ראיון עבודה מקצועי, שבמסגרתו ניצבים זה מול זה מראיין ומועמד אינטליגנטים, עשוי להתחוור כקרב מוחות מסעיר. היעד הוא לא אחר מאשר תודעתו של המראיין, שם מנסה הטוען למשרה לשתול מסרים, דימויים ואינפורמציה מסוימת. מנגד, גם המראיין לא פראייר. על-פי-רוב מדובר במנהל משאבי אנוש בעל ותק בגיוס עובדים, ניסיון מקצועי עם אנשים ומוח משויף היטב למשימת התשאול. האחרון מגיע למעמד הראיון עם כלים ושיטות בדוקים, שיודעים לפרק מסיכות מלאכותיות באופן מתוחכם, לנטרל פוזות ולחשוף במלאכת מחשבת את ה-DNA האותנטי של כל מועמד.
"שאלות עקיפות מתוחכמות", מסבירה קרן פייראיזן, סמנכ"ל משאבי אנוש של חברת לאומי קארד, "היא אחת הדרכים האינטליגנטיות לחשוף תכונות אופי ודפוסי התנהגות אמיתיים של מועמד כלשהו, הרבה מעבר למבחני המיון. מראיין טוב כבר מזמן לא שואל שאלות ישירות חבוטות כמו 'מה החסרונות שלך?'. הרבה יותר נבון יהיה להציג שאלות 'תמימות' שמכוונות לנושא אחד, כשדרך תשובת המועמד אתה למד על תכונת אופי אחרת לגמרי שאותה ביקשת לחשוף, כשהמועמד לא מודע לתרגיל הזה בכלל".
מסתבר שישנם מראיינים שלא מסתפקים בהצגת שאלות קאצ'יות והולכים רחוק יותר במהלך הראיון, אפילו לכיוונים אגרסיביים, כדי לעמוד על טיבו של המועמד. סיפר פעם מנכ"ל של חברת היי-טק, שהוא תמיד לוחץ על המועמדים ומנסה לחלץ מהם מידע מסווג על המעסיק הקודם. אם הוא לא מקבל מהמועמד את המידע באופן מפורש, הוא נעשה עצבני ואובססיבי יותר על השאלה. "זוהי הדרך הטובה ביותר", הוא שטח בפני את משנתו, "לבחון את הרמה המוסרית-ערכית של המועמד. אלה שמחזיקים מעמד לנוכח הלחץ - מגויסים".
"לא הגזמת קצת?", אני שואלת את המנכ"ל. "ממש לא", הוא משיב נחרצות, "בסופו של יום, עם כל ההמלצות, הרקורד ומבחני המיון והאמינות, מגיע אליי אדם זר שאיני יודע באמת דבר על האינטגריטי שלו. אני רואה זאת כזכותי וכחובתי לבחון הלכה למעשה עד כמה הוא נצמד בעקשנות לעקרונות של יושר ולא מעגל פינות. יתר-על-כן, זוהי חובתי לבדוק. מה לעשות, שאישיות אותנטית כפי שהיא באמת לא מתגלית בימים כתיקונם, כשהכול זורם על מי מנוחות? דווקא מצבי החירום הקריטיים, מצבי הלחץ - מוציאים אותה החוצה, ולשם אני מכוון".
מיכל דנא, סמנכ"ל משאבי אנוש של חברות פרטנר, רואה את הדברים מזווית שונה לחלוטין: "אני תמיד משתדלת להפוך את המפגש בראיון לנעים ונוח. להביך ולהכשיל את המועמד זה ממש לא באג'נדה שלי. להיפך. אני מנסה להרגיע ולפוגג מתחים. אחרי הכול, אם המועמד כבר הגיע לשלב הראיון ההתכוננות שלי בברירת המחדל היא לקלוט אותו".
