"לילדים שלי אני נותן כלים כדי להצליח בחיים, לא ארבעה קירות", מצהיר ברק קלמנוביץ', 42, סמנכ"ל דיגיטל בקבוצת ידיעות אחרונות ודייר בפרויקט לשכירות ארוכת טווח ברעננה. "יכול להיות שהייתי מדבר אחרת אילו היו באמתחתי כמה מיליונים פנויים — אבל אין לי, כמו לרוב אזרחי ישראל. איפשהו בתוך המרוץ המטורף לדירה שמתקיים סביבי, הבנתי שאני לא רוצה לחיות בשביל דירה, אני מעדיף לחיות בשביל לחיות".
כשקלמנוביץ' החליט לצאת מהמרוץ ולוותר על דירה בבעלותו, הוא הרגיש שבסביבה שלו לא מבינים את הבחירה. כשאמר שהוא "מעדיף חוויות על פני נכסים", עיקמו את האף, והגבות התרוממו כשחתם לפני שנתיים על חוזה שכירות לשש שנים עם אופציה לשש שנים נוספות בפרויקט רובינשטיין על הפארק ברעננה. קלמנוביץ' התחייב לתשלום חודשי של 7,900 שקל עבור דופלקס בשטח של 140 מ"ר, עם הצמדה למדד מחירי הדיור.
"על דירה דומה לרכישה, הייתי משלם משכנתא של 15 אלף שקל בחודש", מדגיש קלמנוביץ'. בישראל חושבים שבית שרשום על שמך זה משהו שחייבים כדי להיות מאושרים ובטוחים, אבל המציאות הנוכחית של שוק הדיור חייבה אותי להפנים שאפשר, ואפילו כדאי, לבחור בחלופות אחרות".
כבר לפני כמה שנים הבינו קלמנוביץ' וזוגתו שהם לא מוכנים להתרחק מהמשפחה שנמצאת בשרון, וגם לא לוותר על איכות החיים במרכז הארץ. "חשוב לי שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניי ובפני הילדים שלי מבחינת תעסוקה, השכלה, תרבות ופנאי", הוא מסביר. "הבנו שכדי לקנות דירה נאלץ להתרחק לפריפריה, לבלות בכל יום המון שעות בפקקים ולרדת ברמת החיים. גם ההשתעבדות לבנקים, למשכנתאות ולכל מיני טובות מהמשפחה כדי להביא הון עצמי סביר, גרמו לי להבין שהרדיפה אחרי רכישת דירה היא לא משהו שאני מאמין בו".
קלמנוביץ' טוען כי ויתור על דירה אין משמעותו בזבזנות או ויתור על השקעות יציבות וביטחון כלכלי. "הבנתי שמלבד דירה יש לא מעט נתיבי השקעה שיכולים להניב תשואות דומות לאלה שמעניק נכס, ואפילו יותר, וגם להשיג כסף נזיל. יש לי קרן השקעות סטנדרטית שאני מפעיל בלחיצת כפתור, ואני יכול להשיג לעצמי תשואות של 4%–6% בשנה גם בבורסה. כל זה בלי ההשבחה שצריך לעשות לנכס, בלי התיקונים, התחזוקה או הטיפול בשוכרים. זה חתיכת כאב ראש".
לנילי שוחט־אסידו, שכנה של קלמנוביץ', היה קשה לוותר על דירה בבעלותה. על כן, כמו דיירים נוספים בפרויקט, היא גרה בשכירות אך ממשיכה להחזיק בדירה בשכונת הסמוכה קרית שרת.
"התגוררנו בדירת 3 חדרים שרכשנו לפני כחמש שנים, בקומה שלישית בלי מעלית. המשפחה התרחבה, וחיפשנו להשתדרג לדירה שתתאים לצרכים ולרמת החיים שחיפשנו", מספרת שוחט־אסידו. "החלופות היו למכור ולקנות נכס חדש וגדול יותר, או להשכיר את הדירה ולשכור בעצמנו. כשהתחלנו לחפש דירות לרכישה ברעננה הבנו שנידרש לשלם יותר מ–2 מיליון שקל, וזה נראה לנו מטורף".
