בין השנים 1997 ל–1999 החלו היזמים לשווק את המגרשים בשוק, כמגרשים למגורי יוקרה, שיכללו בעתיד צמודי קרקע ובריכות. מנתוני רשות המסים עולה כי לאורך השנים בוצעו עשרות עסקות בחטיבת הקרקע המדברית, חלקן לתושבי חוץ וחלקן למתעניינים מקומיים — כל זאת, בלי שהיתה בנמצא ולו החלטה עקרונית אחת מצד המדינה לקדם במקום התיישבות כלשהי.
ב–1999 התברר כי ההימור הצליח. ממשלת ישראל קיבלה החלטה עקרונית לקדם במקום יישוב חדש. למרות תנאי הפתיחה המקרטעים, החלה התוכנית להתגלגל במוסדות התכנון המחוזיים, כשבמקביל כבר זכה היישוב העתידי — נווה תמרים — למערך שיווק נאה שכלל הדמיות שהבטיחו למתיישבים החדשים גם מגרש גולף מוריק, לצד כ–2,000 יחידות דיור צמודות קרקע.
במרוצת השנים התעדכנה תפישת התכנון של מינהל התכנון ותחת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מ–2004, הוחלט כי למעט מקרים חריגים, אין לאפשר את הקמתם של יישובים חדשים ויש להעדיף את חיזוקם של היישובים הקיימים. פרט לנימוק הכלכלי, לפיו הקמת יישוב חדש נחשבת יקרה פי ארבעה בהשוואה לחיזוקו של יישוב קיים, הוצגו גם נימוקים תכנוניים רבים: שמירה על השטחים הפתוחים, הימנעות מריבוי רשויות מקומיות ותחזיות צפיפות דרמטיות שמכתיבות מתן עדיפות למרקמים עירוניים המוקמים לגובה.
למרות כל אלה, כשהגיעה התוכנית בגלגולה הסופי לקבינט הדיור באוגוסט 2018. השרים שמעו את התנגדותה של ראש מינהל התכנון, דלית זילבר, אך החליטו לאשר בכל זאת את הקמת היישוב החדש.
תלויים ברכב הפרטי
רשימה נכללים היישובים דניאל, כסיף, ניצנית, שיבולת, עיר אובות, רמת טראמפ, עבדה, שיזף, חמישה יישובים במבואות ערד ויישובים נוספים עבור אוכלוסייה לא־יהודית, הכוללים בין השאר יישוב חדש למגזר הדרוזי ויישובים עבור הפזורה הבדואית (אל עזי, ואדי אל נעם, רח'מה). מרביתם יתוכננו כיישובים קטנים יחסית, בני כמה מאות יחידות דיור, צמודות קרקע, שיהיו תלויות בערים הקיימות בתעסוקה, תרבות, חינוך ומסחר, ויסתמכו על נסיעה ברכב הפרטי של תושביהם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על הקמת רמת טראמפ, על שמו של נשיא ארצות הברית, ביוני האחרון. היישוב החדש יוקם בסמוך לקלע אלון ברמת הגולן וצפוי לכלול כ–350 יחידות דיור צמודות קרקע, בצפיפות ממוצעת של שלוש יחידות דיור לדונם. כל זאת, במקביל לכך שבמינהל התכנון פועלים בימים אלה להגדיל את הצפיפות הממוצעת בישראל.
מעבר לצפיפות, הנתונים הרשמיים מצביעים על כך שבצפון הגולן קיימים כיום מספר לא מבוטל של יישובים עם עתודות לא מנוצלות של כ–3,900 יחידות דיור. ברשימה נכללים היישובים אודם, אורטל, אלרום, אלוני הבשן, מרום גולן, נווה אטי"ב, עין זיון, קצרין, קלע אלון, קשת ושעל. מרביתם קטנים ומונים 130–250 יחידות דיור בלבד, אך על פי התוכניות יכולים להתרחב, כל אחד בנפרד, בהיקף של 300–500 יחידות דיור נוספות.
