אני נוודית דיגיטלית, חיה את החיים הטובים. אז למה אני מרגישה כל כך רע

פנטזיית הנוודות הדיגיטלית שלי התנפצה לרסיסים שלושה חודשים אחרי שנחתתי במקסיקו עם תיק (קל במיוחד) ומחשב (אפילו קל יותר). ישבתי באחד מברי היין בעיר סן קריסטובל עם שני חברים מקומיים שהכרתי בשבועות שחייתי בעיר כשהצטרפה אלינו נוודית אחרת, מישהי שהעבירה את מרבית חייה בצד הנכון של הכדור: באמריקה הצפונית. 

האווירה הייתה טובה למרות שאחד החברים שלי, חואן, צעיר מקסיקני פרוד מאשתו, בדיוק סיפר לי בפירוט כמה הוא מתקשה לגדל את בנותיו בצורה הגונה ולחיות את חייו בנחת. "ככה זה, חיים", הוא סיכם בחצי חיוך אחרי שפירט את כל החישובים של מתי קונים חולצה חדשה, איך משלמים על צעצועים לילדים וכמה מהמשכורת שהוא מרוויח יוצאת על מגורים בבית עם ארבעה שותפים (המקסיקנים באזורים האלה חיים עם שותפים עד גיל מאוחר למדי – לא בדיוק בדירות שותפים תל-אביביות, אלא במעין אחוזות עם חדרים ומטבח ושירותים משותפים).

הנוודית האמריקאית הגיעה כרוח סערה. בתיק הקטן שלה היה מחשב (קל במיוחד) ששלפה במיומנות מרשימה והניחה בדרמטיות לצדה. "אם ייקחו את התיק, המחשב יישאר", היא הסבירה ועברה להיכרות זריזה ומקיפה עם יושבי השולחן. היא סיפרה בהתרגשות על המהפך שעשתה בחייה האומללים, לדבריה, בארצות הברית האומללה, לדבריה. אחרי שהעבירה שנים בניסיונות להיגמל משלל התמכרויות – ביניהן גברים, נשים וסמים קלים וקשים – הצליחה לייצב את חייה ונסעה לטייל. "הגעתי לפה והחלטתי להישאר", סיפרה בעיניים בורקות. "היום אני רק רוקדת סלסה ושותה יין כל היום". 

היא הזמינה יין והדגישה שזה הבקבוק הכי יקר בתפריט. "זה גם ככה זול", אמרה בפנים זורחות והמשיכה לתאר את דירת הענק ששכרה לאחרונה ("זה לא ייאמן כמה היא זולה. פחות מאלף דולר בחודש"). משם היא עברה להסברים כמעט מתמטיים על סדר היום שלה (קפה בככה וככה כסף, ארוחת צהריים בשווי שכר הדירה שחואן משלם וקניות בבוטיקים הכי מבוקשים באזור). לקינוח זכינו לתיאור החתונה המקסיקנית שהיא מתכננת עם בעלה המקסיקני שטרם נמצא ("אני אסגור את הכנסייה המרכזית בעיר. זה בטח יעלה כלום"). 

צעיר מקסיקני סיפר לי בפירוט כמה הוא מתקשה לחיות את חייו בנחת, ואז הגיעה הנוודית האמריקאית וסיפרה בעיניים בורקות איך היא "רק רוקדת סלסה ושותה יין כל היום"

לא בדיוק הצלחתי להבין במה היא עובדת, אבל כן קלטתי את מושגי המפתח – "מרחוק", "אונליין", "חללי עבודה". באחד מנאומיה סיפרה על ייעוץ שקיבלה מאסטרולוג מומלץ. "אתם חייבים ללכת אליו גם, זה היה כל כך זול", הבהירה. כשנקבה בשמחה של מי שדפק את המערכת את הסכום ששילמה, שמחזיק את המקסיקני הממוצע חודש שלם, רציתי לברוח מחלום הנוודות הכי רחוק שאפשר. 