לטענת שוחט־אסידו, מבחינה כלכלית, משפחתה יכולה בקלות למכור היום את הנכס הקיים ולקנות דירה גדולה יותר. "אני יכולה לקנות דירה ב–2 מיליון, אבל זה נראה לי לא נכון כלכלית", היא מודה. "מחירי הדיור זינקו בשנים האחרונות, ושחקו את הערך של הכסף שלנו. הדירות שרצינו להתגורר בהן יקרות מאוד, ונראה לנו שבמחירים הנוכחיים מיותר להיכנס לכזו התחייבות כבדה. עם ההון שחסכנו נעדיף לקנות עוד דירה קטנה, עם משכנתא נמוכה יותר, ושיהיה קל להשכיר אותה — מאשר להתחייב לנכס כה יקר".
לפני חודשיים חתמה שוחט־אסידו עם בן זוגה על חוזה שכירות מחייב לשש שנים, במחיר קבוע של 6,450 שקל בחודש, עם אופציה ל–12 שנים נוספות עבור דירת 4 חדרים, מרפסת ושתי חניות. "אנחנו משלמים כ–1,500 שקל יותר מההוצאה החודשית לדיור שהיינו רגילים אליה, אבל שידרגנו את החיים שלנו", מסבירה שוחט־אסידו. "אין לנו רצון להשתעבד לדירה במחירים הקיימים בשוק, אבל לא נוותר על איכות החיים שחיפשנו — פארק נהדר, נוף ירוק ומערכות חינוך שרצינו לבנות שלנו. אולי ביום שבו מחירי השכירות ירדו משמעותית ונהיה תקועים עם המחיר הזה, נרגיש פראיירים — אבל בשביל שזה יקרה, מחירי הדירות צריכים לרדת משמעותית. נראה שאנחנו עוד לא שם".
"40% מהשוכרים הם בעלי נכסים"
המשפחות של קלמנוביץ' ושוחט־אסידו הם חלק מכ–220 משפחות המתגוררת בפרויקט לשכירות ארוכת טווח של קבוצת רובינשטיין בשכונת נאות עוזי ברעננה. הפרויקט הותנע בימים שאריאל אטיאס היה שר הבינוי והשיכון, ושווק על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בשלהי 2012.
המדינה הקצתה אז קרקע בהנחה של עשרות מיליוני שקלים לקבלן עבור הקמת 238 יחידות דיור שכולן מיועדות להשכרה ארוכת טווח ל–20 שנה לפחות, ורבע מיחידות הדיור יועדו עבור זכאי משרד הבינוי והשיכון. הזכאים של משרד הבינוי והשיכון נהנים ממחירי שכירות נמוכים ומפוקחים, והם למעשה מי שעומדים בקריטריונים המוכרים להשתתפות בתוכנית מחיר למשתכן. העיקרון המרכזי: מי שלא היתה דירה בבעלותו בשש השנים האחרונות.
הפרויקט ברעננה שווק במשך כשלוש שנים, והיום יש בו כ–95% תפוסה, לפי נתוני החברה. המחירים בשוק החופשי מתחילים מ–5,800 שקל לדירת 4 חדרים, כולל מחסן, חניה וגישה לכל החללים המשותפים לדיירים, ו–6,000 שקל לדירת 4.5 חדרים. המחירים מוצמדים למדד מחירי הדיור, ולאלה מתווספים דמי ניהול חודשיים של 300 שקל, או 425 שקל עבור הדופלקסים. בעבור חניה שנייה או קומה גבוהה, ניגבת עלות נוספת.
ההתחייבות בחוזה היא לשש שנים, ויש אפשרות לצאת מהחוזה ללא קנס כספי, אך עם אחריות לאתר דייר חלופי. זכאי משרד הבינוי והשיכון זוכים להנחה, ומשלמים בין 4,200 ל–4,500 שקל לדירה, כולל דמי ניהול, ועם התחייבות לעשר שנים.
לפי יונית הראל־ידלין, מנהלת פרויקט רובינשטיין על הפארק, רוב הדיירים בפרויקט הם משפחות צעירות, אך "כ–20% מהשוכרים הם מבוגרים שהבתים 'גדלו עליהם', והחליטו לשכור אצלנו ולהשכיר את דירותיהם", היא מספרת. "כ–40% מהשוכרים בפרויקט הם בעלי נכסים. הרבה מהם ממחזיקים בדירות סמוכות וישנות. כך הם מוותרים על שיפוץ הנכס שלהם, ומשכירים אותו, בלי להעביר את הילדים לבתי ספר אחרים או להתרחק מהנכדים".
האם זהו המעמד הנמוך־בינוני שמבקש דיור בר השגה? לא ממש. אבל זו התמודדות עם מגמת העלייה במחירי הדירות שאיפיינה את העשור האחרון, ולצד זאת, יציבות וודאות כלכלית. בנוסף, מוצעים לדיירים שירותי תחזוקה מטעם בעלי הנכס.
