"פרופסור יום הדין", "דוקטור אמרתי לכם", או פשוט נוריאל רוביני, נכנס בשבוע שעבר לחמ"ל שלו - מרכז העצבים של חברת הייעוץ הכלכלי RGE מוניטור, בקומה העשירית של בניין משרדים אפור ומדכא בדרום מנהטן - כשהוא חף מכל סימן של חימה שפוכה או של מרה שחורה. הוא גרר מזוודה על גלגיליות, החנה אותה באמצע האולם, בין תחנות עבודה מאוישות בבני עשרים וקצת, וניגש לבדוק את מצב העולם במחשב פנוי. בחוץ היה קר, פחות מאפס מעלות, אבל נביא הזעם של העולם הכלכלי הסתפק בז'קט קיצי, מתחתיו חולצה כתומה ללא עניבה, והקרין מצב רוח אביבי, מלווה בפעלתנות נמרצת, כאילו נבואותיו הקודרות על התפוגגות הסדר הפיננסי עוסקות בכלכלת נפטון ולא בזו של כדור הארץ.
נביאי זעם או עדנה כלכליים לא חסרים, אבל רק מעטים מהם יכולים להגדיר עצמם גם כנביאי אמת. לפרופ' רוביני, מבית הספר לעסקים על-שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק, יש קבלות לאישוש מעמדו כאחד מהחזאים הכלכליים המדויקים ביותר בשנים האחרונות, לאחר שב-7 בספטמבר 2006, בעיצומה של אופוריה כלכלית, ויותר משנה לפני שהגלובוס החל להתייסר בחבלי בועות מתפקעות, הוא התייצב לפני כלכלנים בוועידה החצי-השנתית של קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון וקלקל את המסיבה.
"רבותיי", אמר הפרופסור, "אמריקה מסתכלת למשבר כלכלי אדיר ישר בעיניים, והיא עדיין לא מבינה מה מצפה לה. כבר בעתיד הקרוב יתרסק על ארצות הברית משבר נדל"ן קולוסאלי, בהיקף ובעוצמה שרואים פעם בחיים; מחירי האנרגיה יאמירו לגבהים שיגרמו למשק להסתחרר מוורטיגו; הצרכנים יפסיקו להיות הקטר שמושך את המשק האמריקאי, והתוצאות יהיו איומות ונוראות.
"משפחות רבות מספור יפסידו את בתיהן בגלל חוסר יכולת לשלם את המשכנתא; טריליוני דולר יתאדו כתוצאה מהפיכת ניירות ערך מבוססי משכנתאות לנייר טואלט; והמערכות הפיננסיות הגלובליות יפסיקו לתפקד". ההתפתחויות האלה, הזהיר רוביני, עלולות לדחוף לתהום בנקים להשקעות, קרנות גידור ומוסדות פיננסיים אחרים. אפילו פאני מיי ופרדי מק - ענקיות המשכנתאות - לא יהיו חסינות".
בראיון מקיף ל-G, שפורסם בדצמבר אותה שנה, המשיך רוביני באותו הקו, והזהיר כי "ההשלכות של ניפוץ בועת הנדל"ן יהיו חמורות יותר מההשלכות של ניפוץ הבועה הטכנולוגית ב-2001"; ש"אנחנו אפילו לא קרובים לתחתית של השפל", וכן שמגזר ייצור המכוניות במצב "מבשר רעות".
המנחה בישיבת קרן המטבע השיב: "אני חושב שאנשים יזדקקו למשקה חריף חזק אחרי הדברים האלה", וכמה מהנוכחים פרצו בצחוק. אחד מהם, הכלכלן אנירוואן באנרג'י ממכון המחקר ECRI הניו יורקי, פסל את תחזיותיו של רוביני, בנימוק שהן אינן נשענות על מודלים מתמטיים ושכל נבואותיו אינן אלא אמירות של אחד שהפך דווקנות לקריירה.
