הכל התחיל במודעה תמימה (ומזויפת לגמרי) שעלתה באתר "יד 2" ללא תמונות: דירת שני חדרים להשכרה במרכז תל-אביב, משופצת מהיסוד, 65 מ"ר, קומה שנייה עם מעלית. תג המחיר: 7,000 שקלים לחודש. עבור רוב הקוראים כאן שמתרחקים מהפיילה של הבימה ושות׳ נדמה שמדובר בעוד סאגה צנועה של "חחחח איזה פראיירים, אה, יקר לכם בכיינים? אתם לא חייבים לגור בתל-אביב", אבל עבור מי שנואשים למצוא קורת גג להשכרה היה גם מי שאמר לי: "המחיר שלה אפילו לא כזה מוגזם ביחס למה שראיתי עד עכשיו".
אף של"יד 2" יש כנראה מנגנון מצוין לסינון תמונות שנרכשו במאגר סטוקים, זה לא הפריע לוואטסאפ שלי להיחנק מהודעות. להתעלם מהן עם אפס מצפון לא הועיל. מחפשי הדירה, כמו זומבים שנלחמים על ליטרת הבשר האנושית האחרונה שנותרה על כדור הארץ, המשיכו לכתוב לי: "פליז פליז פליז שתראי את ההודעה ותעני לי", "אנחנו הייטקיסטים ומוכנים לשלם כל ערבות שתידרש!", ועוד שלל הודעות שבמקרה הטוב היו גורמות לבעל דירה לא פיקטיבי להרגיש שלבו יוצא אליהם, ובמקרה הגרוע להבין שיש לו הזדמנות לגרוף עוד כמה עשרות אלפי שקלים בשנה מעבר למה שתיכנן והיה נדמה לו כסכום לגיטימי. כך או כך, דירת שני החדרים הפיקטיבית שלי כנראה הייתה נחטפת.
לפייסבוק אין מנגנון של סינון תמונות חכם דיו. מטא דווקא קיבלו באהבה למרקט פלייס את הדירה הפיקטיבית שלי. מהר מאד האינבוקס שלי הוצף בעשרות פניות של מחפשי דירות, ובזמן שחברת בדיקת הרקע לדיירים שעובדת בשיתוף עם "יד 2" לא הפסיקה לנג׳ס לי בטלפון, הרגשתי שעולם הדאטה של הרשתות החברתיות מנצח אותה בפער.
אחריות כלכלית או חיים במרכז?
רבים מהמתעניינים מגיעים מעולם ההייטק. אנחנו עוד נחזור אליהם, אבל בין הפונים גם היו לא מעט מתחומים אחרים לחלוטין: מתמחים ומתמחות במשרדי עורכי דין, זומרים שמחלטרים במלצרות ורוצים ליהנות ממה שלעיר היקרה בעולם יש להציע להם, מומחי ומומחיות סושיאל בתחילת דרכם, שהתעורר החשד שאבא קצת משלים בינתיים את שכירות המגורים על ספה של חברה, ולמרות שהשתדלתי לבחור באופן מכוון דירה עם ארכיטקטורה קצת כעורה ומוזרה בשביל האותנטיות התל אביבית, משום מה פנו גם שלושה אדריכלים.
חלקם, בדומה למחפשים של "יד 2", לא הרימו ידיים בקלות, וכמה בודדים אף הרחיקו לחשבונות אחרים שלי ברשתות החברתיות ושלחו הודעות. מעל ל-70 פניות התקבלו, כשלחלק מהפונים נראה שאין שום סיכוי לשרוד את גובה השכירות לאורך זמן מבלי לכרות לעצמם בור כלכלי עמוק. זו שאלת מיליון השקל שתשרפו תוך עשור של שכירות בתל-אביב: מה עדיף? אחריות כלכלית אישית שכוללת התפשרויות מרחיקות לכת בכל הנוגע לקורת גג בהעדר אופק לבית משלך, או להשלים עם מצוקת ההיצע ולהסתפק במה שיש, גם בהעדר יכולת כלכלית? נשמע כמו מלחמה שבה כולם מפסידים.
"העיר תתמלא בהייטקיסטים שישרפו את השכר שלהם, ואני עוד באה מהייטק"
סיוון פרפורי בת ה-39 עובדת בחברת הייטק בתחום ייצור פלטפורמות לרכבים חשמליים. בשבוע שעבר היא קיבלה הודעה שעליה לעזוב את הדירה אותה היא שוכרת במרכז תל אביב בעקבות ליקויים שנמצאו במבנה.