"אנחנו רגילים לזה", אמר לי חואן באדישות אחרי שהיא הלכה, "אתם מרגישים שהכל זול, אבל לנו זה מאוד מאוד יקר".

מאותו רגע והלאה הכל הפך למטרגר. כל שיחה על כסף, כל ציון של סכום וכל התרגשות תיירית מטופשת מכמה שהכל זול גרמו לי להתכווץ. כשהצטרפתי לקהילת הנוודים הדיגיטליים של סן קריסטובל, עניין של כמה אלפי אנשים מכל רחבי העולם, הבחנתי בפערים בין מה שקורה בבועה הנוודית לבין המציאות: הדירות שעברו מנוודים לנוודים היו יקרות בעשרות אחוזים מהדירות שהמקסיקנים התגוררו בהן, וטיפים על בתי קפה (זולים), חללי עבודה (זולים) ושיעורי יוגה, שמועברים כמובן על ידי נוודים אחרים, זרמו בקבוצת הוואטסאפ כמו הנהר הסמוך לעיר. אבל עכשיו, כשחזרתי לדירה המקסיקנית שלי והתבוננתי במחשב שלי על שולחן העבודה, פתאום תהיתי: יכול להיות שנוודות דיגיטלית פשוט אינה מוסרית? 

כשקוקה קולה עולה פחות ממים לשתייה

מהו, בעצם, אותו חלום נוודות דיגיטלית שכולם מדברים עליו כל הזמן? מהי אותה קהילה אקסקלוסיבית של בני מזל שפיצחו את השיטה והבינו את מה שכולם מפספסים? מיהם האנשים שמתרגלים יוגה כל בוקר, עובדים שעתיים מהמחשב ומשלמים לזום דמי מנוי חודשיים, כי שם קורים כל העסקים? בסופו של דבר מדובר בעובדים כמוני וכמוכם שהחליטו להתנתק מכבלי המשרדים, המשרות המלאות והנסיעות המפרכות לעבודה – ולהמשיך לעבוד, פשוט מכל מקום בעולם. תמונות של לפטופיסטים מחויכים מחופי ים אקזוטיים הפכו בשנים האחרונות ליותר ויותר נפוצות, ובעזרת ניסיונם של עשרות אלפי הנוודים הישראלים שכבר עושים את זה, החלום הפך להיות מושג. 

בקבוצת הפייסבוק "נוודים דיגיטליים ישראל" יש 36.5 אלף חברים שישמחו לייעץ לכם איך להמיר את חייכם לחיי נוודות נוצצים ומאושרים, ואני לא צינית: מדובר בחיים חלומיים. הם עובדים בעולמות התכנות, העיצוב, הכתיבה, ההדרכה, הייעוץ, או כל מה שאפשר לעשות כפרילנסר מהמחשב בלי להיות נוכח פיזית במקום מסוים. כדי להתקיים ברוב היעדים הפופולריים על נוודים דיגיטליים, דרושה הכנסה חודשית של לא יותר מ-4,000 שקל – לא מעט בשביל עצמאי שצריך לאסוף לעצמו מאסה של לקוחות קבועים, אבל סכום אפשרי בהחלט עבור מקצועני ההשקעות, הייטקיסטים למיניהם, ובמיוחד עבור אלה שכבר היו פרילנסרים בטרם היציאה לנוודות.

במדריך היעדים של "נוודים דיגיטליים ישראל" תוכלו למצוא את כל המידע שאתם צריכים רגע לפני שאתם אורזים ויוצאים לדרך, כולל רשימת היעדים הכי טובים לנוודים (תאילנד, פורטוגל ובאלי בראש הרשימה, וערים שלא בהכרח שמעתם עליהן קודם, כמו נובי סאד בסרביה או ואוואו בטונגה) ופירוט לגבי כל אחד מהם: כמה עולה לחיות בחודש, איך מוציאים ויזה, איפה האינטרנט הכי טוב ומהם חללי העבודה המומלצים באזור. בהמלצה חמה על אחת הערים המרכזיות במקסיקו, וואחאקה סיטי, ציין הכותב שהוא שכר דירה בסכום מגוחך של 1,200 שקל, והוסיף: "מרכז העיר יחסית נקי ומושקע ושאר העיר מוזנחת. נו, מזל שיש לי כסף לבחור במרכז, פריווילג בתכלס".

