כריזמטי הוא לא. וגם לא אוראטור גדול. פרופסור פול קרוגמן, איך לומר, נראה בעיקר פרופסור. למסיבת עיתונאים במאריוט מארקי, בטיימס סקווייר, שהתקיימה בסוף השבוע שעבר, הוא הופיע לבוש בחליפה קצת מקומטת, מהסוג שקונים בסירס, ושפוף מעט תחת משקלו של תרמיל גב ענקי, כמו תלמיד בבית ספר תיכון. הוא רהוט ומתנסח באלגנטיות, אבל מחשבותיו מהירות בהרבה מהתבטאויותיו, והוא קוטע את משפטיו בתדירות גבוהה כדי לפנות מקום להבזק האסוציאטיבי האחרון שנצנץ לו במוח.
התנהלותו של קרוגמן כל-כך נטולת יומרות, עד שהיא עצמה נראית יומרנית, קרוב לוודאי ביטוי לביטחון עצמי מוצק. הוא מנסה להקרין תחושה שהכל מתחלק ממנו; שצמד המילים "סממני מעמד" לא נמצא במילון שלו. כששאלו אותו על זכייתו בפרס נובל לכלכלה לשנת 2008, הוא הביע תקווה שהקרונה השוודית עדיין תהיה שווה משהו כשיקבל את הפרס ביד, "כדי שיצא לי משהו מזה". במגרש החניה הביתי שלו, בפרינסטון, ניו-ג'רזי, שעה מניו-יורק, חונים "וולוו ישנה מאוד וג'יפ צ'רוקי ישן", לפי וידוי שלו ברשת.
אבל האיש הקטן, הקצת שמנמן והמזוקן הזה, עם עיניים ממזריות ונטייה להפיק סאונד-בייטס מחוללי כותרות, הוא אחד מהלוחמים הראשיים בסיבוב נוסף של קרב האיתנים הכמעט נצחי שמתנהל על הנפש הקולקטיבית של האומה האמריקנית: האם אזרחי ארצות-הברית יוסיפו להגדיר "ליברליות" כמילה גסה ו"ליברל" כקללה, משהו כמו "סמולני", בתרגום חופשי, או שהם מוכנים להתחיל לקרצף שכבות של אקסיומות שמרניות, משנתה של איין ראנד למתחילים, שהתעבו והתקשחו בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן, כדי לחשוף מתחתיהן אמריקה טובה וצודקת יותר.
קרוגמן מקווה להראות שהסיסמאות השמרניות, שיש שמתייחסים אליהן כאל עשרת הדיברות, הן עלה תאנה שבקשי מכסה את מה שהוא מכנה "פוליטיקה של אי-שוויוניות", בספרו "מצפון של ליברל" (נורטון, 2007). האידיאולוגיה השמרנית היא מכשיר שנועד להנציח את אי-השוויון הכלכלי שמעוות את החברה האמריקנית זה דורות, הוא אומר.
פרופ' קרוגמן, בעל טור משפיע ב"ניו-יורק טיימס", אינו הראשון שאומר זאת, כמובן, והוא אינו לבד במערכה. צבא גדול של הוגי דעות, פוליטיקאים, בעלי טורים, שדרנים ומעצבים אחרים של דעת הקהל נלחמו ולוחמים אותה מלחמה, אבל יש לו יתרון מובנה שאין לאף אביר ליברלי אחר: הוא הכלכלן הטוב ביותר מבין בעלי הטורים בעיתונות האמריקנית (יש עוד בעל טור חמוש בנובל כלכלי?) ובעל הטור הפופולרי ביותר בין הכלכלנים (לא אמרנו "הטוב ביותר", כי מותחי ביקורת, בעיקר מהימין השמרני, נוטים לתאר את הטור שלו כ"צרחני" ו"מוטה", אם כי הוא זכה בתואר "בעל טור השנה" של כתב-העת המקצועי "אדיטור אנד פאבלישר").
החטא הקדמון: תורת הגזע
קרוגמן קיבל את הנובל כהוקרה על "הניתוח שלו בקשר לדפוסי סחר והמיקומים של פעילות כלכלית", אבל נושאי סחר בינלאומי בקושי מוזכרים בטוריו. כן, הוא כותב הרבה על כלכלה, בידענות ובדעתנות, אבל מכתיבתו עולה שהוא דבק במנטרה המפורסמת של ביל קלינטון, "זה יותר מהכלכלה, טמבל". יש לו מטרת על: לפוגג את ההשפעה של החשיבה הקונסרבטיבית על המערכות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בארצות-הברית.
הוא אידיאולוג צרוף והוא גאה להכריז על כך. האידיאולוגיה שלו לא זכתה בנובל, אם כי מבקריו בימין יכריזו, שהאידיאולוגיה של קרוגמן היא בדיוק הגורם שהעניק לו עדיפות בדיונים בסטוקהולם. הרי ברור שהאירופים ששו להנחית סנוקרת על ג'ורג' בוש ועל כל מה שהוא מייצג, ואין סנוקרת טובה ומעצבנת יותר מנובל לקרוגמן, לדעת מותחי הביקורת.
