על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסמו בחודש שעבר, 76% מהגברים ו-60% מהנשים עד גיל 29 היו בשנת 2006 רווקים ורווקות. הסיבה הרשמית, דחיית גיל הנישואין, זולגת גם לעשור של בני ה-30 פלוס: בקבוצת הגיל 30-34 28% מהגברים רווקים ו-17% מהנשים רווקות, בקבוצת הגיל 35-39 12.7% מהגברים ו-10% מהנשים טרם נכנסו תחת החופה.
מי שמסיק מכך שחייהם של הרווקים במדינת ישראל קלים - טועה. בחברה המקדשת את המשפחתיות נאלצים פנויים ופנויות להתמודד עם מבטים דואגים ועם שאלות חטטניות של קרובי משפחה ושל זרים לחלוטין. אבל גם בשוק העבודה הישראלי, המפגר אחר מדינות רבות בכל הקשור לאיזון בין חיים פרטיים לעבודה, מרגישים רווקים לא מעטים כי הם נענשים בגין מצבם המשפחתי. כולם סובלים מהתפיסה הרווחת שלפיה שעות רבות של עבודה מאומצת הם פרמטר למדידת תפוקה והשקעה מצד העובד, אבל הרווקים מרגישים שמצפים מהם גם לא להתלונן.
מיכל, עובדת בחברת היי-טק, רצתה לטוס עם חברים לתאילנד בסוף חודש אוגוסט, אך נאלצה לוותר על תוכניותיה. "תכננו את הנסיעה זמן רב מראש. במהלך חודש יוני ניגשתי לבוס שלי ואמרתי לו שאני מתכננת לקחת חופשה בשבועיים האחרונים של אוגוסט. הוא נתן לי להבין שזה מאוד-מאוד בעייתי, ושאני אצטרך לשנות את תוכניותיי. התשובה שלו הייתה 'את יודעת שהשבועיים האחרונים של אוגוסט מאוד בעייתיים פה, כי כל ההורים לוקחים חופשות'".
מיכל ממורמרת, ולא רק בגלל החופשה שאבדה. "הגישה הזו, שאני זו שצריכה לוותר כי אני רווקה, באה לידי ביטוי בכל מיני תחומים. אם צריך להישאר שעות נוספות אז ברור שהרווקים יישארו. 'הם לא צריכים להוציא את הילדים מהגן, מה יקרה אם הם יישארו כמה שעות אקסטרה? מה הם בעצם מפסידים?' התחביבים שלי, הלימודים שלי, לא מזיזים לאף אחד. מבחינתם אני יכולה לפספס שיעור, או לא ללכת לחדר כושר. אלה לא דברים ממש חשובים. אם הייתי אימא אף אחד לא היה מעז להעיר לי אם בכל יום הייתי זורקת את העט בארבע ורצה להוציא את הילד מהמעון".
הורות כערך
גם מ' הרגישה שבמקום עבודתה הקודם, גוף פיננסי גדול, מצפים ממנה להשקעה רבה יותר בגלל היותה רווקה. "עבדתי שם שנים רבות, ואחד הגורמים המאוד משמעותיים שהשפיעו על ההחלטה שלי להתפטר היה ההרגשה שבגלל שאני רווקה מנצלים אותי". דוגמאות לא חסרות: "קצת לפני שעזבתי המנהל שלי ביקש ממני, ומרווקים ורווקות נוספים בחברה, להישאר שעות נוספות, בגלל פרויקט מסוים. המסר שתמיד הועבר לנו, ולא רק במקרה הזה, היה "אתם רוצים להתקדם? אתם חייבים לעבוד הרבה שעות". זה לא היה לגיטימי שאני ארצה לצאת בשעה סבירה, אבל לנשואים לא הייתה בעיה כזו. הגעתי למצב שנפלתי מהרגליים. הייתי מגיעה הביתה וקורסת מעייפות, לא היו לי אנרגיות להיפגש עם חברים, ללכת לעשות את הדברים שאני אוהבת. הרגשתי שאין לי חיים. בנוסף, בכל השנים שעבדתי שם אמרו לי לא לצאת לחופשות באוגוסט, בחגים, בפסח, כי צריך להתחשב בהורים. זה הפך למשהו ברור מאליו, שאני לא יכולה אפילו לחשוב על לבקש חופשה במועדים האלה".
