פרופ' בן שלום ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי האמריקאי, נחשב לאחד מטובי המומחים בחקר השפל הכלכלי הגדול שפקד את ארה"ב בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לפני שש שנים, ביום הולדתו ה-90 של מילטון פרידמן, אף התבטא ברננקי בבדיחות הדעת, ואמר "הרשו לי לנצל מעט את מעמדי כנציג רשמי של הבנק המרכזי של ארה"ב, ולומר למילטון: בנוגע לשפל הגדול - אתה צודק, אנחנו אשמים בו. אנחנו נורא מצטערים על כך. אבל הודות לך - זה לא יקרה שוב!".
מאז אותה התבטאות חלפו מספר שנים, שבסופן השתנתה לחלוטין מגמת השווקים הפיננסיים, וכעת זימן לו הגורל הזדמנות נדירה לעמוד בהבטחתו.
1921-1929: זינוק של 500% בשוק המניות
תום מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהאומה האמריקאית ניזוקה בה פחות מהיתר, הביא לתחילתה של תקופת תור הזהב בארה"ב. ביטויי הפריחה והשפע הכלכלי ניכרו היטב, אמריקאים רבים רכשו מכוניות פורד שסימלו עבורם שפע ועושר, ובנקים העניקו אשראי ליזמים ואזרחים מבלי לבחון את יכולת ההחזר. התפתחה תופעה חדשה של רצון לרווח כספי מהיר והערצה בלתי נלאית לעשירים. הבורסה לניירות ערך בניו-יורק הפכה למרכז סחר פיננסי שבו אזרחים רבים השקיעו במניות את כספם האישי וכספים שלוו, מתוך שאיפה ליהנות מרווחים מהירים. בתאריך ה-24 באוגוסט 1921 עמד מדד הדאו ג'ונס על 63.9 נקודות, וב-3 בספטמבר 1929 כבר היה גבוה פי 6, ברמה של 381.17 נקודות.
המדיניות הממשלתית הונחתה על ידי שני עקרונות מרכזיים: הקטנת מעורבות ומשקל הממשל בכלכלה והפחתת מסים, בעיקר למעמד הגבוה, על מנת שהמגזר העסקי ובראשו בעלי ההון יתנו את הטון הכלכלי ויובילו את המשק האמריקאי לצמיחה מהירה.
הבנק הפדרלי בארה"ב כונן בשנת 1913, כשהיעד העיקרי שנקבע לו היה חיזוק מערכת הבנקאות והזרמת כספים לבנקים ומהם לתעשייה ולחקלאות, בריבית נמוכה יחסית. מדיניות הבנק הפדרלי התבטאה במיוחד בהזרמת אשראי זול במשברים הקלים שהתרחשו לאורך שנות ה-20, עם הפחתה ניכרת של הבטוחות הנדרשות להלוואות לבנקים, ולהלוואות למדינות מעבר לים.
כבר בראשית 1928 הבינו בבנק הפדרלי כי המשך הזרמת הכספים בהיקף הולך וגדל לא יצליח למנוע משבר לאורך זמן, והבנק החל לנקוט מדיניות פסיבית ונמנע מהרחבה יזומה של אשראי. בשלהי שנה זו החל הבנק בפעולה זהירה ואיטית של צמצום האשראי. משמעות שינויים אלו בפעולת הבנק הייתה התרחשות בלתי נמנעת של משבר בתוך כשנה.
ב-24 באוקטובר 1929, לאחר תקופה ארוכה של עליות שערים בוול סטריט, התנפצה הבועה והציבור המבוהל החל למכור מניות בהיסטריה. 13 מיליון מניות נמכרו במהלך אותו היום, כאשר אנשים ניסו נואשות להיפטר ממניותיהם לפני שיהפכו לחסרות ערך. במהלך הימים הבאים נמכרו עוד 30 מיליון מניות, ובתוך חודש איבדו מחירי המניות בממוצע יותר מ-40% מערכיהם, כשהם הופכים מיליוני משקיעים לחסרי כל.
הבנקים, שהלוו כספים רבים למימון רכישת מניות, מצאו עצמם בחובות כבדים משום שהחייבים לא יכלו להחזיר את ההלוואות שלקחו, מה שהוביל בנקים רבים לפשיטת רגל. מיליוני אנשים איבדו את חסכונותיהם, עסקים נסגרו ומיליוני אנשים נוספים הפכו למחוסרי עבודה ופרנסה.