בהזדמנות אחרת, במושב הפתיחה של הפורום הכלכלי בדאבוס בינואר 2007, חזר רוביני על תחזיותיו הקודרות, רק כדי להיתקל בתגובה מבטלת מצד יעקב פרנקל, סגן יו"ר AIG העולמית ולשעבר נגיד בנק ישראל, שבין היתר אמר: "אני אופטימי ביחס ל-2007"; "אני לא רואה תסריט של נחיתה קשה בארצות הברית"; "אנחנו רואים הרבה דובים מכוערים מגדלים קרניים והופכים לשוורים"; והציטוט הזכור ביותר: "כפי שמארק טוויין אמר על המוזיקה של ואגנר, הכלכלה הגלובלית טובה מכפי שהיא נראית".
וכל השאר היסטוריה. נבואותיו של רוביני התגשמו וממשיכות להתגשם שלב אחר שלב, למורת רוחו של העולם, והאיש היה לאחד הקולות המבוקשים בקהילה הפיננסית. בעוד AIG של פרנקל נזקקה לחבילת חילוץ ממשלתית ענקית כדי לשרוד, חברת הייעוץ הכלכלי של רוביני משגשגת. פרט לניו יורק היא מחזיקה בסניפים בלונדון ובהונג קונג, מפעילה גם אתר אינטרנט פופולרי, מעסיקה ארבעים אנליסטים, ונהנית מלקוחות כמשרדי אוצר, שירותי ביון, מוסדות פיננסיים ותאגידים רב-לאומיים חשובים, לצד משקיעים פרטיים המוכנים לשלם ביוקר לרוביני, במקום לשלם אחר כך בשוק החופשי והפרוע.
"אני לא אדם 'דובי' מטבעי", מבקש רוביני לנער את התדמית המלנכולית שלו בראיון בלעדי ל-G, שנערך בחדר הישיבות הספרטני שלו, המשקיף על הנוף האורבני של גגות הווילג' בניו יורק. "אני לא אדם פסימי. למעשה, אהיה הראשון שיצביע על תחילת היחלצות ממשבר, ואהיה הראשון שיצביע על תחתית התהום כאשר אראה אותה. אבל אני חושב שהמצב עדיין הולך ונעשה גרוע יותר".
גרוע יותר?
"2009 תהיה שנה של מיתון קשה בארצות הברית ובכל הגלובוס. עם זאת, אני אופטימי לגבי צמיחת הכלכלה הגלובלית ולגבי המצב הכלכלי בכלל בטווח הבינוני. אני חושב שבתוך שנתיים נצא מהמיתון הקשה מאוד הזה בארצות הברית ובעולם כולו, ותהיה חזרה לצמיחה. השקפתי היא שההתאוששות תתחיל במהלך ב-2010.
"מהירותה של ההתאוששות הזו תהיה תלויה בטיבה של המדיניות הכלכלית שתינקט לבלימת המשבר ובעוצמתה, אבל אינני מאמין שנישאר בסטגנציה רב-שנתית. אני לא נמנה עם מחנה המאמינים בארמגדון (גוג ומגוג, ר"ד). אני לא נמנה עם מחנה המאמינים בכך שמצפה לנו מיתון גלובלי שיימשך תשע שנים. אבל השנה הבאה תהיה שנה של התכווצות כלכלית קשה מאוד, החמורה ביותר שידעה ארצות הברית זה עשרות שנים".
אז אנחנו מדברים על מיתון של שנתיים?
"המיתון החל רשמית בדצמבר אשתקד. אם הוא עומד להסתיים בדצמבר של השנה הבאה, מדובר במיתון של 24 חודשים. אבל, עדיין, המיתון הזה יהיה ארוך פי שלושה ועמוק פי שלושה משני המיתונים הקודמים. הוא יהיה הרבה יותר גרוע מהם. שני המיתונים האחרונים נמשכו שמונה חודשים, וזה יימשך 24.
"בשני המיתונים האחרונים נפילת התמ"ג הייתה מתונה. במיתון הזה, חוששני שתהיה ירידה מצטברת של 4% בצמיחה. זו ההתכווצות החמורה ביותר, המיתון החמור ביותר זה חמישים שנה. על-פי אמות מידה אלה, זה יהיה נורא. רק בנובמבר איבדנו 500 אלף מקומות עבודה, שזה איום. ובכל זאת, זה לא יהיה כמו המיתון הגדול ב-1929. אני לא נמנה עם אלה שחושבים כך".