התחושות של מ' ושל מיכל אינן יוצאת דופן. עובדים רבים מקבלים את המסר הברור, גם אם אינו נאמר באופן ישיר, שעליהם לדחוק את חייהם האישים ולתת לעבודה עדיפות. דרישה זו מאבדת מהלגיטימיות שלה כאשר מדובר בעובדים שהם הורים, אך באשר לרווקים, אף שמבחינה מספרית הם מהווים פלח משוק העבודה שלא ניתן להתעלם ממנו, מרבית המעסיקים אינם רואים לנכון להתחשב בו. "בתחום ההיי-טק רבים עובדים שעות נוספות. בעיקר הגברים, גם בעלי משפחות", אומרת עופרה עפגין-חדד, סמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי בחברת הגיוס וההשמה Jobinfo, הפועלת בענף ההיי-טק. "אבל עדיין - יש חברות מסוימות שבהן יש יום בשבוע שנקרא 'דדי די', שבו האבות יוצאים מוקדם כדי לבלות עם המשפחה, פריבילגיה שממנה לא נהנים הרווקים. למרות הדרישות הגבוהות מהעובדים בענף, יש יותר לגיטימציה לדרישה של הורים לצאת בשעות סבירות, בהשוואה לדרישה כזו, אם תבוא, מצד רווקים ורווקות".
גם בחברה שבה היא עצמה עובדת, שרוב המועסקים בה נשים, באים יותר לקראת האימהות. "אם יש תורנויות שכוללות שעות עבודה נוספות, יש ציפייה שהרווקות יתנדבו. נקודת ההנחה היא שלהן יותר קל להישאר במקום העבודה, והמחיר הוא ויתור על בילוי, או על פגישה עם חברים. הורות היא ערך בחברה הישראלית, ויש איזשהו מסר שעובר ששום דבר לא משתווה לערך הזה, וכולם צריכים להירתם להגשמתו, למימושו, גם הרווקים. כי גם הם יהיו במקום הזה מתישהו".
מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס - איזון בין עבודה לחיים פרטיים, מכירה היטב את הבעיה. "העברתי הרצאה בארגון היי-טק, ובסופה ניגשה אליי מישהי עם דמעות בעיניים. היא סיפרה שהיא ממש סובלת, בגלל שהיא רווקה. היא אמרה שהיא נדרשת לעבוד לא מעט ימי שישי, כי אנשים אחרים בצוות שלה לא יכולים כי יש להם משפחות. היא הרגישה שבארגון שבו היא עובדת מתקשים להבין שגם היא צריכה ימי שישי חופשיים. אני רואה את זה בעוד מקומות. כך גם בתקופת החגים, או במקומות עבודה שדורשים עבודה בשעות לא שגרתיות, בסופי שבוע, ברוב המקרים הרווקים הם אלה שנדרשים לשאת בנטל. אפילו בשגרה שעות העבודה שלהם ארוכות יותר. מועבר לרווקים איזה מסר שצריך להתחשב בבעלי המשפחות. אין היום, ברוב הארגונים בישראל, אופציה לרווקים לעבוד במשרה גמישה. באנגליה ובאוסטרליה יש לגיטימציה לרדת באחוזי משרה, בישראל זה אפשרי רק כאשר מדובר במצבים קיצוניים או באימהות עובדות".
אלקובי מעבירה ביקורת חריפה על מרבית המעסיקים הישראלים, שלטענתה אינם מתחשבים כלל בחייהם הפרטיים של העובדים. "הרצון של אנשים לזמן פנוי לחיים פרטיים, בלי קשר למשפחה, לא מקובל פה. זה מתורגם על-ידי המעסיקים לחוסר מחויבות, וזו טעות פטאלית. מי שרוצה זמן פנוי לתחביבים שלו, זה לא אומר שהוא פחות מחויב, או עובד פחות טוב. ארגונים צריכים להבין שצריך למדוד עובדים על סמך עמידה ביעדים, ולא לפי מספר השעות שהם היו בעבודה".