על רמת טראמפ, המתוכנן להיבנות בסמיכות לאותם יישובים קטנים ובלתי מנוצלים, נכתב בדברי ההסבר כך: "כיום מתגוררות במקום שמונה משפחות במחנה זמני, ויש התעניינות רבה של משפחות המחפשות יישוב להתיישב בו באזור". אם שמונה משפחות שמחפשות יישוב חדש, בשעה שהאזור משווע לחיזוקם של היישובים הקיימים נשמע כיוזמה פוליטית חריגה, הרי שהמציאות מוכיחה אחרת.
למעשה, כחודשיים לפני שאושרה הקמתו של נווה תמרים, פירסם שר הבינוי והשיכון דאז, יואב גלנט, תוכנית גרנדיוזית משלו להקמתם של לא פחות מ–18 יישובים בנגב — חלקם הלא מובטל יישובים חדשים לחלוטין שאינם תואמים כלל את תפיסת התכנון המקצועית. בהצגת תוכניתו לא היסס גלנט להבהיר כי הדרג המקצועי מהווה נטל על מקבלי ההחלטות בעניין זה: "אסור לאפשר לפקידות ולביורוקרטיה לעצור את התפתחות מדינת ישראל".
גם באר שבע רוצה וילות
"אמנם מינהל התכנון משתדל ככלל להימנע מהקמת יישובים חדשים, אך כשמסתכלים על השורה התחתונה רואים שבישראל קיימת התנהלות תכנונית כפולה", אומר אסף זנזורי, רכז מדיניות תכנון בחברה להגנת הטבע. "מצד אחד, רוצים לחזק את יישובי הנגב — באר שבע, דימונה, אופקים, שדרות — ואין ספק שהמדינה משקיעה המון כסף במהלכים הללו, כולל בהסכמי גג שעולים מיליארדים. מצד שני, המדינה מאפשרת הקמה של יישובים קטנים חדשים במרחבים האלה, וגם מרחיבה יישובים פרווריים, למשל מיתר, שם אושרה באחרונה הרחבה שכמעט מכפילה את היישוב".
זנזורי מוסיף כי על הנושא החשוב ביותר לא מדברים: "מה קורה לערים הקיימות בעקבות ההתנהלות הזו? אני לא מדבר רק על כך שמושכים את האוכלוסייה החזקה ליישובים הקטנים ומשאירים את הערים מוחלשות. צריך לשים לב שגם הערים מתחילות להתנהג כמו היישובים הקטנים. במקום שבאר שבע תנהג כמו מטרופולין ותציע איכות חיים עירונית, היא גם רוצה וילות — והיא מפסידה מראש. הרי . לצערי בבאר שבע עוד לא הפנימו את זה".
זנזורי מציין כי במרבית המקרים מצליחה המערכת המקצועית לבלום יוזמות פוליטיות מופרעות ומזיקות. "מבחינה מקצועית מדובר בקונצנזוס, כלומר צריך להפוך את העולם כיום כדי למצוא מתכנן שיגיד שלהקים יישוב חדש זה דבר טוב. אבל פוליטיקאים אוהבים חדש, אוהבים יקר, אוהבים לגזור את הסרט", הוא אומר, אך מוסיף כי "מינהל התכנון מצליח למצוא איזונים. גלנט הכריז אמנם על 18 יישובים, אבל מתוכם רק שישה או שבעה הגיעו לדיון, ואושרו שלושה".
נבירה קלה בארכיון מעלה כי הכאוס השורר בחזית הקמתם של יישובים חדשים זכה כבר לביקורת בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שציין ב–2005 כי בשנים 1997–2002 יזמו ממשלות ישראל הקמת יישובים חדשים רבים, מרביתם קהילתיים ונועדו ל–150–3,000 דירות בלבד. "מרבית יוזמות הממשלה להקים יישובים אינן עולות בקנה אחד עם התכנון הלאומי", ציין בשעתו.
מבחינת תמר כפיר, מנהלת אגף לתכנון משולב במינהל התכנון, "להקים יישוב חדש זה לא נכון — לא כלכלית, לא חברתית ולא סביבתי". עם זאת, יש חריגים, כדבריה: "כשרוצים להסדיר פזורה של בדואים, למשל, בוואדי אל נעם, או מקבץ נוסף של הפזורה שיושב באל עזי במשך שנים רבות. במקרה הזה הגדרנו אותו כיישוב חדש בלי לשנות בפועל את המיקום או הפיזור שלו. כשהחלטנו לאשר את היישובים דניאל ושיבולת, היו אלה יישובים חריגים שהגיעו על מנת לתת מענה חברתי".