"מיתון לא נוחת פתאום"
הגישה המולטי-דיסציפלינרית של רוביני, בן 50 - שכיהן בעבר ככלכלן בכיר לעניינים בינלאומיים במועצת היועצים הכלכליים של הבית הלבן, וששימש כיועץ בכיר לתת השר לעניינים בינלאומיים בממשל ביל קלינטון - אולי מרגיזה כלכלנים מסורתיים, המעדיפים להישען על מודלים מתמטיים שאינם מותירים פתח להטיות ולמשאלות לב חבויות של החזאי, אבל מאפיינת את עבודתם של כמה מהכלכלנים המשפיעים בעולם, דוגמת ג'וזף סטיגליץ מקולומביה ופול קרוגמן מפרינסטון, שניהם חתני פרס נובל.
כמותם, רוביני רחוק מלהיות כלוא במגדל השן האקדמי. הוא דמות מבוקשת בשימועים כלכליים בקונגרס, מוזמן לפורום הכלכלי העולמי בדאבוס יחד עם שועי תבל, מרצה במכוני מחקר בוושינגטון וכותב טורים ב"פייננשל טיימס", הרואים אור גם ב"גלובס". עד כדי כך הפך למוסד, שלורנס סאמרס, לשעבר שר האוצר בממשל קלינטון ויו"ר מועצת הכלכלנים הלאומית בממשל אובמה העתידי, אמר עליו: "בחודשים שחלפו נעשיתי פסימי יותר, בהשוואה לקונצנזוס; אין ספק שהדברים שכותב רוביני תרמו לכך".
העובדה שרוביני ניבא נכונה את המציאות לא הפכה אותו לכוכב בשמי הכלכלה. יתרונו הוא ההבנה שעליו לעשות את משנתו, ואת עצמו, לנגישים יותר. זה אולי המפתח להתנסחויותיו הססגוניות, שלפעמים מעוררות רושם כאילו עוצבו כסאונד-בייטס על נייר, במטרה לפרוץ לתקשורת. הוא אוהב לדבר על "תרחישי זוועות" ועל "מרחץ דמים בשוק האקוויטי", ולצייר את החולקים עליו באופן בהחלט בלתי אקדמי. לאחר שבן ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי, החל לזרוק גלגלי הצלה למוסדות פיננסיים גדולים במחצית הראשונה של השנה, הגיבו הבורסות בראלי, וכמובן נמצאו כלכלנים שטענו שהגרוע מכול כבר מאחורינו. את רוביני, שראה את התהום מעבר למסך העשן, העליצות הזו הרגיזה. הוא תקף בארסיות את "השאננות ההזויה" המקבלת דחיפה מ"אמני ספין שרק טובת עצמם לנגד עיניהם".
איך קרה שרוב האנליסטים ב-2006 לא הצליחו לראות מה שאתה ראית, ושהתרעת עליו? אחרי הכול, הנתונים הכלכליים הגולמיים זמינים לכולם.
"מיתון אינו איזה ברבור שחור שנוחת עלינו פתאום באופן שרירותי. מיתון הוא תולדה של מגוון רחב של פגיעויות. בדרך כלל יש בועת אשראי, ושגיאות של מעצבי מדיניות כלכלית, ובסוף התהליך שילובם של כמה גורמים מוביל לקריסה. לכן, אנליסט או חזאי צריך להיות אקלקטי. אתה משלב תיאוריה, היסטוריה, ידע מצטבר על משברים פיננסיים, ובוחן את הכול מנקודת מבט הוליסטית. אני לא מאמץ גישה נוקשה אחת, אני בוחן את כל המערכות.
