על הפרויקט הזה הכריזה ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין ב-1977, זמן לא רב אחרי המהפך הפוליטי שהעביר את השלטון במדינה לידי הליכוד בזכותם של מצביעי "ישראל השנייה": תושבי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח. הפרויקט הזה נועד בשבילם, אותם אזרחים מתוסכלים שהתגוררו במשך שלושים שנים בשיכוני בלוק מדכאים ומוזנחים, ללא חינוך ראוי וללא תקווה. הנושא נתפס כבעיה לאומית המחייבת פתרון דחוף.
פרויקט שיקום השכונות, שעליו הכריז בגין בפתוס, היה אפוא אחד מדגלי המהפך. ב-1979 אישרה הממשלה את התוכניות, כשהיעד המוצהר היה מתן פתרון מקיף לאזורי מצוקה באמצעות שיקום פיזי, חברתי וכלכלי. התקציב הוערך ב-1.2 מיליארד דולרים למשך חמש שנים, במימון המדינה ותרומות יהודי מדינות המערב. "הפרויקט החברתי הגדול ביותר בישראל", כונה המהלך שעליו הופקד משרד השיכון, ושבמסגרתו שוקמו 160 שכונות בשני מישורים: בצד החזותי, מוקד הפרויקט בשנותיו הראשונות, שופצו חזיתות בניינים, הורחבו דירות, וניתן מענה מסוים למצוקת הדיור בשכונות המתפוצצות מאוכלוסייה. בצד החברתי הופעלה תוכנית שיקום קהילתית וחינוכית כדי להעצים את התושבים.
במהלך השנים נכנסו ויצאו מהפרויקט שכונות. חלקן יצאו משום ששוקמו, כמו ג'סי כהן בחולון, ובאחרות התרחש תהליך של שינוי אוכלוסייה - כמו קריית משה ברחובות, שכבר יצאה מהפרויקט והוחזרה אליו, על רקע כניסה מסיבית של עולים יוצאי אתיופיה שנזקקו לשיקום החברתי. אלא שמאז 1995, מדווחת אריאלה רבדל, מנהלת האגף לשיקום שכונות חברתי במשרד השיכון, "לא צורפו עוד שכונות בצורה מסיבית ובהחלטת ממשלה. יש כיום הרבה שכונות שעומדות בתור, אבל התקציבים רק מתמעטים והולכים".
משוכה נוספת הייתה ב-2001. אז הגישה עמותת "עדאללה" עתירה לבג"ץ בטענה שיישובים ערביים מופלים לרעה בפרויקט. בג"ץ קבע כי היישובים אכן מופלים, והורה למדינה להעביר חמישית מתקציב הפרויקט למגזר הערבי. בחלוף השנים דולדלו התקציבים באופן מדורג ועקבי, עד שב-2006 כבר המליץ מאיר שטרית, שר השיכון אז, לצמצם את הפרויקט בהתאם לתקציב הקיים. הממשלה קיבלה את ההמלצה, והחליטה להשהות את השיקום החזותי ב-67 שכונות, תוך ריכוז מאמץ ב-34 השכונות הנותרות. ההמלצה המקורית כללה גם את הקפאת השיקום החברתי באותן 67 שכונות, אלא שלחץ ציבורי הותיר את המימון החברתי על כנו. מאחורי הקיטלוג של שכונות שיישארו בפרויקט ושל כאלה שיודחו ממנו עמדו שיקולים כמו חוזקה הכלכלי של הרשות המקומית שבה נמצאת השכונה, משום שזו תהיה אמונה על המשך פעילות השיקום.
עם השנים, יצאו מהפרויקט שכונות כמו הקטמונים בירושלים (לפני כשנתיים), נווה ישראל בהרצליה, וכן השכונות הירושלמיות מוסררה, שכונת הבוכרים ושמואל הנביא. לעומתן, נכללות עדיין בפרויקט שכונות מצוקה ותיקות כמו ואדי ניסנס, חליסה ונווה פז בחיפה, בית צפאפה בירושלים, שני רחובות בשכונת קריית היובל בירושלים ורחוב קוסטה ריקה בקריית מנחם, אף היא בירושלים.