היישוב דניאל יוקם סמוך למוסד "עלה נגב" במועצה האזורית מרחבים שבנגב, והיישוב שיבולת יוקם סמוך לבית רימון שבגליל התחתון, ברכס הרי טורעאן. נשאלת השאלה מדוע במדינה שבה צורות ההתיישבות ממילא מוכתבות על ידי צביון קהילתי — בין אם מדובר ביישוב לאוכלוסייה הערבית, ביישוב לחרדים, או בקהילות סגורות הפועלות עם ועדות קבלה — יש הצדקה להקים יישוב חדש לטובת אנשים עם צרכים מיוחדים?
"זה נכון שכל אוכלוסייה יכולה להשתלב בכל צורת יישוב, אבל יש כאן רצון ליצור מגוון אפשרויות גם לאוכלוסייה הזו", משיבה כפיר. "הטענה שעלתה, גם מצד משרד העבודה והרווחה, היתה שיישובים קיימים נוטים לא לקבל אוכלוסיות כאלה. דניאל יוקם בצמידות דופן לאופקים, ויהיה ממשק עם 'עלה נגב'. שיבולת יוקם כצמוד דופן לבית רימון. אני מזכירה שהיישוב שיבולת התחיל את דרכו כיוזמה להקמת יישוב חדש בלב שמורת הטבע בהר טורעאן והמועצה הארצית אמרה 'לא יקום ולא יהיה' — ודרשנו שיהיה צמוד דופן".
כפיר מודה כי בשנים האחרונות נאלץ מינהל התכנון לדחות יוזמות רבות, חלקן הלא מבוטל יוזמות של המדינה עצמה, להקמת יישובים חדשים: "כשהגיעו הבקשות של משרד הבינוי והשיכון להקים את אשל הנשיא, דיה או נווה גוריון, כולם במרחב של באר שבע, החלטנו שזה לא מתאים. אשל הנשיא הוצע ממש ליד בית הספר החקלאי בצפון מערב באר שבע, וגם נווה גוריון במרחק פסיעה מבאר שבע. היישוב דיה גם לא הצדיק בינוי 'יש מאין' במרחב הזה".
מתרחקים מהיעדים
בעוד מינהל התכנון נאבק להשליט את עמדותיו המקצועיות, נדמה כי מדינת ישראל — שאוכלוסייתה תוכפל בעשורים הקרובים וצפויה להיות המדינה הצפופה בעולם המערבי — הולכת ומתרחקת מיעדיה. "הכל מתחיל ונגמר בזה שהאוכלוסייה כאן גדלה בקצב מהיר ונצטרך לבנות הרבה, ונשאלת השאלה לאיזה כיוון הולכים", אומר עמי שנער, לשעבר האדריכל הראשי במשרד הבינוי והשיכון ומי שמופקד כיום על תוכניות המתאר של באר שבע, אשקלון והיישוב החדש כסיף. "הערים הקיימות בישראל כיום אינן מספיק צפופות, והאתגר הגדול הוא איך מצופפים ושומרים על איכות חיים גבוהה. לצערי אנחנו עוד לא שם, כי ציפוף נכון נוגע קודם כל לטכנולוגיה, לתרבות ולתחבורה ציבורית מעולה — רצוי תת־קרקעית.
"אנחנו זקוקים למכוניות חשמליות, לניקיון, למשמעת, לעבודה בשכבות שכוללת עירוב שימושים בערים — כשגן הילדים וקומת המסחר נמצאים יחד עם מבני המגורים. כל זה מחייב רמה מאוד גבוהה של ניהול והתחשבות בזולת ועבודת צוות, ובישראל כל אחד רוצה לשים את המזגן איפה שבא לו. לצערי מינהל התכנון לא מוביל מספיק את התחבורה והם לא בסדר העדיפויות של משרד התחבורה. אני חוזר עכשיו מסיור בפרייבורג שבגרמניה, ועוד לפני שהבניין הראשון מאוכלס שם הרכבת הקלה כבר עובדת. אצלנו זה הפוך: קודם בונים, מאכלסים, יוצרים פקקים זוועתיים, ואז מנסים בתוך זה לעבוד ולהקים רכבת קלה. האבסורד הוא שכמדינה קטנה אנחנו מקום אידיאלי לתחבורה ציבורית, אבל ישראל היא מדינת רכב פרטי, משום שהנהג הוא הפרה החולבת של רשות המסים".