ב"מצפון של ליברל", כמו בטוריו הפופולריים בעמודי האופ-אד ב"טיימס", פעמיים בשבוע, מנסה קרוגמן לחלחל לתודעת קוראיו, שמאפיינים מסוימים בכלכלת ארצות-הברית, מגמות שנתפסות כתופעת טבע, כדברים שאי-אפשר למנוע, הם בכלל לא כאלה. למשל: אי-השוויון הקיצוני בחברה האמריקנית אינו תוצר לוואי בלתי-נמנע של צמיחה כלכלית נמרצת בעידן הגלובלי. העדפות פוליטיות, לא חוקי כלכלה, הן שהפכו את ארצות-הברית לאומה של עשירים מאוד, של עניים מאוד ושל מעמד ביניים ששבירותו הולכת וגדלה.
המתאר הכלל-חברתי שהוא מתווה חורג ממסגרות כלכליות. החטא הקדמון של החברה האמריקנית והנשק הסודי של הקונסרבטיבים, שהיו מאז ותמיד ליבת המפלגה הרפובליקנית, הוא הגזע, גורס קרוגמן, ורשת העבדות היא הסיבה העיקרית לכך שארצות-הברית היא הכלכלה המתקדמת היחידה בעולם שאינה מציעה לאזרחיה ביטוח בריאות אוניברסלי. התקוממות פלח גדול של לבנים בדרום נגד התנועה לשוויון זכויות, היא הסיבה היחידה לכך שארצות-הברית היא המדינה המתקדמת היחידה בעולם, שבה אחת מהמפלגות הגדולות, הרפובליקנית, שואפת להחזיר את הגלגל אחורנית ולבטל את ההישגים המעטים של מדינת רווחה שאיכשהו קנו בה אחיזה, כמו ביטוח לאומי. מדינות הדרום הפכו למעוז מבוצר של המפלגה הרפובליקנית רק מפני שרבים מתושביהן לא הצליחו להתנער מדפוסי החשיבה הגזעניים של אבותיהם, והרפובליקנים ידעו לעשות שימוש מושכל במגמה זו.
אבל כבר ב-2007, שנה לפני בחירות המהפך, כתב קרוגמן: "הייתי אומר שהפוליטיקה של ניצול התקוממות הלבנים נגד מתן זכויות לשחורים, שהייתה חלק אינטגרלי מהצלחת התנועה הקונסרבטיבית, מתחילה לאבד מיעילותה בגלל שתי סיבות: אמריקה נעשית פחות לבנה, ורבים מהלבנים (אם כי לא כולם) נעשים פחות גזעניים". העריקה של חלק ממדינות הדרום למחנה הדמוקרטי ב-4 בנובמבר מראה עד כמה דייק קרוגמן בניתוחו.
"טענותיו של קרוגמן משכנעות לא רק מפני שהוא דן בסוגיות כלכליות סבוכות בבהירות ובכישרון נדירים, אלא גם בגלל מי שהוא", כתב פיטר ביינראט, עמית בכיר במועצה ליחסי חוץ, בביקורת על הספר שפורסמה ב"טיימס". "מנתצי האייקונים נהנים מהעוצמה הגדולה ביותר כאשר הם נמנים עם עילית הכהונה שיצרה את האייקונים האלה". העובדה שכתיבתו של קרוגמן בלתי-אקדמית בעליל רק עוזרת לו להגיע לקהלים גדולים.
להאריך את התחייה הליברלית
קרוגמן והאבירים הליברליים האחרים רחוקים מלהיות דון קישוטים, ולו רק מפני שטחנות הרוח הרפובליקניות/ הקונסרבטיביות קרסו תחתיהן ב-4 בנובמבר. אבל אם נשאיר את האנלוגיה על כנה לרגע, נוכל להשתעשע בדימוי שהנשיא בוש היה הסנשו פנשה של קרוגמן ושות'. כל הטורים שבעולם, כל הניתוחים המבריקים והטיעונים המשכנעים, אפילו האישיות הכובשת של ברק אובמה - לא היו מגיעים רחוק בלי הדחיפה שקיבלו מנשיאות שלומיאלית שהמאיסה עצמה על אומה שלמה.
אמנם רק כ-20% מהאמריקנים מוכנים בשלב זה להגדיר עצמם "ליברלים" - דרוש זמן למחיקת סטיגמה - אבל הסקרים לקראת הבחירות האחרונות, כמו הבחירות עצמן, הראו נדידה מסיבית של בוחרים מתפיסת עולם של "ממשלה קטנה, עם תקציב מינימלי, שעושה את המינימום", אבן היסוד של האידיאולוגיה הקונסרבטיבית, לתפיסה של "ממשלה גדולה, ממומנת היטב עם מעורבות פעילה בחיי אזרחיה", מסד החשיבה הליברלית. זו שוב לא אומה מרכז-ימנית, אלא אומה מרכז-שמאלית, אומרים הליברלים. השמרנים, כמובן, מתנגדים בתוקף. אין פה שום מהפך אידיאולוגי, הם טוענים. אובמה פשוט ניהל קמפיין טוב יותר ומקיין הוא סוטה אידיאולוגי. לו רק היה דבק בעקרונות שלנו...