"במקום שירדפו אחרי בעל הבית כדי שישלם על התיקון, לנו יש אינטרס מובהק לשמור על תחזוקה איכותית של הנכס", מסבירה הראל־ידלין. "זה קצת כמו מלון עם איש תחזוקה שמגיע בתוך כמה שעות מהרגע ששלחת לו מייל. זהו שינוי תודעתי".
עו"ד יוליה סיאני, אמא לשלושה המתגוררת בפרויקט כשנה, מוסיפה כי "יש את המימד הקהילתי — נוצרים קשרים ועזרה הדדית בין השכנים, גם בזכות מתקנים משותפים שחולקים, כמו חדרי דיירים". סיאני משלמת מחיר שכירות מפוקח, של 4,300 שקל בחודש, במסגרת זכאות משרד הבינוי והשיכון. לדבריה, "חסכנו במשך שנים לדירה, אבל רכבת המחירים המשיכה לעלות באופן דרסטי, ולא נעצרה, ולא יכולנו לקנות. החלום על דירה במרכז התרחק, ולא דמיינו שנוכל לייצר לילדים את איכות החיים והקהילתיות שמציעה רעננה. הגענו לכאן די במקרה, ועכשיו אני לא יכולה לחשוב על אפשרות אחרת".
עם זאת, עולה חשש מכוח לא מרוסן של חברות הניהול בנכס, שביכולתן להטיל קנסות ולתמרן את הדיירים לפי רצונותיהן. "לצד כל השירותים והאכפתיות מהדיירים ומהאווירה, לא מדובר בבעל דירה רגיל", מסבירה אסידו שוחט. "כקונספט, זה שם אותנו מלכתחילה בפוזיציה של האדם הקטן מול החברה הגדולה, עם תקנונים וחוזים, הוראות קבע, וייעוץ משפטי. כשאני מול בעל בית יחיד הוא תלוי בי כמו שאני תלויה בו — הוא צריך ממני את הכסף ורוצה שאשמור לו על הנכס. אבל כאן המאזן משתנה — כל עוד הכל עובד תקין, אני ניהנת משירותים נהדרים וביטחון, אבל אנחנו עוד לא יודעים איך נוהגות כאלה חברות כאשר דיירים רבים מחליטים לעזוב והן עלולות להיכנס ללחץ".
"הרגשתי שאני משועבדת לדירה"
קבוצת רובינשטיין אינה היחידה שמציעה שירותי השכרה לטווח ארוך. מאז ימי אטיאס במשרד הבינוי והשיכון נוסדה החברה הממשלתית דירה להשכיר — והיא הגורם האחראי בשלוש וחצי השנים האחרונות להניע פרויקטים של שכירות ארוכת טווח ולהגדיל את ההיצע. כדי להבין את גודל האתגר כדאי לראות את הנתון הבא: ב–2016 כ–27% מהישראלים שכרו דירה, ורק 6% מהם חתמו על חוזי שכירות של יותר משנה, כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) והמועצה הלאומית לכלכלה.
בינתיים, דירה להשכיר איכלסה שני פרויקטים: סביוני גליל ים for rent של אפריקה ישראל בהרצליה שבו יש כיום 100% תפוסה, ופרויקט של קבוצת אביב ברמת השרון, שאוכלס באוקטובר 2017, ובו יש כ–80% תפוסה. פרויקט נוסף, המתאכלס בימים אלה, הוא בשכונת נאות פרס בחיפה, והחברה מקדמת עוד 22 פרויקטים ברחבי הארץ. המודל של דירה להשכיר דומה למודל של אטיאס: הנחה על הקרקע והקצאת 30% מהדירות עבור זכאי משרד הבינוי והשיכון, שמקבלים את הדירה במחיר מפוקח.
ואולם שוק המתגוררים בשכירות, שעלה באחוזים בודדים בשנים האחרונות, ומחירי השכירות, שהרקיעו שחקים ועלו ביותר מ–8% מ–2014 ועד היום, דחפו את קברניטי הדיור בישראל לבחון מחדש את השקעתם ביצירת פתרונות דיור לטווח ארוך. שכירות ארוכת טווח תוכל לייצב את המחירים ולהעניק למי שאין לו הון עצמי או רצון לרכוש דירה, אפשרות לקורת גג יציבה, שאינה קשורה בגחמותיו של בעל הדירה.