גם אטי דה-לאון, סמנכ"ל משאבי אנוש של קבוצת AOL בישראל (ביניהן חברת ICQ), מצטרפת לתפישת העולם של דנא: "יש לי התנגדות נחרצת להצגת שאלות מכשילות ולסיטואציות בלתי אפשריות מבחינת המועמד". אבל בפועל, לא מעט מעסיקים מגלים גישה הרבה יותר מיליטנטית. לא רק שהם תופסים את הצגת השאלות המכשילות בראיון כלגיטימית, אלא אף כמחויבת המציאות. מהן השאלות הטריקיות השכיחות ביותר שמעמידות את המועמד בראיון במצב של NO-WIN?
איך אתה מרגיש כשהעבודה מחלחלת לזמנך הפרטי?
הקאצ': מועמד ששואף לנהל את זמנו בצורה הגיונית, מאוזנת ונורמלית, עלול להגיב באמירה כמו 'לא בא בחשבון', אבל אז הוא יכול לשכוח מהמשרה שעליה הוא מתמודד. בקצה השני, מועמד לחיץ או אדם נואש יותר עלול להישאב לפיתיון מסוג אחר ולומר שהוא וורקוהוליק, שהעבודה הזו הולמת ככפפה את סגנון החיים שהוא מייחל לו, שהמשפחה שלו מבינה שאת עיקר הסיפוק בחייו הוא שואב מהעבודה וכו'. גם תרחיש כזה עלול לעצבן את המעסיק, משתי סיבות: ראשית, הדברים לא נשמעים אמינים; שנית, לפחות בתיאוריה, הרבה מנהלים היום כבר הפנימו את התובנה שתפוקות הן גם נגזרת של עובדים מאוזנים, כאלה שיודעים לעבוד חכם ולא רק קשה.
המבחן: דנא: "לעתים אלו הן אכן הדרישות האמיתיות של הארגון, ויש ארגונים שבהם נהוג לראיין גם את בן/בת-הזוג בנושא זליגת העבודה לחיים הפרטיים, כדי לבדוק שלמועמד יש גב בבית. אם לא זה המקרה, הרי שמאחורי שאלה כזו עשוי לעמוד הניסיון לבחון איזון בכלל: האם המועמד יודע לערוך סדרי עדיפויות ברורים והגיוניים, האם הוא יודע להציב גבולות, ועד כמה הוא מסוגל לשמור עליהם".
איך יוצאים מזה: דנא: "גם למועמדים נואשים לא הייתי מציעה לנקוט בגישה של התלהבות יתר ('כן, כן, אני מוכן לגור כאן'), כיוון שממילא זה לא נתפש כאמין. מוטב ללכת על אמירה כמו 'אני מניח שבפירמה שלכם יש בעלי משפחות נוספים שמצליחים להסתדר עם הדרישה, וכיוון שכך גם אני אצליח להסתדר'. תשובה כזו מעידה על אדם נורמטיבי שיודע להציב גבולות. לעומת זאת, אם מדובר במועמד חד-הורי, שיודע מראש שהדרישה בלתי-אפשרית מבחינתו, הייתי מציעה לו לפתוח את הנושא לדיון כבר בראיון ולומר את האמת".
שתיקה
הקאצ': במהלך דיאלוג פינג-פונג, במסגרתו המראיין שואל והמועמד משיב, המראיין מקשיב לתשובתו האחרונה של המועמד, אבל במקום לזרוק לו שאלה נוספת הוא נועץ בו מבט שקט ומחריש אוזניים. מרבית המועמדים ימהרו למלא את החלל שנוצר באוויר ולדבר את עצמם לדעת, חלק מהם תופשים את השתיקה המתמשכת כהזמנה לחזור בהם מן התשובה האחרונה שנתנו, ואז הם מתחילים להתבלבל, ללהג, ולפלוט שטויות ואמירות בלתי רלוונטיות, שרק מזיקות לדימוי שלהם ומציגות אותם כחסרי ביטחון.
המבחן: דנא: "שתיקה מסוג כזה עשויה להעיד על ניסיון של המראיין לבחון את רוח הפרואקטיביות של המועמד, ואם הוא מסוגל ליזום ולהביא לדיון נושאים משלו. יש אולי מי שחושב שטקטיקה כזו מסוגלת לבחון את יכולת העמידה בסטרס של המועמד, אבל כאן הייתי מדגישה שלא ניתן להסיק מסקנות. זה שמועמד מגלה סימני לחץ בריאיון עדיין לא אומר שהוא לא יודע לתפקד תחת לחצים בעבודה השוטפת".
