אירוע קצת מביך התרחש בגטו טרזין (טרזינשטט), כאשר נשיא המדינה, ראובן ריבלין, סיים לדבר באחד מהטקסים (והטקסונים) הרבים שבהם השתתף במהלך יומיים של ביקור רשמי בצ'כיה. זה קרה שנייה אחרי שהמצלמות כבו, והאנשים החלו להתפזר ולעבור לטקס הבא. בדיוק אז, באיחור אופנתי וממרחק של עשרה מטרים, נשמע קולה של מי שמכונה כאן בכינוי ששרה נתניהו לא היתה ממש אוהבת — First Lady.
"רובי", קראה לו נחמה ריבלין בקול רם (בשורוק וב' רפויה).
"כן, אמא", ענה לה הנשיא (הוא קורא לה בשם חיבה אמא, משום מה).
"תגיד שזה שנשיא מדינת ישראל כאן זה הניצחון שלנו", הציעה מכיסאה.
עוד ב-mako כסף:
- הביטוחים שלא ידעתם שאתם צריכים
- 5 השקעות שיכולות לעשות טוב לחיסכון שלכם
- 18 דרכים יצירתיות להרוויח כסף
"בסדר, נחמה", אמר הנשיא ומילמל משהו כמו, "בפעם הבאה", או "רעיון טוב, אבל זה לא מתאים עכשיו". הרי הטקס תם, המצלמות מתקפלות וכבר אמרו את זה לפני וכו', והיה ניכר על פניו שכל הקטע הזה לא כל כך נוח לו, בעיקר לא כשכולם שומעים וכשראש ממשלת צ'כיה ממתין לו לפגישה שתתחיל ודאי באיחור.
כך הסתיים עוד שיעור שהעביר הנשיא לכמה עשרות הנוכחים שבאו אתו למקום העצוב הזה, בהם אנשי בית הנשיא, חברי המשלחת העסקית ועיתונאים. שיעור שהכותרת שלו היא: גם כשזה נראה כמו פלונטר - אפשר לצאת טוב עם כולם. אפילו עם האשה.
י ומיים לצדו של ריבלין מגלים שוב את היכולת שלו לא רק לצאת בשלום ממצבים מביכים, אלא גם להשרות אווירה נעימה, להרים את המוראל, לארגן קצת צחוקים וקטעים — ואפילו לשיר. כך, בטקס עם ראשת העיר פראג, אחרי ששגה קלות בשמו של השיר, "שיר שחלמתי על פראג" (כתב שלום חנוך, שר אריק איינשטיין), ולאחר שפיספס בכמעט עשור את שנת זכייתו בפסטיבל הזמר בירושלים (ותוקן על ידי חבר מהמשלחת), פצח ריבלין בשירה כדי להדגים — דבר שהצחיק את המארחת, שהבטיחה לשקול להכניס את זה לפרוטוקול.
וזה עוד כשהוא מדבר באופן רשמי. כי כאשר ההקלטה נפסקת הוא שואל "מה יצא עם מכבי תל אביב בצ'מפיונס?"
לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כל זה כמובן לא היה קורה — בוודאי לא העימות המשפחתי הקטן. אבל נתניהו גם טס בקרון שינה שנבנה במיוחד עבורו, במטוס שעומד וממתין במשך ימים רק לו, בעלות של מיליונים — ואילו ריבלין טס במטוס אל על, אפילו ללא מחלקה ראשונה, עם סתם אנשים רגילים שבמקרה קנו כרטיס לאותה השעה, ואוכל לארוחת ערב כריכים יבשושיים — כי זה מה שמחלקים בטיסת הלואו־קוסט של UP.
מה עוד הוא עושה במהלך הטיסה? מה שכולם עושים — קצת קורא עיתון, קצת מנמנם, וגם מה שעושים נשיאים אהודים: יוצא לנוסעים לומר שלום ולהסתחבק, עושה סלפי עם הדיילות ודואג שרופא בית הנשיא יטפל בתינוק מירכתי המטוס שקצת כואבות לו האזניים.
ישראל האחרת
בסיור באלטנוישול, בית הכנסת העתיק ביותר באירופה, התעקש ריבלין שהצלם יחזור כדי שיוכל להצטלם ליד השלט שנקבע שם לרגל ביקורו של הנשיא השישי חיים הרצוג — "ולהעניק את התמונה לבנו, ראש האופוזיציה", אמר. ברייקינג: מבחינת ריבלין כנראה יש אופוזיציה. לפחות באופן רשמי.