יפה דינר, אחת הדיירות בפרויקט של קבוצת אביב בדירה להשכיר ברמת השרון, מסבירה כי "היציבות מאפשרת לא להרעיד את העולם של הילדים ולערוך תכנון כלכלי בנחת. היתה בבעלותי דירה ברמת השרון, שעליה שילמתי משכנתא של יותר מ–6,000 שקל בחודש, לא כולל תחזוקה וחשבונות. לאחר שסגרתי עסק שהיה בבעלותי, כל חודש נעשה לחוץ יותר והרגשתי שאני משתעבדת לדירה, ושהלחץ מחלחל לי למערכות יחסים.
"כשאמרתי לאבי ולאחיי שאעבור לשכירות, הם אמרו לי 'מה פתאום? תעבדי ותעבדי קשה — אבל תשאירי משהו לילדים שלך'", מעידה דינר. "הייתי משלמת מחיר כבד אילולא הוצאתי את עצמי ממכבש הלחצים הזה. הבנתי שאני מעדיפה לעצור, לשלם מחיר קבוע של 5,400 שקל כולל ועד בית, ולהצליח לשמור את הילדים שלי ברמת השרון בלי לנתק אותם מהמסגרות שלהם".
"היהודים עדיין חיים בתודעה של 2,000 שנות גלות"
לטענת מנכ"ל דירה להשכיר, עוזי לוי, ששימש גם ראש מערך בנייה ותשתיות בבנק לאומי ומנכ"ל אלעד גרופ בטורנטו, המדינה צריכה להיות מחויבת להגדלת היצע הדירות להשכרה ארוכת טווח, כמו שקורה במדינות אחרות בעולם. "ישראל לא ממציאה משהו חדש. אנו רואים שבכל מקום בעולם שבו קיים שוק מוסדי להשכרה ארוכת טווח — חייבת להיות התערבות ממשלתית. רק כך זה מצליח", קובע לוי. "בקנדה למשל, הממשלה הגדירה בתוכניות העירוניות חלקות שמיועדות רק להשכרה ארוכת טווח, והשוק התאים את עצמו למגבלה. זאת לצד כלי מימון והקלות בריביות שהמדינה הציעה לחברות שהתעניינו בבניית פרויקטים כאלה".
בישראל, השוק נשען על החוק לעידוד השקעות הון, על הקלות שנוצרו להקמת קרנות ריט למגורים ועל ההתערבות הממשלתית במחירי הקרקע דרך דירה להשכיר, שמוציאה מכרזים ומקצה דירות בשכר דירה מופחת ותוך פיקוח על חוזי השכירות. לטענת לוי, "אחד הכלים החשובים ביותר כיום הוא חוק הוותמ"ל (ועידה למתחמים מועדפים לדיור) — שמחייב שפרויקטים באזורי הביקוש יקצו 30% מהדירות לטובת שכירות ארוכת טווח. זו הדרך לוודא שמלאי הדירות יגדל גם אם הממשלה תתחלף, ולכן זהו חוק חשוב לאין שעור. רק כשהדירות יהיו על המדף, האגדה האורבנית על הישראלי שחייב שיהיה לו בית, תוכל להיעלם".
אלא שהחסם הפסיכולוגי שבו נלחם לוי, תודלק במשך עשורים על ידי המדיניות הממשלתית. מצד אחד לאורך השנים המדינה לא סיפקה מספיק חלופות לדירה בבעלות, ומנגד, עודדה את עליית מחירי הדיור בעזרת מנגנון, שלפיו הקבלן שמציע את המחיר הגבוה ביותר עבור הקרקע הוא שזוכה בה.
ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, מקדם חלופות למודל המגורים בבעלות הנפוץ בשוק הדיור. "אני חי כל חיי בלי קרקע על שמי ובבית שאינו שלי — ולא חסר לי דבר", אומר מאיר, יליד וחבר קבוצת שילר. "היהודים עדיין חיים בתודעה של 2,000 שנות גלות. הכמיהה האובססיבית לבית חזקה בישראל בהשוואה לכל מקום אחר, וכמעט לא רציונאלית. הכלכלה הישראלית מבטאת סולם ערכי חברתי־לאומי — והממשלה מרוויחה מזה ומפיקה את המיטב מנקודת התורפה של הנפש היהודית. למעשה, שני העשורים האחרונים משקפים החמרה בתפישה שכל אחד צריך בית בבעלותו. באיזה עולם מטורף אדם עובד כל חייו רק כדי שתהיה לו קורת גג? חייבים להשתחרר מזה".
