עובדי מפעל "עוף העמק" עמדו בקבוצה גדולה וצעקו "לחם, עבודה", מוחים על סגירת המפעל הותיק. ביניהם עמד עובד בן 50, משה אלגרבלי, הביט בעינים עצובות ושתק. זה לא שאלגרבלי לא רוצה למחות נגד סגירת המפעל שהיווה את מקור פרנסתו בשלושים השנה האחרונות - הוא פשוט לא יכול. אלגרבלי הוא חירש-אילם.
את ההודעה על סגירת המפעל, שנמסרה בעל פה, הוא לא הבין. אלגרבלי ניחש את הבשורות הרעות לפי הפרצופים המדוכדכים של שאר העובדים. רק אחרי שעה, סיפר לו אחד העובדים את החדשות הרעות.
את העבודה במפעל סידרה לאלגרבלי אחותו, שאיתה הוא מצוי בקשר הדוק. "בהתחלה הקאתי מהריח, אבל אחרי כמה זמן התרגלתי", הוא סיפר. 32 שנה הוא נשאר במפעל, עד עכשיו.
אלגרבלי התעקש להשתתף בכל מחאה של עובדי המפעל, למרות שמארגני המחאות העדיפו לעיתים עובדים שדווקא כן יכולים לצעוק ולהרעיש. "שמים אותי בצד כי אני חירש, אבל זה לא בסדר. כולם שווים", התרעם אלגרבלי ללא מילים.
"אני מודאג, לא יודע איך אני אשלם חשבונות. לא יודע אם בכלל מגיע לי לקבל דמי אבטלה", אלגרבלי הסביר. אחותו, רחל הרוש, שעובדת במועצת הפועלים, יודעת שלא מדובר בסיפור רגיל של מפוטר. "הוא עובד במפעל מגיל 17", היא הסבירה, "מי יקבל עכשיו חירש-אילם בן 50 לעבודה? החיים שלו הלכו לאיבוד".