כמו אפרוח עם תקציב של 7,800 שקלים שזה עתה בקע מהביצה לעולם אכזר, היא הייתה בטוחה שילך לה יחסית בקלות, אבל היא הספיקה לראות דירה אחת וכמעט נחנקה. "ראיתי השבוע דירת שני חדרים יחסית מרווחת, ובלי להתבלבל בעל הבית דורש 8,200 שקלים. אני יכולה להיפרד מהסכום הזה, אבל המצפון לא מאפשר לי", היא משתפת בזעזוע, "לבעל בית אין סנטימנט? זה נראה הגיוני? הבאסה שאני יודעת שיהיה מי שישלם לו את הסכום הזה. איך הוא לא התבייש להגיד לי את הסכום הזה כשהדירה כרגע מושכרת ב-6,700?".
את דרכה בעולם ההייטק פרפורי התחילה לפני 14 שנים עם הצעה לעבודה בשכר צנוע של 6,700 שקלים באחת מענקיות הטק הכי מוכרות בישראל, ובהחלט יש לה ביקורת מבית: "כדי לטפס במדרגות השכר הייתי צריכה לעבוד 10 שנים ולהגיע למשכורת שהיום ילד יוצא 8200 מקבל יחד עם מענק חתימה. העיר תתמלא בהייטקיסטים שישרפו את השכר שלהם, ואני עוד באה מהייטק - וזה כואב לי."
"ראיתי השבוע דירת שני חדרים יחסית מרווחת, ובלי להתבלבל בעל הבית דורש 8,200 שקלים. זה נראה הגיוני?"
"אני ראיתי שני אקזיטים ועדיין, אם אני בתקציב של 7,800 שקלים לא מצליחה למצוא דירה שנעים לחיות בה, אני מרגישה שמגרשים אותי מהעיר", מסכמת בעצב פרפורי, "אני מתה על תל-אביב, אבל לא אשאר בה".
"מרוויחים הרבה מאד כסף ואין מה לעשות אתו בתכל׳ס"
את הכאב של פרפורי מחזק י׳, מתכנת בענף הפינטק בשנות ה-20 לחייו שהחליט לאחרונה לעבור להתגורר עם בת זוגו. "הבעיה היא לאו דווקא מחירי הדיור בתל-אביב כמו שאין אלטרנטיבה למישהו צעיר שמרוויח יחסית הרבה. זאת העיר שהכי שווה לגור בה, כי יש הכי הרבה עבודה והכל במרחק הליכה או אוטובוס", הוא אומר, "כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד במשרת ג׳וניור עוד גרתי אצל ההורים. להגיע מהם לעבודה ובחזרה, מרחק של 7 קילומטרים, לקח שעה וחצי לכל כיוון. הגיע מצב שמרוויחים הרבה מאד כסף ואין מה לעשות אתו בתכל׳ס".
"הגיע מצב שמרוויחים הרבה מאד כסף ואין מה לעשות אתו בתכל׳ס. בתל אביב מוציאים כמה שמוציאים"
י׳ שאל את עצמו מה עושים כשמגיעים לחסכונות של 300-400 אלף שקלים מהמשכורות. "מה קונים? דירה בקרית שמונה? בתל-אביב מוציאים כמה כסף שמוציאים, שגם ככה אין מה לעשות אתו, כדי להיות קרובים לעבודה, לבילויים, לים ולמרכז העניינים".
בינתיים י׳ ובת זוגו מחפשים דירת שני חדרים כבר שלושה שבועות בתקציב של 6,500-7,000 שקלים לחודש, ולמרות שיש כסף שאין מה לעשות אתו, גם הוא קרוב לייאוש ועם מחשבות לנדוד מחוץ לעיר: "הגבלתי את עצמי לסכום הזה רק אם זה שווה את זה ממש, אבל גיליתי שזה כמעט בלתי אפשרי. גם כשיש דירות שאתה הולך לראות אותן, אז כנראה מישהו כבר חתם עוד לפני שהגעת או שבעל הדירה נעלם. אם עד עכשיו הייתה פעם אחת שאשכרה הגענו קרוב לחוזה, הוא היה כל כך דרקוני שפשוט תפסנו את הראש והבנו שאנחנו לא יכולים לחתום על זה. למצוא דירה זו פשוט עבודה קשה".
