בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן קבע כי אב חייב במזונות ילדיו הקטנים שנולדו מ"גניבת זרע" של המאהבת - באותה רמה שהוא חייב במזונות לילדיו ה"חוקיים".
הגבר, בעל נכסים והון בקרנות הון סיכון, ניהל מערכת חיים כפולה. בעודו נשוי ואב הוא ניהל עם מזכירתו רומן שהגדיר כ"הרפתקה מינית", אשר כללה לעתים גם גברים ונשים אחרים. המאהבת נכנסה להריון והפילה. כעבור זמן הרתה שוב והולידה תאומות, מבלי שהוא ידע על כך, ואף שהיתה ביניהם הסכמה שהקשר "לא נועד להביא ילדים לעולם".
במשך כ-4.5 שנים נמנעה האם מלתבוע מהאב מזונות או החזר הוצאות לתאומות, אך כשפוטרה ונקלעה לקשיים כלכליים, תבעה אותו באמצעות עו"ד אירית פרייס.
האב טען, באמצעות עוה"ד ד"ר יאיר שיבר ורועי קורץ, כי בהיותו "אב בעל-כורחו" לתאומות שלא חפץ בהן, יש לפטור אותו ממזונותיהן. לדבריו, המאהבת היתה צריכה לבצע הפלה - ולא ללדת אותן "תוך הסתמכות עליו".
עוד טען כי הוא חושד שהיא טמנה לו פח ו"גנבה את זרעו", כשנמנעה משימוש באמצעי מניעה מבלי להזהירו. לדבריו, היא ידעה על התנגדותו להריונה ועל כך שאינו רוצה ילדים נוספים, ולכן החלטתה שלא להפיל היתה החלטה עצמאית שלה, ומשכך - עליה לשאת בנטל הכלכלי.
גם מחוץ לנישואין
השופט פאול שטרק קבע כי לפי הדין האישי (העברי), אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מכוח הדין. בפסיקה נקבע כי ככל שהקטין צעיר יותר - שיעור המזונות גבוה יותר, כשדמי הטיפול בעבור קטינים קטנים (עד גיל 6) יחולו רק על האב. כל זאת, כשאין משמעות לשאלה האם הילדים נולדו "מחוץ לנישואין".
כן נפסק כי החלטת האם שלא להפיל כ"מניעת הריון לאחר המעשה" איננה פוטרת את האב ממזונות לקטינות, כיוון שפטור כזה היה "מוביל למסקנה שניתן לכפות ביצוע הפלה בשלב מקדמי יותר על האם כדי לחסוך לאב מזונות בעבורן. ידועה וברורה תקנת הציבור כי אין אפשרות של כפיית הפלה על אישה", צוין.
לדבריו, הפסיקה מייחסת לנשים זכויות וחובות שוות-ערך לאלה של הגברים, לרבות בהחלטה עצמאית אם להפיל אם לאו. האב יכול לתבוע אותה מכוח דיני החוזים בטענה כי סירובה להפיל משמעותו קבלת אחריות מצידה לפחות לרוב עלות גידול הילדות. "ייתכן כי בהתנהגות בין ההורים קיימות עוולות משפטיות", מכוחה הם יכולים לתבוע זה את זה - "אך אין בכך להשפיע על חובת האב לזון ילדיו".
האב חוייב במזונות חודשיים בסך 3,000 שקל, אך נדחתה תביעת האישה להחזר הוצאות נוכח השיהוי בתביעתה. "ה'שיהוי' חייב לפעול כנגדה כעין מחילה נוכח מהות היחסים ביניהם, כי מראשית הדרך אין ראיה שהסתמכה עליו שיחזיר לה הוצאות שהוציאה".
