משבר קורונה הוא אירוע ברמה של מלחמת עולם. השגרה שאנחנו מכירים נמחקה לחלוטין, וכולנו היינו בנוהל חירום: החל מכלי התקשורת, דרך מערכות החינוך והחקלאות ועד המסחר המקומי והעולמי. ישנם תחומים שעדיין בשיתוק מוחלט וכאלו שמנסים להתאושש, כמו התיירות, אך הנגיף המסתורי מהווה גם הזדמנות לתיקון עוול היסטורי במשק הישראלי ויצירת שיוויון בין עובדים מקבוצות אוכלוסייה שונות.
לראשונה מזה עשרות שנים, העובדים החיוניים ביותר הם דווקא אלו שמגיעים מתחומים שנחשבים פחות זוהרים – מסדרי מדפים בסופר-מרקט, זבנים, שליחים ואפילו חקלאים. הם שומרים בתקופה הזו על מעט המסחר שעוד מתקיים, ותרומתם לחיים של כולנו בלתי ניתנת לכימות. דמיינו מה היה קורה לו היו מוציאים לחל"ת גם את העובדים "הפשוטים". יכולים לתאר מצב בו לא היו משלוחים מהמכולת? מצב בו המלפפונים והעגבניות נגמרים, ואתם לא יכולים להזמין פיצה בערב?
המגזר העסקי נמצא כעת בסיטואציה קשה לעיכול. העובדים במקצועות ה"יוקרתיים" במשק מנוונים, ואילו עובדי הכפיים ואלה העוסקים בעבודות שכמעט-אף-אחד-לא-בוחר-לעשות הם גיבורי היום. הם חייבים להישאר כאלו, גם אחרי שיימצא חיסון ונגיף הקורונה ייכנס לדפי ההיסטוריה.
המועסקים בעבודות האלו מגיעים מהשכבות המוחלשות של המדינה, לרוב בלי תואר אקדמי יוקרתי או קורות חיים שיפילו אתכם מהכיסא. ביניהם תמצאו יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים, אנשים עם ובלי מוגבלויות. הם חייבים להיות מנוע הצמיחה של המשק הישראלי בסיומו של המשבר הזה. עובדים אלו מהווים את שכבת "החיוניות" (כך הוגדרו, לא?) של החברה הישראלית, שבלעדיה החיים פה משותקים לחלוטין.
גם אצלנו, בחברת "אקולוגיה לקהילה מוגנת" שבגליל, המשיכו לעבוד בייצור ובמכירה של מחשבים במחירים חברתיים לתלמידי מערכת החינוך שנשארו בביתם, לעובדים שנאלצו ועדיין נאלצים להישאר בבית וגם למשפחות שאין ביכולתן לממן את עלויות המחשב. העובדים שלנו - נשים וגברים עם מוגבלויות נפשיות, פיזיות, חושיות וקוגניטיביות המועסקים בהעסקה ישירה וביחסי עובד-מעביד - הם חיוניים תמיד, ובמיוחד עכשיו. אנחנו מתמידים גם באיסוף הפסולת האלקטרונית מבתי חולים, קופות חולים, מוסדות אקדמיים שונים, רשויות מוניציפליות ועסקים שונים, על מנת שלא ייערמו ויגרמו לנזק אקולוגי, כך שלמעשה נוצר פתרון חברתי-אקולוגי-כלכלי.
בשוך המשבר הצהירה הממשלה על השקעות בסכומי עתק שכמותם טרם נראו, על מנת להתניע מחדש את המשק הישראלי. הוא מקור גאוותנו, ובצדק. אני מאמין שתקופת משבר זו השאירה את כולנו עם תחושות הערכה והוקרת תודה כלפי העובדים החיוניים. כולי תקווה כי רושם זה יישאר חרוט בזיכרוננו ויבוא לידי ביטוי בחלוקת התקציבים וההשקעות. על כך תהיה גאוותנו.