלית בליכוד. ב-2017 התפצלה מהליכודניקים החדשים קבוצת "נתיב בליכוד", במחאה על הקו הרדיקלי של "החדשים"; עוד לפני הפיצול, ב-2013, הוקמה "הליברלים בליכוד" שמטרתה "לעצור את הסחף של חבירה לוועדים ההסתדרותיים והתרפסות לאליטות המפא"יניקיות הישנות". מי שעומד מאחורי "הליברלים בליכוד" הוא אמיר וייטמן, ממייסדי התנועה הליברלית החדשה.
עם כל המעוזים האלה בתנועתו, מתבקשת השאלה איך ראש הממשלה רואה את הליברטריאנים. "אי שם בפנים נתניהו הוא ליברל, אבל אחרי שהוא יישם רפורמות ליברליות חריפות כשר האוצר ב-2003 הוא נכווה ועשה אחורה פנה", אומר ארד. "עכשיו כשהוא רואה שיש ביקוש לרעיונות האלה, נגיד דרישה לתחבורה חופשית כמו אובר, בחושיו הפוליטיים המחודדים הוא חוזר לדבר על זה ואפילו השתתף לאחרונה בשני כנסים ליברליים".
בעוד שהליברטריאנים הם שחקנים חדשים בפוליטיקה, קודמיהם הרעיוניים היו כאן כבר לפני יותר מ-50 שנה: המפלגה הליברלית הישראלית פעלה בין השנים 1961 עד 1988 ולבסוף התמזגה לתוך הליכוד. בשנות ה-70 וה-80 איישו כמה וכמה ממי שכונו "הליברלים" – ביניהם יגאל כהן אורגד, יצחק מודעי ומשה ניסים – את משרד האוצר מטעם הליכוד. מודעי היה השר שבמשותף עם ראש הממשלה דאז שמעון פרס חילץ את ישראל מהמשבר הקשה של אמצע שנות ה-80, ימי ה-400 אחוזי אינפלציה, אבל גם שמחה ארליך - השר שבתקופת כהונתו בסוף הסבנטיז נקלעה ישראל לראשונה למשבר אינפלציוני חריף - היה חבר המפלגה הליברלית.
"עכשיו אנשים שוב רוצים שר אוצר ליברלי", טוען ארד. "הם קצו ביוקר המחייה ומתחילים להבין שאי אפשר לפתור אותו על ידי מתנות שיקבלו משר האוצר, כמו דירות מוגרלות. כחלון קידם את מחיר למשתכן, אבל רואים ציבור גדול יותר שמאמין בהפרטת קרקעות והקלה על הרגולציה".
כחלון נכנס לכנסת. פייגלין לא.
"אבל שימי לב שכוחו של כחלון נחלש ביותר מחצי בהשוואה לכנסת הקודמת. פייגלין הביא 120 אלף קולות מאפס".
אותה כנסת קודמת הייתה שיאנית החקיקה בכל הזמנים, עם 5,426 הצעות חוק פרטיות. מהבינג' החקיקתי הזה עלו להצבעה ועברו בקריאה שנייה ושלישית רק 175 חוקים, מה שאולי מהווה הסבר חלקי לפופולריות הגוברת של תפיסת ה"מדינה, תנוחי". ארד: "ראינו כאן חוקי צנזורה כמו חוק הפורנו וחסימת האתרים. גם אם מסכימים שיש סכנות, הורה צריך להחליט בביתו איך לטפל בפורנו. למה המדינה צריכה להחיל הגבלות על כולם באופן קולקטיבי?".
אתה חושב שהציבור הרחב מסכים איתך בנקודה הזו?
"בסקר שערכנו שבועיים לפני הבחירות בדקנו מה אנשים חושבים על כמה מהעמדות הליברליות הפופולריות, כמו הפרטת הרכבת, פתיחת שוק המזון והעברת צה"ל למודל של צבא מקצועי. גילינו תמיכה עצומה והתלהבות של אנשים מהאג'נדות האלה שאפילו לא צפינו אותה".
חושבים שרק אכפת לנו מסמים וזנות
כמו בכל טרנד פוליטי שממהרים לבשר עליו, יש מי שמצנן את ההתלהבות. הכלכלן והפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, איש "ידיעות אחרונות", מבקש להכניס את הדברים לפרופורציה: "אני לא מזהה במקומותינו עלייה משמעותית בכוחם של הליברטריאנים. מפלגת זהות לא הייתה באמת ליברטריאנית, היא הייתה סתם פופוליסטית-לאומנית, בועה שחזיתי את פיצוצה ואכן התפוצצה. אולי יש איזה כלכלן בשוליים שמגדיר את עצמו כליברטריאן, אבל זה באמת שולי. גם בעולם כולו זה שולי".
ההשפעה של הליברלים בכנסת לא גדולה יותר מבעבר?