אבל בשלב הזה הגיע עוד רגע מביך משהו, כאשר אחרי שנשא דברים בפני אנשי הקהילה היהודית ואחרי שאמר (שוב, בניגוד לנתניהו שבגלל פיגוע אחד הפציר ביהודי צרפת לעלות לישראל), שלא כל היהודים חייבים לחיות בישראל, ריבלין הפגין קוצר רוח. הוא הסביר לאנשי הקהילה שהכינו מתנות לכבודו שאינו יכול לקבל אותן, וסירב לענות על שאלות שתוכננו מראש. "מה יש לכם לשאול אותי, בואו לישראל, תתאזרחו, תצביעו לכנסת ואז תשאלו אותי", אמר הנשיא ועזב את המקום במהירות, כמעט בכעס.
הכוסיות שמולאו מבעוד מועד ביין ומגשי הפירות נותרו יתומים. למה הוא נטש כך את הנוכחים? על מה התעצבן? שמא היה זה השגריר גרי כהן (מינוי של ליברמן) שהרגיז אותו? על כך אין לנו תשובה טובה, מלבד השערה שנזרקה על ידי מקורב שהנשיא חשש ממארב פוליטי. ייתכן שזה מה שמסביר את הסגנון המתנצל והמתון של דבריו, דווקא כאן יותר מבכל המקומות. עד כה הוא דיבר על האשמת הפלסטינים בסיכול המשא ומתן, ואילו כאן פתאום הצטיירה ישראל ליברלית ושוויונית בהרבה, שחותרת לשלום.
הביקור בגטו, שהונצח גם בספר "אין פרפרים פה" (למרבה צערם של העיתונאים, גם wifi אין בגטו), ביום השני והאחרון של הביקור, היה באופן אירוני השלב שבו השואה היתה הכי פחות נוכחת. היו אמנם טקסים רשמיים, תזמורת, המנון, דגל שק/החטף שק וכל החבילה — אבל באופן אירוני, מי שהחדיר את השואה לעסק כבר בתחילת הביקור היה נתניהו. בארמון הנשיאות הצ'כי המרשים על הגבעה הצופה לקו הרקיע של פראג התקבל ריבלין בכבוד ששמור למלכים, אך בפנים, במסיבת העיתונאים הקצרה שערך יחד עם הנשיא הצ'כי מילוש זמאן, הוא נאלץ להתייחס רק לדברי "מלך ישראל" ולסערה התורנית שעורר.
בדרכו הריבלינית הראה הנשיא שאינו מקבל את דברי ההבל של נתניהו, אם כי הוא לא ביקר את ראש הממשלה ישירות ואף ניסה למצוא צידוק לדבריו, גם אם בדוחק. "שני שונאים היו לעם היהודי", אמר, "נציגו של השטן עלי אדמות והמופתי שהיה שונא ישראל ושונא יהדות. שניהם אויבי ישראל, אבל לא היה ולא יהיה אדם שגרם לטרגדיה למין האנושי ולעם היהודי כמו היטלר שהביא לשואת העם היהודי".
נראה היה שהנשיא התכונן לשאלה הזאת (השאלה היחידה שנשאל), אם כי הוא אמר לנו בהמשך שזאת היתה "התקלה", ושהוא לא עודכן לפני מסיבת העיתונאים הרשמית בנאום נתניהו, כי הוא "צריך גם לישון כמה שעות בלילה".
בהמשך, בהזדמנות נוספת שבה שוחח עם העיתונאים, הוא נשאל שוב על העניין בהקשר של ההסתה נגד המיעוט הערבי, ואמר: "היטלר יש רק אחד. אין להשוות אותו לאף אחד אחר. אני בטוח שראש הממשלה יבהיר את עמדותיו בעניין זה. אולי ראש הממשלה התכוון שאין יחסיות בשלילה, כי גם המופתי היה צורר. אבל אני לא פרשן של אחרים. מספיק אני צריך פעמים רבות לפרש את מה שאני אומר", הוסיף.
