על פי בית המשפט העליון, המונח "בית מגורים" מפורש על פי השימוש בפועל ולא על ידי הייעוד שלו. החלטה זו נכללה בפסק דין שניתן בשבוע שעבר של השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופטים רות רונן וח'אלד כבוב. הפסיקה של בית המשפט הפכה פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי בנצרת והחזירה לתוקף צו איסור שימוש מנהלי בהוצאת הוועדה המקומית לתכון ובנייה גליל עליון, שהוצא נגד מפעיל וילת אירוח במושב אמנון הנמצא מצפון לכנרת. מדובר בפעם הראשונה בה בית המשפט העליון נדרש לנושא זה. בסיכום פסק הדין השופטים קראו למחוקק להבהיר את ניסוח המושג.
מוקד המחלוקת היה סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה (התשכ"ה-1965), אשר מאפשר לרשות להוציא צו מנהלי להפסקת 'שימוש אסור' במקרקעין. אחד התנאים להוצאת הצו הוא העובדה כי במועד הגשת התצהיר עליו מתבסס הצו "לא חלפו יותר מ-6 חודשים מיום שהחל השימוש האסור באותו מקום, ולעניין שימוש אסור בבית מגורים – לא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום בו החל השימוש האסור".
המונח הנמצא במחלקות הוא "בית מגורים" שלגביו הרשות מוגבלת בהוצאת צו מנהלי תוך 30 יום בלבד. בעוד שהוועדה המקומית סברה כי מדובר בנכס המשמש למגורים במציאות, בעל הזכויות דבר כי מדובר בנכס עם ייעוד שימוש מגורים, גם אם הוא לא משמש כזה בפועל.
הערעור נסוב סביב ההתנהלות של בעל הזכויות במושב אמנון, אשר הוציא בשנים האחרונות שני היתרי בנייה: אחד עבור מבנה עם ייעוד מגורים והשני להסדרת בריכת שחייה שהוקמה בחריגה מקווי המתאר של הבניין. לאחר אכלוס המבנה ובעקבות תלונות של שכנים על כך שהמבנה משמש לאירוח, הוועדה המקומית גליל עליון הוציאה ב-2021 צו מנהלי האוסר שימוש במבנה למטרת אירוח. הצו הוצא על בסיס תצהיר מפקחת המורה על כך שהשימוש האסור המדובר נעשה בלי היתר ובניגוד להוראות התקפות בחוק.
ביום החתימה על התצהיר עדיין לא חלפו שישה חודשים מתחילת השימוש האסור, אך חלפו יותר מ-30 יום. בתחילה המשיב הגיש ערעור לבית המשפט השלם בטענה כי הנכס מיועד למגורים, אך בית המשפט השלם דחה את הטענה בנימוק כי מטרת הצו היא להפסיק את השימוש שלא למטרת מגורים כבר מראשיתו.
"תוצאה בלתי הגיונית אשר סותרת באופן מובהק את כוונת המחוקק"
בעל הזכויות הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, מתוך טענה כי הוועדה המקומית איחרה את מועד הוצאת הצו, משום שייעוד המבנה למגורים מחייב אותה להוציא את הצו תוך 30 ימים לכל היותר. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי לשון החוק מתייחסת לייעוד הנכס: "כוונת המחוקק הייתה לקבוע שייעוד השימוש במבנה ישמש אבן הבוחן שתקבע את מגבלת הזמן להוצאת הצו ולכן נכתב בסעיף 'שימוש אסור בבית מגורים' ולא 'שימוש אסור כבית מגורים'". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "תכלית החקיקה תומכת במסקנה זו וממילא יש מקום לפרש את לשון החוק בהקשר המדובר באופן דווקני נוכח אופי הצו המנהלי הנדון והשלכותיו".
בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הוועדה המקומית טענה כי בהשוואה לחוקים אחרים וכפועל יוצא מלשון החוק, כוונת המחוקק היתה להקל על מי שעורך שימוש במגורים בפועל. הוועדה הוסיפה גם כי כל תכלית האכיפה לפי חוק התכנון והבנייה מתרחשת במקרה של שימוש אסור בבית מגורים בתור וילה לאירוח. עוד טענה הוועדה המקומית כי לא היה מקום לתת הוראה לביטול הצו, משום שנקבע כי המבנה בבסיס הצו הוא מבנה בעל היתר למגורים, אך נעשה בו במציאות שימוש עסקי אסור למטרות אירוח. עוד ציינה הוועדה כי הסוגיה לא נידונה בפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון ואין עקביות בפסיקה לגבי משמעות המונח. בעל הזכויות בנכס טען שוב כי נוסח החוק הוא 'בבית מגורים' ולא 'כבית מגורים'.
בפסיקה של השופטים נכתב כי "במקרה זה מתעורר מתח מסוים בין תכלית החוק ללשונו. אם ניצמד לפרשנות הטבעית ביותר של לשון החוק - נרוקן אותו, במידה רבה, מתכליתו. ייתכן שאף נקנה לו משמעות הפוכה מכוונת המחוקק. לעומת זאת, פרשנות המערערת, התואמת לתכלית החוק, אמנם מהווה פרשנות אפשרית למילותיו, אך היא אינה הפרשנות הטבעית ביותר להן".
בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי "אחד מהכלים המשמעותיים [...] בידי הגורמים המוסמכים הוא הצו המעוגן בסעיף 219 לחוק התכנון והבנייה – כלי אכיפה מנהלי בגין שימוש אסור, אשר נועד לעצור ולבטל עבירות בנייה בראשית היווצרותן [...] לא ניתן לאתר טעם הגיוני בבסיס קביעה שלפיה מקום בו נעשה שימוש אסור בין כתליו של בית מגורים, אותו שימוש אסור, יהא אשר יהא, יזכה להגנה מסוימת על פני שימושים אסורים במבנים אחרים. מדובר בתוצאה שאינה הגיונית, הסותרת במובהק את כוונת המחוקק ואינה מתיישבת עם הוראות חוק דומות במהותן".
לבסוף, בית המשפט העליון קרא למחוקק לנסח מחדש את החוק. "נראה כי ניתן היה לנסח את הסעיף שבמוקד המחלוקת באופן ברור יותר. אולם, בהינתן שלשון החוק יכולה להכיל את פרשנות המערערת, ובהינתן העובדה שפרשנות תכליתית מצביעה באופן חד משמעי על כך שעמדת המערערת היא המגשימה את תכלית החוק – יש לאמצה. נכון יעשה המחוקק אם ישוב וייבחן את ניסוח סעיף 219 לחוק, לשם הבהירות".
בית המשפט העליון קיבל בסופו של דבר את הערעור ולא נקבעו הוצאות משפט לאחר שבוטלו הוצאות המשפט של הוועדה המקומית על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. את הוועדה המקומית ייצגו עו"ד בת אור כהנוביץ' ועו"ד קרן שטרית. את המשיב ייצגו עו"ד אלדד בן הרוש ועו"ד יעל שטסל-יודוביץ.