הביקורת שמשמיע שנער מתגברת ככל שמתמקדים באתגרים שמולם עומדים המטרופולינים הישראלים: "ככל שמקימים יותר יישובים חדשים, כך גוברת התלות בתחבורה, ולא יעזור כמה כבישים ומחלפים יסללו — הם עתידים להיסתם במהרה. הנגב ריק כיום באופן יחסי, ועל פי התוכנית האסטרטגית לדיור הוא גם יישאר ריק — וזה אבסורד. תיכננתי את תוכנית המתאר של באר שבע ואני רואה כיצד המדינה אומרת 'בוא נהפוך את באר שבע למטרופולין השלישי הכי גדול בארץ', אבל בפועל באר שבע לא גדלה. יש בה בקושי 200 אלף תושבים, ולאורך השנים היא מתכווצת, אם לוקחים בחשבון שהיא היתה אמורה לגדול על ידי ריבוי טבעי. אז מה עשינו? תיכננו אותה באופטימיות ל–300 אלף נפש. עכשיו אומרים לי בואו נוציא תוכנית חדשה שבה באר שבע תוכל לאכלס מיליון נפש. איך זה יקרה כשמקימים עשרות יישובי לווין שמושכים את כל האוכלוסייה המבוססת? סיירתי בלהבים באחרונה וזה מדהים מה שקורה שם. מדובר ביישוב מטופח כמו סביון, שהמשמעות שלו היא תחרות לבאר שבע".
אז החלום להגדיל את באר שבע למיליון תושבים בעתיד לא יתממש בגלל יוזמות היישובים החדשים?
"יש בהחלט בעיה. לקחת עיר עם 200 אלף תושבים ולהקפיץ אותה למיליון — זו תוכנית אחרת לגמרי, זה שטחים אחרים וכרגע איני רואה עם מי היא תאוכלס. תכנון כזה עשוי לייצר עיר דלילה וחסרת חיים".
שנער מביא כדוגמה את שכונת רמות ג' בצפון־מזרח העיר: "לא היה ביקוש לרובע הזה, אז בינתיים נטעו שם יער, על מאות דונמים. לאורך השנים העצים גדלו והשכונה לא נבנתה והיתה דילמה אם לכרות את העצים כדי להקים עוד שכונה רחוקה ממרכז העיר. סירבתי, בשום פנים ואופן לא הסכמתי. זה פירוור מיותר שלא יצא לפועל, וכך יצא שהחורשה הוקמה לא לשמה, וזה בזעיר אנפין סיפורו של הנגב".
כמתכנן שישב בצמתי קבלת ההחלטות, ממה מוכתב התכנון בישראל?
"ההתיישבות בארץ תמיד הונעה משיקולים פוליטיים, זה ב־DNA שלנו, עוד מימי בן גוריון שרצה להדליק נורות בנגב והקימו אז עשרות עיירות פיתוח, כל אחת קטנה וחלשה מכדי להתקיים עצמאית — ואנחנו סובלים מזה עד היום. המגמה הזו ממשיכה, משום שהיא אינה מוכוונת לרווחת המתיישבים, אלא להגדרת גבולות, להגבלת התפשטות הבדואים — כל מיני שיקולים. אנשים נתקעו במקומות האלה וכיום היישובים קמים במסווה של איכות חיים, ומגיעים אליהם כבר מבחירה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה: יישוב פרוורי ללא מקורות תעסוקה, שנסמך על ערים אחרות לתעסוקה וחוזר חלילה לכבישים".