להשקיע במגזר הערבי
ריבלין, אולי האמיץ ממנהיגי ישראל, עד כמה שיש לה מנהיגים, הדגיש גם את החשיבות הגדולה בעיניו לבניית יחסים טובים יותר עם האזרחים הערבים. הוא אמר שיש להמשיך את ההשקעות במגזר הערבי, ובכלל זה במזרח ירושלים, כי רק כך נוכל לחיות יחד. "גם בימים אלה, כשקל להסית, כשאנשים אומרים 'לא מגיע להם כלום', יש לומר: אנחנו רוצים להשקיע במגזר הערבי, לא בשבילם אלא בשבילנו. 20% מהאוכלוסייה בישראל היא ערבית, והיא נשארת מאחור כאשר חלקים גדולים בישראל מתקדמים וצומחים.
"אני מקווה שימשיכו לבנות גשרים, ואני יודע שבמשרד האוצר מבינים את זה ופועלים למען זה (הוא נקב בשמו של הממונה של התקציבים, אמיר לוי). אני מושיט יד לכל בני הארץ הזאת, לבני דודי צאצאי אברהם. זכותם של כל בני הארץ הזאת לחיות במדינה שוויונית ודמוקרטית בעירבון בלתי מוגבל", אמר.
חצי שנה מאז הקמת הממשלה, האם אתה מרוצה? האם אנחנו הולכים אחורה או קדימה?
"בכל שנה אנחנו אומרים תכלה שנה וקללותיה. אבל יש שנים שכשהן נגמרות ואנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו מצטערים שהן לא היו כמו השנים שלפניהן. לפעמים ישראל רוצה לרקוד טנגו או וואלס, והיא מוצאת את עצמה רוקדת ריקוד תימני — צעד קדימה ושניים אחורה".
מה הרגשת כשראית את הלינץ' בבאר שבע?
"אנחנו מדינת חוק. אם מישהו יעז לעשות לינץ', הוא צריך לשבת בבית סוהר. אמרתי זאת גם למזכ"ל האו"ם שהיה אצלי, והוא קיבל את זה. אני מציע לכל אזרחי ישראל שמסיתים אותנו אחד כנגד השני לעצור, גם בימים קשים ובימים שאנחנו קוברים את מתינו. אחרת התקווה הישראלית לא תוכל להתקיים".
האם נתניהו מחלק את ירושלים?
"אם אני אגיד שנתניהו מחלק את ירושלים יגידו שאני מסית".
כשנשאל ריבלין מדוע הוא לא דוחף לממשלת אחדות, ענה תשובה דומה לזאת שהוא עונה בחודשים האחרונים — שהצדדים צריכים לרצות זאת, וכרגע זה לא המצב.
בנאומים בפגישות ובטקסים בצ'כיה דיבר ריבלין על עניינים מדיניים והגן על עמדתה של ישראל, אך בשיחות סגורות הביע את דאגתו העמוקה לא רק מהעימות הלאומי בין ערבים ויהודים בתוך ישראל — אלא גם מהמצב החברתי, מההשתלבות הלא מספיקה של החרדים בשוק העבודה ומהפערים בין עניים לעשירים. בעיקר מטרידה אותו העובדה שהעושר (או המחסור) של ההורים משפיע בצורה משמעותית מדי על החינוך של ילדיהם, דבר שמנציח את הפערים גם בדורות הבאים.
האם יש סיכוי שהוא ירצה אי־פעם לתרגם את הפופולריות שלו ולהתמודד על תפקיד ראש הממשלה? לא. למקורבים אמר ריבלין שאין שום סיכוי לכך, בגלל האחריות הכבדה של שליחת חיילים לקרב וההתמודדות עם הדילמות של פגיעה באוכלוסייה אזרחית.
בנאומיו השווה ריבלין בין פראג לירושלים, שתיים מהערים היפות בעולם, ערים של היסטוריה ותרבות ומאבקים. אלא שדי נעים לשכוח שפראג כבר שקטה ופסטורלית, ומלאה צעירים חוגגים ברחובות במסעדות ובפאבים המקומיים, בהם המוני תיירים.
בפראג הקרה השמש כמעט לא זורחת, אבל הבירה יותר זולה ממים ומוכרים בה וודקה, קרקרים ואפילו שוקולד — עם קנביס. ומנגד, ירושלים שאמנם לא מספקת קנביס להמונים והשמש בה זורחת, יקרה כל כך ובעיקר מייצרת מציאות קשה, כמעט בלתי אפשרית לתושביה, טרור, שכול ודם.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
הבלוף הגדול של הכלכלה האמריקאית
הכירו את האדם העשיר בעולם - והוא לא ביל גייטס