קמיליו, צעיר מקומי מסן קריסטובל: "הבעיה עם הנוודים היא שהם צורכים שירותים אחד מהשני, ואנחנו פשוט נדחקים לשוליים. אם לפני חמש שנים הייתי יכול לשכור פה חדר ב-90 שקל לחודש, היום המחירים הם פי שש"

אף פעם לא חלמתי להיות נוודת דיגיטלית, אבל שנה של קורונה שבמהלכה עבדתי בעיקר מהבית הבהירה לי שיש מצב שאפשר אחרת, והחלטתי לנסוע לטיול/רילוקיישן/לא-ברור-מה-אני-רוצה-אבל-יש-לפטופ-אז-הכל-בסדר. התפטרתי מהמשרה המלאה שלי והבהרתי לכולם שאני לא יודעת מתי אחזור, אם בכלל. "אני אחיה בזול ואמשיך לממן את עצמי משם, מה יש לי לחפש בארץ?", נאמתי באוזני הוריי הנחרדים וחבריי המהנהנים – ויצאתי לדרך עם סכום התחלתי של 50 אלף שקל והחלטה שאני מוציאה לא יותר מ-4,000 שקל בחודש.

לסן קריסטובל הגעתי לפני קצת יותר מחודשיים. שכרתי דירה עם שותפים כי מאסתי בחיי ההוסטלים (שכללו שינה בחדר אחד עם לא פחות מ-22 אנשים), ובעיקר כי מגורים בדירה לפרק זמן של יותר מחודש משתלמים יותר ממגורים במלון. המיקום היה מצוין, הבית יפהפה. היו לי שלושה שותפים, כולם מקומיים: בעלת הבית (אישה מבוגרת מאוד), גבר בן 60 שתפעל מסעדה בחדר שלו, ודיאנה בת ה-30 שעבדה בבית קפה מקומי. אני, ששכרתי את החדר הגדול ביותר בבניין, שילמתי עליו מדי חודש 545 שקל – פחות או יותר משכורת חודשית של כל אחד מהשותפים שלי.

סן כריסטובל ממוקמת בצ'יאפס, המדינה הענייה ביותר במקסיקו, וכבר בשבוע הראשון בדירה למדתי איך להסתדר בלי מים זורמים קצת יותר מיממה, איך להתרגל לאור נרות ואיך להשיג מים לשתייה לפני שהם נגמרים. השותפים שלי צחקו מהפליאה שהפכה להלם שהפך לזעזוע שגיליתי נוכח היובש בצנרת המשותפת, ועשו את המיטב כדי להסביר לי, בסבלנות אין קץ, שגם אי אפשר ממש לדעת מתי המים יחזרו. "כשאין מים אין חיים", אמרה דיאנה, כשבחוץ יורד גשם זלעפות בגלל סופת הוריקן. ניסיתי לעקוב אחרי הסברים מפורטים על ההבדלים בין "מים מהרחוב" ו"מים מהצנרת", שהגיעו עם שלל טכניקות להפעלת משאבת המים של הדירה, אבל משפט אחד שדיאנה מלמלה נשאר איתי: "ככה זה פה", היא אמרה, "המים פשוט לא שלנו".

צ'יאפס היא דווקא אחת המדינות העשירות במקסיקו מבחינת משאבי טבע, אולם תושביה הם העניים ביותר. בשנות ה-90 חתמה הממשלה המקסיקנית על הסכמי סחר עם ארצות הברית וקנדה, ומכרה לחברות ענק את משאבי הטבע במדינה. אם להסביר את המשמעות במשפט: במקומות מסוימים בצ'יאפס קוקה קולה עולה פחות ממים לשתייה. כבר שנים שתושבי צ'יאפס עושים הכל כדי לשמור את הראש מעל המים, אבל מי יכולים ליהנות בקלות מהעושר של המדינה הענייה במקסיקו? הנוודים הדיגיטליים, כמובן. 