לטענת מאיר, זה שנים שמדיניות האוצר ורמ"י מעודדת ספסרות בקרקעות המדינה על חשבון התושבים. "המדינה שכחה שהתפקיד שלה הוא לדאוג לקורת הגג של האזרחים, ולא להרוויח באופן חזירי על חשבונם. לאחר שנים, כחלון הוא הראשון ששבר את הקו שלפיו המדינה צריכה להתעשר מהקרקע. אבל גם תוכנית מחיר למשתכן בעייתית, מכיוון שההנחה נשארת בגדר הטבה לזוכה ולא בגדר שינוי שוק מהיסוד. הרעיון של המרוץ לדירה עדיין נשמר בצורה לא פרופורציונאלית וצינית".
בתנועה הקיבוצית מצביעים על מודלים שונים של בעלות על דירות בהם קואופרטיבים המקבלים סיוע כלכלי מהמדינה. לטענת אמיר, המדיניות והחקיקה מונעים את ההתפתחות של השוק המוסדי שיתמוך במיזמי נדל"ן להשכרה ובקואופרטיבים.
שלמה זוהר, מנכ"ל ADO גרופ מקבוצת שיכון ובינוי המחזיקה ומנהלת 25 אלף דירות ביותר מ–420 בניינים המיועדים לשכירות לטווח ארוך בברלין, טוען כי למדינה יש כוח עצום בעידוד הגופים המוסדיים וכניסתם לענף. לטענתו, כיום בישראל מתקיימים כמה תנאים שלא היו בעבר, ויכולים להביא לשינוי שיעורר את שוק השכירות לטווח ארוך.
"מחיר למשתכן גרמה להתערבות ממשלתית חזקה בשוק ויצרה התנהגויות חריגות — בהן שוק חזק וגדול יותר של שוכרים", מסביר זוהר. "אנו עדים למספר רב של צעירים שקנו דירות בפריפריה, ולא באמת יעזבו את מרכזי התעסוקה בלב הארץ, אך גם לא יגיעו להון הנדרש כדי לקנות דירה במרכז — ולכן יגדלו הביקושים לפרויקטים של שכירות ארוכת טווח. הצעירים מדמיינים את התשואה ולא מדמיינים את עצמם עוזבים את תל אביב ואת שוק העבודה והמשכורות שיש במרכז הארץ".
בנוסף, תוכנית מחיר למשתכן יצרה האטה במכירת דירות בשוק החופשי בגלל הקשיים של משפרי הדיור למכור דירות, וניתוב של הזוגות הצעירים לרכישות דרך התוכנית. ההאטה בקצב המכירה בשוק החופשי מושפעת גם מירידה ברכישות של משקיעים, ובהם גם תושבי חוץ.
"אם המצב הזה של ההאטה יישמר כשם שהוא עוד כמה חודשים — תיווצר הזדמנות עבור קרנות ריט למגורים לבצע רכישות של מספר רב של דירות בהנחות של 10%", טוען זוהר. "ניתן ללחוץ היום על קבלנים, במיוחד כאלה שקונים מאסה של דירות. בתל אביב המחירים עדיין גבוהים מדי, אבל ברמת גן, בת ים ואשדוד אפשר לרכוש דירות, ומהרגע שהדירה נרכשה, השווי שלה פחות חשוב — אלא יכולת הניהול והתשואה מהתפעול השוטף".
זוהר טוען כי שורת ההקלות והמסגרת המשפטית שיצר כחלון עבור קרנות הריט למגורים, במטרה למשוך ולעודד את פעילותן, יאפשרו לקרנות להניב יותר מ–4% תשואה שנתית משכירות. "עם מינוף וניהול נכון של הנכסים, ניתן להשיג תשואה יציבות של 6%–7% בשנה. אם יימשכו המגמות של בלימת העליות במחירים, עלייה בהכנסה לנפש, והתמרכזות של שוק התעסוקה במטרופולין תל אביב העמוס והפקוק — יכול להתפתח כאן ענף חדש שהמוסדיים ימצאו בו עניין".