איך יוצאים מזה: דנא: "להתחיל לפרש את המראיין ולהעלות אמירות מצטדקות על-פי הפרשנות הזו, זה בור שכדאי להימנע ממנו. כיוון שבדרך הזו אתה מכניס למראיין רעיונות מיותרים לראש ומצייר את עצמך כבלתי אמין. ככלל, במהלך ראיון עבודה מרואיין צריך לשמור את המושכות אצלו ולהיזהר מלהיות מובל. זה אומר, שכדאי לו להגיע מוכן מראש עם המסרים שהוא רוצה להעביר ולוודא שהוא אכן מחדד אותם בפני המראיין. לפיכך, טקטיקת השתיקה היא הזדמנות מעולה עבור המתמודד למשרה להעלות לדיון נושאים/מסרים רלוונטיים שטרם נזדמן לו לדבר עליהם. במקום 'להריץ סרטים' בראש מוטב לו לומר, 'יש לי משהו חשוב לומר שטרם עלה בשיחתנו'".
האם יש לך לב "מספיק חזק" כדי לפטר עובדים?
הקאצ': השאלה התמימה הזו כביכול היא אחת הפיתיונות המתוחכמים שעלולים לשלוח אתכם היישר אל דלת היציאה של חדר הראיונות. למה? כיוון שהיא לא בהכרח מתכוונת לבחון את רמת העמידות שלך או את מבחן האומץ שלך בביצוע מהלכים קשים, אלא לחשוף היבטים אחרים בהתנהלות שלך. למשל, אם פיטרת הרבה מאוד אנשים ואתה מעיד על כך, ייתכן שיש בכך כדי להעיד על שיפוט לקוי בגיוס אנשים שמאוחר יותר נאלצת לפטר, או גרוע מכך - על עריצות ועל 'יד קלה על ההדק'".
מבחן: דה-לאון: "ראשית, ייתכן שמדובר בבדיקה אמיתית של התנסות בפועל עם פיטורי עובדים, כיוון שמדובר בתהליך מורכב לא רק בהיבט של רגישות אנושית, אלא גם בידע מקצועי ובהכרת אספקטים חוקיים של התהליך. אם זה לא המקרה, התמריץ לשאול שאלה כזו היא לבחון גישה וצורת התייחסות כלפי אנשים, ובעיקר לבחון את רמת האינטליגנציה הרגשית של המועמד. אם המועמד מתהדר באמירה כמו 'בטח שיש לי לב חזק לפטר' או משדר שהוא מסוגל לבצע מהלך כזה בקלות יחסית - זה עלול להעיד על בעיה במיומנויות של יחסי אנוש".
איך יוצאים מזה? דה-לאון: "הדרך הטובה ביותר לנוכח שאלה קאצ'ית כזו הוא לפרק אותה ולמסגר אותה מחדש, כדי לענות עליה מכיוונים אחרים שנוחים למועמד. הכי נבון בעיניי יהיה להרחיב את השאלה מעבר לשאלת 'הלב האמיץ', להפוך אותה משאלה סגורה לשאלה פתוחה, ואז גם לענות על היבטים נוספים שלא נשאלת עליהם. למשל, לנסות לתת דוגמאות שמראות כיצד הקלת על אנשים בתהליך הפיטורים, ומהם הנורמות הערכיות שמובילות אותך. במילים אחרות, שם המשחק הוא לא ליפול למלכודת של 'שאלה צרה - תשובה צרה', אלא להרחיב את השאלה בעצמך ולתת לה מענה שמכסה את כל התשובות האפשריות הנוחות לך".
מה היה מחזור המכירות של המעסיק הקודם שלך?