הזרים חיים איזה חלום שאנחנו רחוקים ממנו שנות אור

המפגש עם הנוודית האמריקאית חסרת המודעות המשיך להדהד בי כשנקלעתי עם השותפה שלי לפתיחת תערוכה שהתקיימה בגלריה ברחוב שלנו. אני לא יודעת אם זו תמימות לשמה, אבל לא ציפיתי לראות שם חבורה ענקית של אנגלוסקסים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם – ואותם בלבד. 

חברתי המקסיקנית התקבלה בחיבוקים ונישוקים, אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה הקשה שעלתה בי שהיא לא יותר מקישוט. הזרים דיברו בעיקר אנגלית, ועסקו רובם ככולם בלהלל אלו את אלו על עשייתם החשובה והמרשימה במקום. הקנדית מחזיקה את הגלריה ("ואיזו עין יש לה"), האוסטרלית הכינה את המתאבנים ("כי היא קנתה בשוק יותר מדי") והאמריקאי בדיוק מחפש דירה כי הסאבלט הנפלא שלו נגמר. האומנית, פסיכולוגית אונליין בשנות ה-40 לחייה שעברה לחיות בסן קריסטובל לפני שלוש שנים עם בתה המתבגרת, פיזרה חיוכים צנועים-גאים לכל עבר, ובחוברת שהונחה בכניסה – שנפתחה בתיאור באנגלית ובספרדית על למה היא הדבר הגדול הבא – הופיע המחיר של כל יצירה. עשרות אלפי פזוס מקסיקניים, שהם אלפי שקלים. קהל היעד? כנראה לא תושבי המקום.

"הפערים הכלכליים תמיד התקיימו, רק את ישבת בתל אביב והעניים היו במקומות אחרים. הבעיה המוסרית לא נוצרה כי הפכת להיות נוודית דיגיטלית. הבעיה היא כשאת ואותו הבחור מצ'יאפס נמצאים פתאום באותו מרחב"

"הבעיה עם הנוודים היא שהם צורכים שירותים רק בתוך הקהילה שלהם, אחד מהשני, וככה נוצרת בועה ואנחנו פשוט נדחקים לשוליים", הסביר לי קמיליו, צעיר מקומי מסן קריסטובל. "הם לא משלמים מסים וגורמים לעליית המחירים, ולנו לא נשאר כלום". קמיליו, שעובד 10–12 שעות ביום וזוכה ליום מנוחה אחד בשבוע, מספר שהשכר הממוצע באזור הוא כ-600 שקל לחודש (3,300 פזו). "אם לפני חמש שנים הייתי יכול לשכור פה חדר ב-90 שקל לחודש, היום המחירים הם פי שישה".

יותר ויותר מדינות משיקות לאחרונה ויזות נוודים דיגיטליים, המאפשרות לאלו שעובדים מרחוק לשהות באופן חוקי במדינה בלי לשלם מסים לפרקי זמן ארוכים. במקסיקו עשו זאת הקיץ, בתאילנד מתחילים לחשוב על הנושא בחיוב, והבשורה הגיעה בקיץ האחרון גם לאירופה, כשפורטוגל השיקה את ויזת הנוודים החדשה שלה ומשכה אלפי תושבים חדשים. עבור אנשי העולם הראשון מדובר בעסקה מושלמת, עבור המקומיים קצת פחות.