"ההשפעה נמוכה מכפי שהייתה למשל ב-2003, כשביבי כשר אוצר עשה את המהפך התאצ'ריסטי שלו. בינתיים ישראל הידרדרה במדד עומס הרגולציה, שהיא האויב מספר אחת של הליברטריאנים. וגם אי יש נטיות כאלו בפוליטיקה או בעיתונות הכלכלית - מישהו קורא כאן לבטל את בנק ישראל? לגבות מסטודנטים שכר לימוד של 50 אלף שקל בשנה? באמת שלא".
עידן דה ארץ נותן לו קונטרה: "הנוכחות הליברלית מתחילה לחלחל גם לעיתונות הכלכלית המסורתית. ב'ישראל היום', 'גלובס' ו'דה מרקר' מעסיקים פרשנים ליברלים כי מבינים שיש קהל שרוצה לשמוע את הזווית הזאת".
מתנגדי הליברטריאנים אומרים שהם לא התבגרו. שהאינדיבידואליזם שלהם הוא סממן של אנוכיות ילדותית, שהקיצוניות שלהם מתאימה בעיקר לשלב בחיים שבו אתה סטודנט רווק עם כיור מתפקע מכלים ופריבילגיית יקיצה טבעית, לא איש משפחה עם חובות. "לא, לא. את טועה. זה בדיוק ההפך", אומר ארד כשאני משמיעה לו את קולות ההייטרים. "נגיד, אומרים שאם לא היית קומוניסט בגיל צעיר אז אין לך לב, ואם אתה קומוניסט בגיל מבוגר אז אין לך שכל. אבל הקומוניזם בעיניי היא לא תיאוריה יפה שלוקח לה זמן להבשיל, אלא תיאוריה מכוערת שמביאה לתוצאות רעות. הגישה הליברלית היא גישה יפה שעובדת במציאות וכל מי שניסה אותה שגשג יותר".
ועדיין, הבייס שלכם צעיר.
"זה קשור לחינוך פה, הרי הדורות המבוגרים בישראל חונכו על ברכי הסוציאליזם. הדורות הצעירים חיים בחברה פתוחה וליברלית יותר, בלי קיבוצים חזקים, אבל עדיין עם מערכת חינוך מונופוליסטית שלא מסכימה להכניס לתוכנית הלימודים את הכתבים של אדם סמית, לוק ואיין ראנד".
גם ההסברה שלכם נתקלת בחומות?
"זה בגלל התדמית שלנו. חושבים שאנחנו רוצים לאכול עניים לארוחת בוקר, שאנחנו חסרי רגישות ולב, וזה נובע מהנטייה של ליברלים לריאליות. לא סוד שתמצאי יותר ליברלים בטכניון מאשר במדעי הרוח. אולי בגלל שאנחנו מדברים באופן רציונלי ולא רגשני, קשה לאנשים שרגילים להתייחס לסוגיות חברתיות ממקום רגשי להזדהות איתנו. זאת אולי חולשה שלנו, אבל בזה אנחנו מאמינים - שהאדם קובע את המדיניות ודרכו בחיים על סמך המחשבה והשכל ולא על פי מה שמרגיש טוב באותו הרגע".
מורל מוסיפה: "אני מרגישה שלא באמת מבינים אותנו. חושבים שאנחנו רוצים רק וויד חוקי ולא אכפת לנו להקריב בשביל זה את בית המקדש, שחשוב לכולנו שלא יגעו לנו בסמים ובזנות. אבל אנחנו אנשים שרוצים שיהיה פה טוב לכולם".
נראה יום אחד גלגול מודרני של המפלגה הליברלית או שזה יישאר בפורמט של חברי כנסת בתפזורת?
"מה שמפריע לנו כדי להיות כוח פוליטי בתוך הכנסת הוא אחוז החסימה, שממש מקרטל את המפלגות. אם אחוז החסימה היה נמוך יותר, חופש לכולנו הייתה יכולה להשיג שני מנדטים ובכנסת הזאת היינו רואים את פייגלין בפנים".
ובכנסת הבאה יש סיכוי שתהפכו מקבוצות דיונים בפייסבוק לפוליטיקאים?
"אני חושבת בכנות שעדיין אין לנו אלקטורט וחייבים להמשיך לעבוד קשה בפייסבוק כדי להשפיע על דעת קהל. אבל לגבי הכנסת, האמת היא שלאף אחד מאיתנו אין איזו מוטיבציה להיות שטייניץ או כחלון. לכולנו יש עבודות קרובות לבית שמשלמות לנו כסף. אנחנו רוצים פשוט להעביר את הרעיונות שלנו הלאה".
אולי כל הקונספט של פוליטיקאים לא מתאים לכם? הרי תצטרכו לייצג ולתרום גם למי שהוא לא אתם.
"לא, לא. אני אייצג אנשים אחרים בשמחה. זה לא שם. אני פשוט לא מסכימה לוותר על האידיאולוגיה שלי בשביל אתנן פוליטי. אנחנו יותר קדושים מהאפיפיור, זה הקטע שלנו".