בחזרה לחומה ומגדל
גלי דולב, שותפה מנהלת בחברת וקסמן גוברין גבע, לשעבר מהנדסת המועצה המקומית מיתר, מכירה מקרוב את ההשלכות שיש לריבוי היישובים הקטנים: "בישראל מתנהל כל הזמן דיון על הצורך באיחוד רשויות, אבל במקביל מקימים יישובים חדשים שכלל לא עומדים בסף הכניסה לשירותים עבור התושבים שלהם. כלומר, לא מקימים כיום ספרייה ליישוב בן 600 יחידות דיור, אבל ל–7,000 דירות כן יקימו. עכשיו יש סוף סוף בית ספר תיכון במיתר, אבל בעבר לא היה וכך יוצא שהיישובים הקטנים לא יכולים לעמוד בפנטזיית איכות החיים שהם מציעים. משפחה צעירה שרוצה מגוון חוגים, בריכת שחייה או לימודים, חייבת להוציא את הרכב ולנסוע מחוץ ליישוב — אז למה לא להשקיע את הכסף הזה בהגדלה וחיזוק יישובים קיימים?"
דולב מסכימה בעניין זה עם התזה הפוליטית: "הסיבה המרכזית לכך שצצים עוד יישובים חדשים היא גיאופוליטיקה. בזמנו רצו להקים את כרמית, יתיר וחירם לצורך ההתיישבות ברצועה שעוטפת את דרום הר חברון. אבל צריך להבין שפרישת התשתיות באזור הזה היא עניין מורכב ויקר. אז נכון שתמ"א 35 (תוכנית המתאר הארצית; י"ד) ביקשה להחליף את הקונספט של 'חומה ומגדל', אבל בפועל היא לא נעלמה. הקונספט הזה היה נכון לזמנו, כשהקימו את הארץ ורצו לכבוש את השממה. כך קמו הקיבוצים והמושבים וערי הדרום, וכיום קשה להם להתפתח בגלל ההתנהלות הזו. אופקים, שדרות, דימונה וירוחם כל הזמן במאבק להתפתח. צריך להבין שבאופן עקרוני פחות כסף מוזרם לדרום — וכשיש כסף, הוא הולך ליישובים החדשים בזכות ההילה והמוניטין, אבל זו טעות".
ריבוי היוזמות להקמת יישובים קטנים וכפריים מדאיג את העוסקים בתכנון גם בגלל זניחת העירוניות, הקושי בהסטת הביקושים בשוק הדיור, וההשפעה הישירה על מחירי הדיור. "לפי התחזיות בישראל, 70% מאוכלוסיית המדינה בעשורים הבאים יגורו במישור החוף וכל השאר יתפזרו", אומר זנזורי. "ערכנו בזמנו סקר עם סטודנטים בבאר שבע ובו שאלנו 'מה יגרום לכם להישאר בעיר לאחר הלימודים?' התשובה שלהם לא היתה מגורים בצמודי קרקע. הם דיברו על תעסוקה, על חינוך ועל תרבות ופנאי — אלה הדברים הבולטים שהעיר יכולה להציע. בהיבטים האלה באר שבע לא מספיק נותנת מענה. הבעיה הכי גדולה היא שכיום המקום היחיד שנותן לך הכל הוא תל אביב, ובכל מקום שבו אתה נמצא כתוב לך כמה אתה מרוחק מתל אביב ואיך מגיעים אליה הכי מהר — וזו גם הסיבה לביקוש ולמחירים".
שנער מסכים עמו: "למה בתל אביב השכירות מגיעה לסכומים מטורפים? כי אנשים רוצים לגור בה. 80% מאוכלוסיית צרפת נמצאת בחמש ערים בלבד וכל היתר אוכלוסייה דלילה. בישראל הולכים הפוך, אנחנו מפרוורים את עצמנו לדעת בגלל הפוליטיקה, והתוצאה היא פסיפס אינסופי של יישובים מרושת בכבישים פקוקים".
למרות זאת, כפיר מבקשת להבהיר כי גם ליישובים הכפריים יש תפקיד חשוב: "החשיבה כיום היא על שמירה על השטחים הפתוחים, ולכן העירוניות חשובה. אנחנו מבקשים לאפשר כמה שיותר התחדשות עירונית, אבל היישובים הכפריים והחקלאיים מבטאים ושומרים על דמותה של הארץ. בשורה התחתונה, גם שם צריכים להבין שהם נדרשים להתעבות פנימה ולא החוצה".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
"הקרינה מתפשטת לכל מקום": אדם נוימן קילקל את התוכנית של המשקיע היפני הגדול בעולם
ספטמבר הוורוד: התמתנה הירידה בתנועת הטסים לאילת