כדי לקבל ויזת נוודות לפורטוגל עליך להרוויח כ-10,000 שקל בחודש – כמעט פי ארבעה משכר המינימום במדינה. "בסכום הזה אתה אוטומטית נחשב לעשיר בפורטוגל", מבהיר ג'וואו (35), פורטוגלי שאיתו שוחחתי. "זה מעלה את המחירים ודוחק אותנו החוצה. דירה של חדר שינה וסלון לזוג עולה היום במרכז ליסבון לא פחות מ-3,500 שקל (1,000 אירו) לחודש, ורוב הפורטוגזים מרוויחים את המינימום, 2,800 שקל בחודש, וזה עוד לפני מסים, חשבונות ואוכל. אנחנו לא יכולים לשכור דירות בערים שלנו וזו הסיבה שכל כך הרבה צעירים פשוט עוזבים את פורטוגל. שכונות שלמות הפכו לשכונות של Airbnb וזרים, ויש אזורים שלמים ששומעים בהם רק אנגלית. בלוגרים ויוטיוברים הגיעו כבר לפני כעשור וסיפרו על האחוזות הזולות שהם קנו במדינה, שיש ים, שנעים, שבטוח לחיות ולהסתובב, שאתה משלם אירו לעוגה ושניים לקפה. אבל החיים זולים עבור זרים, לא עבורנו. הזרים מגיעים כדי לחיות איזה חלום שאנחנו רחוקים ממנו שנות אור, ואנחנו עוזבים את המדינה כי אין לנו ברירה".

"הבעיה היא לא הנוודים, הבעיה היא הממשלה", מוסיף דייוויד, פורטוגלי נוסף. "הזרים יכולים לבוא לעבוד ולשכור דירות יקרות, אבל חייבת להיות דרך לתמוך מקומיים ולהגן עליהם כדי שנוכל לחיות באדמה שלנו. המסים בפורטוגל סופר-גבוהים ומי שמשלם זה אנחנו, לא הזרים. הנוודים הדיגיטליים משלמים את המסים במדינות שלהם, לא אצלנו. אם נבקש מהם מסים, הם כנראה לא יבואו".

אנשים סביבי הזמינו שיפוד אחד, אני הייתי מזמין עשרה

יותם אדלר הוא מנהל קהילת "רוצים והופכים להיות נוודים דיגיטליים" ואדם שניווד בעצמו בשש השנים האחרונות בשלל מקומות בעולם. הוא מכיר את המתח הזה שבין הנווד הדיגיטלי העשיר לקהילה המקומית הענייה שבה הוא מתגורר. "כשחייתי במזרח אירופה תמיד הייתי בוחר ביעדים זולים", אומר אדלר. "הייתי מגיע למקומות לא מתוירים כמו הפרברים של קייב, שאין שם תיירים וגרים שם רק מקומיים, והרגשתי שאני מביא פרנסה, שאני מיטיב עם חייהם של המקומיים כשאני שם".

מיטיב איך?
"שכרתי דירות דרך Airbnb אז שילמתי יותר כסף, לא חשבתי פעמיים לפני שהייתי מזמין עוד משקה או עוד קינוח במסעדות, ותמיד כשהייתי יוצא לאכול עם חברים מקומיים הייתי מנצל את ההזדמנות להזמין אותם. לא הרגשתי ששיניתי את המרקם של המקום, אבל כן פיזרתי כסף".

זה בדיוק מה שקשה לי. אנחנו מגיעים למקום, מפזרים כסף, אבל חיים באיזה ניתוק מאיך שהמקומיים חיים בפועל.
"לכל אחד יש את הדרכים שלו להתקרב לאוכלוסייה המקומית. טנזניה זו המדינה הכי ענייה שהייתי בה, הם לא עניים, הם גוועים ברעב. הייתה שם מסעדה מקומית זולה בטירוף שהייתי הולך אליה. אחרי כמה פעמים ראיתי שאנשים סביבי מזמינים רק שיפוד אחד כשאני תמיד הייתי מזמין עשרה, אז הפסקתי עם זה. אבל זה הייתי אני שהתכווצתי. במסעדה אף אחד לא הסתכל עליי".

לא נעים. 
"כן, אבל יש מקומות שהנוודים הדיגיטליים הצילו. בבנסקו, בולגריה, החורף הוא העונה החזקה בגלל תיירות הסקי באזור, אבל בקיץ זו ממש עיר רפאים: עסקים סגורים, מלונות שמפסיקים לעבוד וקהילות שלמות שנשארות בלי פרנסה. בתקופה האחרונה נוצרה שם סצנה גדולה של נוודים דיגיטליים, ופתאום העיר עובדת גם בקיץ, פתאום בעלי המסעדות יכולים לפתוח והמלונות מתמלאים, וזו רק דוגמה אחת". 