הולכת לעשות ילדים
המעסיקים אינם מוטרדים אפילו מכללי הפוליטקלי-קורקט, בכל הנוגע לחייהם הפרטיים של הרווקים. הבוס של לילך, עובדת בתחום התקשורת, עצר אותה ביציאה מהמשרד בשעה שהייתה, ככל הנראה, מוקדמת מדי לתפיסתו. "הוא אמר לי, 'לאן את הולכת? אין לך ילדים'", היא מספרת. לילך לא התבלבלה. "היא אמרה לו, 'אני הולכת לעשות ילדים'".
אבל רווקים ורווקות רבים מתקשים להתייחס לכך בהומור: אחד הקשיים העיקריים הנלווים לעבודה המאומצת הנדרשת מהם הוא חוסר היכולת למצוא בן/בת זוג. ה', העובדת במשרד פרסום גדול, מעידה: "אני עובדת המון שעות, ולפעמים גם בימי שישי. רק האימהות העובדות אצלנו יוצאות מוקדם, אני לא יכולה לחשוב על האופציה הזו בכלל. בשנים האחרונות תחושת הבדידות הפכה למעיקה, אבל אני לא רואה איך אני יכולה להכיר בכלל מישהו כשאני עובדת כמו מטורפת".
ה' נרשמה לאתר היכרויות כדי להגדיל את האפשרויות, אבל לדבריה אין לה זמן וחשק לצאת לדייטים. "איך אני יכולה לצאת לדייטים כשיום העבודה שלי מסתיים בתשע בערב וכל מה שבא לי זה להגיע הביתה, לאכול משהו ולהירגע?"
אלקובי מסכימה כי הדרישה מרווקים ומרווקות לעבוד שעות רבות מקשה עליהם את היכולת לפגוש בני זוג. "כבר נתקלתי במצבים שאנשים, ששקעו בעבודה, הגיעו לגיל 40 פלוס ללא זוגיות ואז התחילו להילחץ, חלקם מצאו זוגיות אבל נזקקו לטיפולי פוריות. נכון, לעתים זו בחירה של האנשים עצמם, אבל אין ספק כי עבור רוב הארגונים הרווקים הם העובדים האולטימטיביים, בעיקר אלה בגילים 30-40. הם נתפסים ככאלה שאין להם חיים פרטיים שמאלצים אותם לצאת הביתה, ויש להם הרבה ניסיון בשוק העבודה. התחושה היא שאפשר להנחית עליהם הכול. לדעתי, אחד התפקידים של מנהלים הוא לשים גבולות לאנשים, לעזור לאנשים להשיג איזון, כי לטווח הארוך זה לטובת הארגון".
אבל למרות תמונת המצב העגומה, אלקובי אופטימית. "מי שמצילים אותנו הם דור ה-Y, ילידי שנות ה-80 וה-90. מדובר באנשים שמייחסים חשיבות רבה לחייהם פרטיים, בלי קשר למשפחה, והם באים בדרישות. לא מזמן סיפרה לי מנהלת משאבי אנוש בחברת היי-טק על ראיון שהיה לה עם מועמד לעבודה. הבחור התעניין מאוד בשעות העבודה בחברה, ונתן למראיינת להבין שמבחינתו יום עבודה שמסתיים בשעות מאוחרות זה לא משהו מקובל. הוא גם דרש לצאת פעמיים בשבוע מוקדם לחוג ריקודי עם שבו הוא משתתף. הרבה מנהלים מתקשים לנהל את האנשים האלה. אבל לא תהיה להם ברירה. מרגישים כבר עכשיו את השינוי. ארגונים לא מצליחים לגייס עובדים, בגלל דרישות התפקיד. השנה התחלתי לעבוד עם ארבעה ארגונים חדשים בגלל ה'בעיה' הזו - הדרישה של עובדים צעירים לזמן פנוי".