הקאצ': תרחיש שבו מראיין מבקש ממועמד לחשוף מידע סודי על המעסיק הקודם שלו נראה כמצב שאי-אפשר לנצח בו. אם המועמד משתף פעולה הוא נתפש כבלתי-אמין, בוגדן או אופורטוניסט. אם לא, הוא מסתכן בדימוי של עקשן, פרנואיד ולוקה בחשדנות יתר. מראיינים עלולים ללחוץ בנושא כזה בשל אחת משתי סיבות: ראשית, ראיון עבודה הוא סט-אפ נהדר לריגול תעשייתי. הנה כאן בטריטוריה שלהם יושב נציג פנימי מהמחנה היריב, שעשוי לחשוף בפניהם מידע יקר ערך על תוכניות המתחרה, על תזרים המזומנים שלו ועל המו"פ. שנית, שאלה כזו עשויה לשקף למעסיק לעתיד את רמת היושרה של המועמד, והאם ניתן בקלות יחסית לשדל אותו "למכור" את ערכיו.
המבחן: פייראיזן: "זהו בוחן מובהק לאינטגריטי, שנועד לגלות האם המועמד לחיץ וסחיט. למעשה, עומדים כאן למבחן רמת שיתוף הפעולה של המועמד מול היושרה האישית לו (עד כמה הוא ימכור בזול את הערכים שלו). כמו-כן, זוהי שאלה מצוינת כדי לבדוק עד כמה המועמד ניחן באישיות פליזרית".
איך יוצאים מזה: פייראיזן: "דווקא לשאלה הזו קל לתת את עצת Cut-clear: לא להיגרר ולא להתפתות לספק מידע רגיש. שום דבר טוב לא יצא למועמד אם ישתף פעולה ויחשוף נתונים על אודות המעסיק הקודם שלו. לפני הכול הייתי מציעה למועמדים, לחדד את המודעות ולהבין ששאלת ריגול תעשייתי אף פעם לא תיערך באופן ישיר וגלוי, אלא כשאלה עקיפה כמו 'כמה מכרת?'. אגב, זוהי שאלה שמאוד מפתה בתשובה לה להפגין עוצמות ויכולות, במיוחד בתנאי לחץ של ראיון, שבהם מצופה ממך להפגין יכולת. אם כמועמד אתה מתלבט, תוהה או חשדן יתר על המידה, עדיף לבחור בדרך הבטוחה: אינטגריטי. אם הלחץ שמופעל עליך אגרסיבי, הדרך הנבונה יותר תהיה להישאר תקיף ומנומס: 'מתנצל איני יכול להעביר לך את הנתונים הללו'. בין יושרה לשיתוף פעולה - יושרה היא הקומודיטי המבוקש יותר".
עד כמה אתה אדם ספקן?
הקאץ': השאלה התמימה הזו לקוחה מתוך קטגוריה של שאלות המצביעות לכאורה על תכונה שלילית, ולכן המועמד מתפתה להשיב בזריזות בשלילה. זאת, בשעה שהמראיין מנסה להתחקות אחר תכונה חיובית הפוכה, למשל, היכולת לחשוב באופן שאינו דוגמטי ונעול.
המבחן: פייראיזן: "מודעות עצמית, יכולת ניתוח, אגו (חטא הגאווה), ופתיחות ללמידה".
איך יוצאים מזה: פייראיזן: "לפני הכול, צריך להיות מודעים לקטגוריית השאלות הללו. אם מועמד נופל בפח ומשיב ב'לא' רבתי ('איני ספקן'), הוא הרבה פעמים נתפש כאדם שטחי. מוטב ללכת על אמירה כמו 'אני אוהב לבחון את המציאות, אני אוהב לשאול שאלות, אני מטיל ספק באמיתות נעולות, אני אוהב לחשוב ולברר את הדברים עד הסוף לפני שאני מחליט'. הייתי גם מציעה לחדד את שני ההיבטים של המלה 'ספקן', וכמנגנון של חיסון להסביר למראיין את ההבדל בין ספקנות להססנות. לדבוק בספקנות החיובית, שאינה נובעת מפחדנות אלא מתוך רצון נחוש להגיע להחלטה הנכונה ('ספקן מטיל ספק עבור מטרה מסוימת, הססן יודע מה הוא צריך להחליט אבל פוחד')".