במהלך שלוש השנים הבאות נמשכו הירידות בוול סטריט, וביולי 1932 הגיע הדאו ג'ונס לשפל של 41.22 נקודות - 89% פחות משיאו. הקריסה החמירה דרמטית את המצב הכלכלי הרעוע גם כך, והיוותה תרומה משמעותית ל"שפל הגדול", שהסתיים מעשית רק בתום מלחמת העולם השנייה.
2001-2007: נדל"ן לכולם בזול!
אסון התאומים, שאירע ב-11 בספטמבר 2001, העמיק עוד יותר את המיתון שבו הייתה שרויה ארה"ב לאחר התפוצצות בועת ההיי-טק. בצעד חסר תקדים החל הפד האמריקאי להוריד את ריבית הבסיס עד לשיעורה הנמוך בהיסטוריה - 1%. ביסוס ריבית ריאלית אפסית בשנים האחרונות הביא אמריקאים רבים לצרוך את מלוא הכנסתם ומעבר לכך. במקביל, התמריץ של חברות הפיננסים בוול סטריט להשיג תשואה גבוהה ככל הניתן על ההון, הניע אותן ליצירת מכשירים פיננסיים מורכבים ומתוחכמים לשוק הנדל"ן האמריקאי.
באופן פשטני, ניתן להמחיש את פעילות תעשיית המשכנתאות באופן הבא: משפחה החליטה לרכוש בית חדש, פנתה לסוכן משכנתאות שארגן עבורה הלוואה בגובה 95% משווי הבית לתקופה של 30 שנה בריבית נמוכה (שנבעה מהריבית במשק). סוכן המשכנתאות קיבל אישור להלוואה, והעבירה לבנק למשכנתאות. באופן דומה, נטלו אלפי אזרחים אמריקאים משכנתאות שאותן קיבץ הבנק למשכנתאות, ומכר כתיק הלוואות לבנק השקעות בוול סטריט. מכירת זרמי המזומנים של נוטלי המשכנתאות הכניסה הון חדש לבנק למשכנתאות, שאיפשר מתן הלוואות נוספות. בנק ההשקעות, כדוגמת ליהמן ברדרס, הנפיק את תיק ההלוואות בצורת אגרות חוב מגובות במשכנתאות, MBS ((Mortgage Backed Securities, ואת מרביתו מכר לקרנות פנסיה, גידור, בנקים ומשקיעים נוספים ברחבי העולם.
בתקופות צמיחה, תהליך זה פועל לטובת הכלל, שכן שיעור הריבית ללווי המשכנתאות נעשה זול יותר, מגזר הפיננסים נהנה מהגאות בפעילות העסקית והמשקיעים זוכים לתשואה גבוהה יותר על כספם, בהשוואה לחלופות אחרות כגון אגרות חוב ממשלתיות. ייתכן שלו הייתה מתבצעת בדיקה נאותה לגבי איתנותם הפיננסית של נוטלי המשכנתאות, התהליך היה ממשיך להתקיים גם כיום והשווקים הפיננסיים לא היו נופלים לתהום.
הנדבך החסר שבסופו של דבר הפיל את מגדל הקלפים הוא הסאב-פריים. באופן גס נחלקים משקי הבית המבקשים ליטול משכנתאות לשניים: הראשון הם לווי פריים, בעלי הכנסה מעל לממוצע או שבבעלותם נכסים שיכולים לשמש כבטוחות. הסוג השני מכונה לווי סאב-פריים, המאופיינים בהכנסה נמוכה, ללא עבודה קבועה או נכסים משמעותיים, ובעלי היסטוריית אשראי בעייתית.
במצב תקין, לווים שהינם מסוכנים יותר אמורים ליטול משכנתאות בריבית גבוהה יותר, על מנת לפצות את הבנק בגין הסיכון שנטל. בנוסף, ניתן להקטין את הסיכון הגלום על ידי צמצום גובה המימון לבית. בפועל, שיעורי הריבית הנמוכים במשק האמריקאי וההפקרות בבדיקת יכולת ההחזר של הלווים, הביאו לאישור משכנתאות גם לאותם לווי סאב-פריים. חמור מכך, בשל הציפיות להמשך עליית מחירי הנדל"ן ניתנו הלוואות גם במלוא גובה הנכס, ולעתים אף מעבר לו.