בינתיים נדמה שכל עוד הממשלה לא תגייס את המוסדיים לטובת העניין, יוזמות עצמאיות שצצות בשטח יתקשו לגייס מימון לפרויקטים. נועה ריצ'קה, 40 מקרית יובל, מנחת קבוצות ומוזיקאית, חברה בקבוצה עירונית בשם קבוצת חורש, המונה כ–14 משפחות ו–17 ילדים. הקבוצה שמה לה למטרה למצוא לחבריה פתרון דיור שיתופי, שאינו מבוסס על בעלויות פרטיות על דירות. לא מדובר בקבוצת רכישה, אלא בהתארגנות חברתית־כלכלית־אידאולוגית שאינה מצהירה על עצמה באופן נחרץ "קואופרטיב", אבל בהחלט מכוונת לשם.
"אנחנו עובדים על פתרון שפוי לקושי לממן את ההוצאה הגדולה ביותר בחיינו כיום — דירה", מסבירה ריצ'קה. "אנחנו קבוצה של משפחות עובדות, יצרניות ותורמות לקהילה — אבל אין לנו את היכולת לקנות לעצמנו קורת גג. אם היה ניתן להסתמך על שוק השכירות היינו עושים זאת, אבל שוק השכירות בארץ הוא אכזרי. אין הגנה על שוכרים ויש עליות מחירים לא מפוקחות. לכן חשבנו על מודל שלפיו נהיה בעלים בשותפות על קניין, באופן שיוכל להבטיח שלא נעלה לעצמנו את שכר הדירה, ונקיים בינינו קשרים נוספים שיגרמו לנו לחיות חיים מאוזנים יותר. לא בטוח שיש צורך במכונת כביסה וחדר משחקים בכל דירה, וכבר היום יש לנו מחסן בגדים משותף שבו מעבירים בגדים בין הדורות".
אז איפה הבעיה? קבוצת חורש מאוגדת כבר ארבע שנים, אבל מתקשה למצוא גוף בנקאי או חוץ־בנקאי שיתמוך ברעיון וילווה את הפרויקט. "בארץ אין רצון פוליטי שזה יקרה. יש פחד מעקרונות של שיתופיות, ולנו אין את ההון העצמי הנדרש כדי לקנות נכס בלי משכנתא. הרי קואופרציה מעודדת סקטור שלם שהולך נגד השיטה הכלכלית המוכרת ומערער על הצורך ברכוש שיהיה 'רק שלנו'. אנחנו מבקשים מימון לפרויקט שאנחנו רוצים לנהל יחד".
גם דוד קורץ, 71 מתל אביב, חבר באיגוד קואופרטיבי שבו 36 חברים בני 55 פלוס שהתארגנו כדי להזדקן יחד. חברי האגודה לדיור משותף (אד"מ) החליטו שהם אינם רוצים להיות במוסד שקובע עבורם את סדר היום או במציאות שבה הם מהווים נטל על סביבתם.
"אנחנו לא קומונה, ואין לנו אידאולוגיה של 'הרכוש שייך לכולם'. אנחנו רוצים לשמור על דירה משלנו, במודל של 'קהילה ללא חומות', שבו נקיים קשרים קהילתיים ונקבל מענה לצרכים משותפים כמו ספרייה, חדר כושר, סלון ומטפלת ושירותים רפואיים", מספר קורץ. "הדיור המוגן מהפרסומות הוא נחלתם של בני המעמד הבינוני־גבוה. יש בארץ מחסור חמור במסגרות שמפנימות את זה שאנשים זקנים לא ייעלמו. הדור של קום המדינה עדיין בחיים, והמדינה עוד לא גיבשה מדיניות לגביו".
יותר משנתיים האגודה בוחנת אתרים, יישובים ומקורות מימון שונים, אף שמרבית החברים בה הם בעלי נכסים בעצמם. "ברוב הרשויות המקומיות אמרו לנו 'יוזמה נהדרת — אבל לא בבית ספרנו'. כזקנים, אנחנו לא משלמים ארנונה, וצורכים שירותים חברתיים שעולים לרשות המקומית כסף. גם משרדי הממשלה, הבנקים והחברות המסחריות אומרים שכרגע המדיניות לא מאפשרת לסייע לנו. בגיל שלנו קשה לקבל הלוואה ומשכנתא לדיור שיתופי, אבל היינו רוצים שהמדינה תסייע ביצירת מנגנונים כלכליים שיאפשרו למודלים נוספים של דיור וקהילה להתפתח כאן".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
תוכנית ממשלתית לשיקום דרום תל אביב בתקציב של כ–20 מיליון שקל בשנה
טיסנקרופ ביצעה רכש גומלין ב-16 מיליון יורו והכנסתה לרשימה השחורה הוקפאה
mako כסף - כל מה שצריך לדעת