גם ד"ר אבי שניידר, דקן הסטודנטים של המכללה למינהל, שחוקר בשני העשורים האחרונים את עתיד עולם העבודה, הסביר לי שמה שאני חווה כמעשה לא מוסרי הוא בסך הכל מפגש מכאיב בין עולמות. "נכון להיום הנוודות הדיגיטלית לא נמצאת במונחים ובממדים של ג'נטריפיקציה. אחד המאפיינים של ג'נטריפיקציה הוא עליית מחירים שבעצם עוצרת אותה, וזה עוד לא מה שקורה. מה שכן קורה, זה שזו הפעם הראשונה שהזול והיקר נפגשים ויוצרים מרחב חדש בתוך קהילה קיימת".

"יש מקומות שהנוודים הדיגיטליים הצילו. בבנסקו, בולגריה, החורף הוא העונה החזקה בגלל הסקי, אבל בקיץ זו עיר רפאים. בתקופה האחרונה נוצרה שם סצנה גדולה של נוודים דיגיטליים, ופתאום העיר עובדת גם בקיץ"

מה זאת אומרת?
"תמיד הייתה עבודה זולה בדימונה, בירדן או בסין, ועבודה יקרה בפאלו אלטו, בברלין ובניו יורק. העניין הוא שגיאוגרפית העובד בשכר המאוד גבוה בניו יורק והעובד בשכר המאוד נמוך בצ'יאנג מאי לא ישבו אחד ליד השני. הפערים הכלכליים האלה תמיד התקיימו, רק היה מאוד נוח שאת ישבת בתל אביב והעניים היו במקומות אחרים בעולם. הבעיה המוסרית לא נוצרה כי הפכת להיות נוודית דיגיטלית. הבעיה היא כשאת ואותו הבחור מצ'יאפס נמצאים פתאום ביחד באותו מרחב גיאוגרפי וחברתי".

אז זה אולי קשה לי, אבל לא מזיק?
"זה תורם למגעים חדשים בין סוגי תרבויות ואוכלוסיות, ואנחנו עדיין לא יודעים לאן זה לוקח. הילד הקטן בצ'יאפס נחשף לתרבות חדשה ומערבית שהוא לא היה נחשף אליה לפני עשור. עד עכשיו הילד הזה תכנן להתחתן ולהמשיך לעבוד בשדה תירס, אבל עכשיו הוא פגש אנשים שעובדים באופן מקוון וחיים את חייהם בעושר, אז הוא אומר, 'וואלה, זו אופציה'".

וזה דבר רע?
"זה נשמע מאוד רומנטי שהילד מסן קריסטובל יהיה נווד, אבל מצד שני, ככה נהרסת התרבות המקומית. את כנוודית משפיעה על המרקם התרבותי ומשנה אותו. אז יכול להיות שלילד בסן קריסטובל תהיה הזדמנות כמו לילד בתל אביב, אבל מצד שני התרבות שלו נפגעת, ויש בזה מרכיב בעייתי".

אז מה עושים? מפסיקים לנווד?
"הנחת היסוד של הסוציולוגיה המתקדמת היא שהחברה נמצאת בתהליך שינוי מתמיד. את פוחדת ששינית וזה לא טוב, ואני אומר שגם אם לא היית נוגעת בכלום – הכל היה משתנה. העולם זז, הוא בתנועה, אם לא את היית עושה, מישהו אחר היה עושה. ההנחה שהישן הסטטי, המקובל, השמרני והמקומי הוא הנכון – היא לא הנחה ריאלית, היא לא מתקיימת בשום חברה. כשאני רואה את תופעת הנגד של איילת שקד סוגרת את הגבול למהגרים אוקראינים ואת אנגליה הולכת לברקזיט, נראה לי שאני מעדיף גבולות פתוחים. כשאת בודקת מה עומד מול זה על הכף, התהליך יותר מורכב".