במהלך שנת 2006 החלה ירידה במחירי הנדל"ן למגורים בארה"ב, חל גידול במספר הפיגורים בתשלום המשכנתאות, ואט אט החל להתגלגל כדור השלג לעבר שוק ההון. אגרות החוב מגובות המשכנתאות ומכשירים פיננסיים נוספים שארזו הלוואות סאב-פריים איבדו חלק ניכר מערכם, עד שבאמצע יולי 2007 הודיע בנק ההשקעות בר סטרנס על קריסת שתי קרנות גידור בניהולו. אירוע זה, שבישר את תחילת המשבר הפיננסי, הביא את בר סטרנס לחדלות פירעון מספר חודשים מאוחר יותר, ומאז מורגש המשבר היטב בשווקים הפיננסיים ברחבי העולם.
הפתרונות של אז, ושל היום
בשפל הגדול היו קברניטי ארה"ב באשליה שהמשבר הינו תופעה חולפת, ובסופו של דבר הכלכלה תתאים עצמה מחדש. בין פעולות הסרק שנעשו ניתן למנות את העלאת מכסי המגן על יבוא סחורות, "חוק השיווק החקלאי" שבבסיסו הלוואות מסובסדות לחקלאים, "עבודה יזומה" במיזמים ממשלתיים או במימון ממשלתי, והיומרני מכולם - הניסיון לכונן הסכם עבודה בין ועדי העובדים לבעלי ההון, שהתבסס על רצונם הטוב של אנשי העסקים לספוג את הירידה בביקושים ולוותר על פיטורים וקיצוצים.
זמן מה לאחר עלייתו של פרנקלין רוזוולט לשלטון, ב-1932, הנשיא שנטש את התפיסה הקפיטליסטית של המאה ה-19 וגרס כי על הממשל ליטול אחריות לפעילות הכלכלית, יושמה תוכנית הניו-דיל. במסגרתה הוחלט על מתן סעד כלכלי ותמיכה בנזקקים, רפורמות בתחום הביטוח הלאומי והחקלאות והמשך המיזמים הממשלתיים, ובזכותה נבלם המשבר הכלכלי וחודשה הצמיחה בתעשייה ובחקלאות. חשוב מכך, שב הכבוד והאמון שרחשו האזרחים לממשל ולמערכת הבנקאית.
ב-2008, קריסת בר סטרנס גררה את הפד לנקיטת צעדים במטרה למנוע את קריסתה של המערכת הפיננסית: הורדת ריבית הבנק ל-2%, ובעיקר הזרמת נזילות ופתיחת חלון אשראי לבנקים על מנת למנוע מחנק נזילות. בנוסף, הוטבע הביטוי "גדול מדי מכדי ליפול", לאחר החלטת הממשל על הלאמת ענקי המשכנתאות פאני מיי ופרדי מק, שחלשו על חצי ממצבת המשכנתאות האמריקאית - 5 טריליון דולר.
בחודש שעבר, עם החרפת המשבר בשל נפילת ליהמן ברדרס וקשיי הנזילות של AIG, החליט הפד להלאים את הקבוצה. זמן קצר מאוחר יותר הודיע האוצר על הפעלת תוכנית חירום, במסגרתה תוקם קרן שאליה יוזרמו 700 מיליארד דולר במטרה לרכוש את הנכסים ה"רעילים" ממאזניהם של הבנקים.
במשבר של 1929 פעולות הממשל היו בבחינת 'מעט מדי ומאוחר מדי'. תוכנית הניו-דיל הצליחה רק לבלום את המשך ההידרדרות בכלכלה האמריקאית, אך בסופו של דבר מלחמת העולם השנייה היא זו שבישרה את המפנה, בעיקר בזכות הגדלת מספר המועסקים והייצור המוגבר. במשבר הנוכחי הממשל והפד פועלים בנחישות ובמהירות רבה ליצירת נזילות בשווקים והשבת האמון למשקיעים, ונראה כי הם ימשיכו לעשות את המירב האפשרי על מנת שלא להיכנס למנהרת הזמן ולחזור 80 שנה אחורה.
נקווה שאכן צעדיהם ינחלו הצלחה, ושלא נזדקק הפעם לשירותיו של אחמדינג'אד על מנת לחזור למסלול הצמיחה. ההבדל היום בין ה"צורך במלחמה" לבין חזרה שלווה לצמיחה, הוא בשאלה האם אכן מדובר "רק" ב-700 מיליארד דולר שדרושים לכיסוי החובות הבעייתיים, או שמסתתר פה מספר גבוה בהרבה.