באשר לרכישת דירה, למרות שאמא של י׳ מאד רוצה ולוחצת, הוא חושב שהוא כבר ויתר על החלום. "אמא שלי זוכרת את השוק שהיא חיה בו כשהייתה בגילי. לי זה מרגיש מופרך, ובטח לא אפשרי במקום שארצה לגור בו. אם כבר, הרבה אנשים מהתחום שלי פשוט קונים דירות להשקעה".
בדומה ל-י׳, ר׳ מחפשת עם בן זוגה דירה להשכרה כבר חודשיים. הוא עובד בחברת סייבר והיא בחברת פינטק. השעון מתקתק עבור הזוג ונשאר להם חודש לארוז את עצמם למקום אחר. ר׳ מתארת את חוויית החיפוש כעוד משרה אבל בינתיים הם לא מתייאשים. היא מתנגדת עמוקות לעוד מניפסט "אני מאשים" כלפי ההייטקיסטים כמנוע להתייקרות מחירי השכירות בעיר. "בעלי הדירות לא איבדו את זה, זה מתחיל ונגמר בביקוש והיצע", אומרת ר׳, "גם עובדים במשרות סטודנטיאליות שמכניסים הרבה פחות מוכנים לשים את כל המשכורת על חדר מתפרק בדירת שותפים. אז להפיל הכל עלינו?".
"דיור זה לא עסק אלא מצרך בסיסי"
בעיני מיכל כהן, מייסדת ובעלת רשת "דירות מפה לאוזן" בפייסבוק (מעל חצי מיליון חברים בקבוצות השונות של תל אביב וקרוב ל-1.5 מיליון חברים בכלל הקבוצות בארץ), האשמה היא לא על השוכרים, כולם מהווים חלק מקלחת אשמה אחת גדולה: "אלה בעלי הדירות בראש ובראשונה, ומיד אחריהם הממשלה שלא מפעילה פיקוח בשום צורה. אחריהם מגיעים השוכרים שמסכימים למחירי הדירות, אבל אין להם אופציה אחרת."
היא ערה היטב לרחשי הלב של הגולשים בקבוצות שלה, מעידה שאנשים משתגעים כי הם מבחינים שמחירי השכירות לא עוצרים וממשיכים לתהות עד לאן זה יגיע ומזדהה איתם: "אנחנו באמת יכולים לעשות חרם על דירות? עשינו את זה כבר, גרנו באוהלים וכלום לא קרה."
"אנחנו באמת יכולים לעשות חרם על דירות? עשינו את זה כבר, גרנו באוהלים וכלום לא קרה"
לכל אלה כהן גם מוסיפה ומציינת ראשי ערים שבונים לעשירים בלבד, ואת תופעות ה-Airbnb ודירות הרפאים שמוציאות נכסים מהשוק. "אנחנו מתעסקים פה בשוק חופשי שמוחזק על ידי ידיים פרטיות, ומתייחסים לשוק הזה כעסק לכל דבר. כל הנתונים האלה יצרו מצב שחלום הדירה מתרחק ולאנשים אין בטחון. צריך להבין שדיור זה לא עסק אלא מצרך בסיסי של בני אדם כדי לחיות, לעבוד וללמוד, בזמן שהמציאות אומרת שאפשר להעיף אותך כל יום מהדירה שלך ואין לך סיכוי בכלל לקנות בית."
יש שיאמרו לכהן שמדובר בשוק חופשי, אבל לטעמה ההפך הוא הנכון: "בשוק חופשי יש תחרות, וכאן אין. בעלי הדירות הם אלה שקובעים את החוקים ואף אחד בממשלה לא שם עצור".
בין אם אתם הייטקיסטים, מלצרים, אדריכלים, מתמחים במשרד עורכי דין או עוסקים בכל מקצוע אחר שבינתיים עוד מאפשר לחיות כאן עד שהמינוס יצלצל, לכהן יש תחזית עגומה: "בעוד עשור תל אביב תהפוך לעיר שרק עשירים יוכלו לחיות בה, כי כל מי שנמצא פה מעיף את הכסף שלו לעזאזל עד שהוא ימצא את עצמו בלי כלום ויצטרך לצאת מפה."