ועם זאת, קרוגמן מבין, שהניצחון הגדול ב-4 בנובמבר כבר טומן בחובו את הזרעים לחורבנו, בעוד שנתיים או בעוד ארבע שנים. חובת ההוכחה חלה עכשיו על האידיאולוגיה הליברלית ועל מיישמיה הדמוקרטיים, שקיבלו מדינה במשבר שאותו הם לא גרמו ושאותו הם צריכים לתקן. בטורים החדשים שלו, בראיונות ובמסיבות עיתונאים בשבוע האחרון, משרטט קרוגמן דרך להנצחה, או, למצער, להארכה של התחייה הליברלית באמריקה, שתהיה כפופה כמובן להחייאת המשק הלאומי.
הפתרון שלו לחילוץ האומה מהבור שכרו בשבילה רודפי הבצע התאגידיים: ניו-ניו-דיל, ניו-דיל חדש, שורת פרויקטים לאומיים, או תוכנית תמריצים עתירת מיליארדים, במתכונת התוכנית הכלכלית של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות ה-30, שחילצה את אמריקה מתלאות המיתון הגדול שמוטט את המשק ב-1929.
תמריצים כאן ועכשיו
את השבר הפיננסי הגלובלי מגדיר קרוגמן כחלום בלהות של "אליסה בארץ הפלאות... טוב הוא רע, ורע הוא טוב". הכלים המוניטריים המסורתיים לא יצלחו. כאשר הפד אינו יכול להתניע את המשק באמצעות קיצוצים של הריבית הפדרלית, כי כבר כמעט אין במה לקצץ, צריך לתפקד לפי חוקי עולמה של אליסה.
בזמנים כתיקונם, "דיו אדומה" היא דבר שצריך להישמר ממנו ואחריות פיסקלית היא מדיניות ברוכה. עכשיו הדברים הפוכים. עתה, כאשר מדובר במדיניות כלכלית בתקופה של מיתון עמוק, זהירות פיסקלית יתרה עלולה להאריך את המשבר. חיסכון של צרכנים הוא התנהלות טובה בזמנים נורמליים, אבל לא עכשיו.
"בהעדר יכולת לקיצוצים נוספים בריבית של הפד, שום דבר לא יוכל לבלום הידרדרות מהירה של המשק אלי תהום", קובע קרוגמן. "עליית האבטלה תוביל לקיצוצים נוספים בביקושי הצרכנים. בסט ביי כבר הזהירה שמדובר בהתכווצות סייסמית. התמעטות הוצאות הצרכנים תגרור ירידה בתוכניות השקעה עסקיות. זה יוביל לפיטורים נוספים וחוזר חלילה".
קרוגמן טוען, שגובה חבילת התמריצים של הממשל צריך להיות לפחות 4% מהתמ"ג, או לפחות 600 מיליארד דולר, "אם כי זה לא מדע מדויק". אם חבילת התמריצים תהיה גדולה מדי, נזקה למשק עדיין יהיה קטן יותר מאשר הנזק שתגרום חבילת תמריצים קטנה מדי.
נכון, החוב האדיר שייווצר למשק הוא בעיה, "אבל התפיסה שלי היא, שמדינות מתקדמות יוכלו להסתדר, בסופו של דבר, גם עם מצב של יחס חוב-תוצר משמעותי מאוד. עכשיו לא הזמן לדאוג לדקדוקים כאלה".
ולאן ילך הכסף? מה יהיה תוואי הניו-דיל של המאה ה-21? לפי קרוגמן, המיידיות היא גורם בעל חשיבות קרדינלית. את כספי חבילת התמריצים צריך לנתב בעיקר לפרויקטים גדולים ברמה הלאומית, שלהתנעתם תהיה משמעות כמעט מיידית במשק. "פרויקטים בתחום האנרגיה הירוקה הם טובים, אבל יעבור זמן עד שהשפעתם תורגש. הוא הדין ברפורמות במערכת הביטוח הרפואי. אבל כריית מנהרה נוספת מתחת לנהר ההאדסון, שתחבר את מנהטן לניו-ג'רזי, תשפיע מיידית על המשק, וכך גם פיצויי אבטלה".
רוזוולט יסד את תוכנית הביטוח הלאומי בארצות-הברית. מה יעשה אובמה? האם יעז הנשיא החדש לעשות צעד גדול באמת, לנקוט יוזמה בממד רוזוולטי?
"הבה נקווה שהתשובה לכך חיובית, שאובמה יעז להעז", אומר קרוגמן. "אנו נמצאים עכשיו במצב שבו מסוכן מאוד להתנהל בזהירות".