כך מצאו עצמן שכונות דרום תל אביב יפו, למשל, מחוץ לפרויקט. המשמעות בעיר הגדולה הייתה 12 מרכזי סיוע חינוכי סגורים, עשרות תוכניות סיוע כמו ליווי והכשרה מקצועית שיופסקו, אנשי מקצוע שהופקדו על הפעלתן שפוטרו, והפסקת הסיוע הכספי בסבסוד גנים לתושבי השכונות. את שרביט הסיוע בשכונות האלה העבירה המדינה לעיריית תל אביב יפו, שהודיעה מצדה על קיצוץ בתקציב רווחת החינוך בשכונות המצוקה, והביעה במקביל "צער וכאב על החלטת הממשלה לסגת ממימון שירותים ממלכתיים הפוגעים בפעולות רווחה וחינוך המבוצעות בערים".
התושבים מתוסכלים. "נשבית את גני הילדים", איים לפני שבועיים ראובן עובדיה, פעיל בשכונת נווה עופר. "החליטו שתל אביב יפו היא עיר עשירה, אבל יש תושבים שלא יכולים לשלם מחיר מלא על חינוך וזקוקים לסיוע. העירייה מפילה את האחריות על הממשלה, הממשלה על העירייה, ואנחנו נופלים בין הכיסאות". פעילי השכונות ביקשו ממשרד החינוך להעביר בכל זאת את הסכום שהוקצה להם בעבר. לדברי שלמה מסלאווי, חבר מועצת העירייה ויו"ר שכונת התקווה, "הלחץ הועיל, ומשרד החינוך יעביר לשכונות השיקום בעיר 2 מיליון שקלים כחלק מתקנת הרווחה החינוכית". תוכנית הרווחה החינוכית היא, אגב, פרויקט חברתי אחר, שנוסד גם הוא בשנות ה-70, על רקע מאבקם של הפנתרים השחורים, אך קוצץ בשנים האחרונות ביותר ממחצית. משרד החינוך לא אישר את הדברים, אך מסתמן שמאבקם של תושבי שכונות דרום תל אביב צלח חלקית, ושסבסוד הגנים יישאר על כנו, לפחות בשנת הלימודים הקרובה.
כך נראים, אם כן, סימני הגסיסה של הפרויקט החברתי הגדול שידעה מדינת ישראל. התקציבים מידלדלים והופכים לסמליים ותו לא, כפי שמדגים תקציב משרד השיכון באגף לשיקום חברתי. זה מסתכם כיום ב-11.5 מיליון שקלים, בעוד שבשנת 2002 הוא עדיין הסתכם ב-32 מיליון שקלים. תקציב משרד השיכון לשיקום פיזי, שב-2001 עמד על 193 מיליון שקלים, צומצם ב-2006 ל-48 מיליון שקלים בלבד. ואילו תקציב משרד החינוך לפרויקט קוצץ משנת 2000 ב-58% ועומד נכון להיום על 14 מיליון שקלים.
התקציב הכולל של פרויקט שיקום השכונות ל-2009, מדווח משרד האוצר, עומד על 75 מיליון שקלים, שנחלקים בין משרדי השיכון, החינוך, הבריאות, הרווחה והקליטה, וכוללים הן את ההיבט הפיזי והן את ההיבט החברתי.
האם הושלם הפרויקט? האם צומצמו הפערים החברתיים? ומדוע משרד השיכון עדיין מוביל את הפרויקט, אם בעת הזו הוא מתמקד בכלל בשיקום חברתי? רגע לפני שהפרויקט מתמסמס, שלושים שנים אחרי שנוסד, נדרשת התארגנות מחדש.