"אתה צריך גם להיות עצמאי מאוד. במגזר הפרטי, נאמר באיזו חברה גדולה בוול סטריט - שיום אחד עושה תחזיות כלכליות ולמחרת משמשת חתם לניירות ערך שלהם - תמצא מעט מאוד אנשים שיהיו מוכנים לסכן את הקריירה שלהם ולפרסם תחזית בעייתית. אני עצמי ראיתי את הדפוסים המאפיינים משברים פיננסיים שוב ושוב. לכן הייתי יותר ערוך לאבחון הסיכונים שאיימו על ארצות הברית".
יש הטוענים שהצלחתם של ניבוייך היא מקרית.
"ובכן, אני לא מסכים. אתה יודע, יש אנשים שאומרים שאפילו שעון מקולקל מראה את הזמן הנכון פעמיים ביממה. אבל אם תקרא בקפידה את הדברים שכתבתי ב-2005, כאשר כלכלנים אחרים החרישו, תראה שכבר אז התרעתי שבגלל היעדר איזונים, בנדל"ן ובצריכה, תהיה האטה חדה".
ב-2005?
"כן, ב-2005 אמרתי שתהיה האטה חדה בצמיחה ב-2006, וששיעור הצמיחה הכלכלית יקטן מ-3.5% ל-2.5%. זה אמנם לא מיתון מעמיק, אבל צדקתי".
הוא שהוביל לקריסה שאנו עדים לה השנה?
"רק בקיץ 2006 ראיתי את הפסגה שאליה הגיעו מחירי הבתים. הבנתי שלפנינו בועה שעומדת להתפקע, והגעתי למסקנה שתהיה קריסה במחירי הבתים, התמוטטות, מיתון נדל"ני הכי גרוע שיכול להיות. אמרתי שזה יוביל למצוקת אשראי, ואמרתי גם שכל זה יקרה, לכל המאוחר, בקיץ 2007. אז טעיתי בשישה חודשים, מפני שהמיתון החל, רשמית, רק בדצמבר, נכון? אבל כל האחרים לא אמרו דבר. כך שבהשוואה לחבר'ה האלה אני דווקא הייתי בסדר, לרבות הפרטים של מה שעומד להתרחש".
איך חוזים התפתחויות בדיוק שכזה?
"לי הכול נראה ברור, מפני שב-1991, כאשר התפקעה בועת הנדל"ן הקודמת, ומחירי הבתים ירדו, אם כי רק ב-5%, גם אז הייתה מצוקת אשראי ובעקבותיה מיתון. ב-2006, כשבדקתי את בועת הנדל"ן החדשה, הבנתי שמחירי הבתים עומדים לצנוח ב-20%-30%, מפני שמחיריהם הוכפלו במונחים ריאליים מאז 1991. ידעתי שעם נפילות כאלה בשווי הבתים, מיליוני משכנתאות יהפכו לבעייתיות, הבנקים ייקלעו לבעיות ותהיה מצוקת אשראי - הצרכנים יקנו פחות, יוציאו פחות. מבחינתי, זה היה הגיוני שכל אלה, יחד עם מחירי הנפט הגבוהים, יובילו למשבר קשה. יכולתי לראות איך דפוסי משברים קודמים מתהווים מחדש".
עדיין לא שוכנעתי כיצד קרה שכלכלנים מכובדים אחרים לא זיהו את המשבר.
"אתן לך דוגמה. בשנת 2000, בעיצומה של בועת ההיי-טק, אנשים כתבו ספרים וכלכלנים רציניים דיברו על פסגות חדשות לדאו ג'ונס. בבועה, אנשים שרויים באופוריה, הם נעשים עיוורים, הם לא מבחינים בבועה, ומאמינים שרכיביה יימשכו לעד. אנשים לא הבינו שמחירי בתים אינם יכולים לעלות שנה אחרי שנה ב-15% וב-20%. על רקע העליות התלולות האלה, אולי באמת מפתיע שאנשים לא הבינו שיש בועה ושהיא עומדת להתפקע".
אולי הם לא רצו להבין?
"כן, בהחלט, דינמיקה של אשליה עצמית".
אמריקה כבת ערובה
עם כל הכבוד לתחזיותיו שהתממשו, מה שעומד על הפרק מעתה והלאה רלבנטי הרבה יותר. אז פרט ללוח הזמנים שאותו תחם למיתון, רוביני שופך דלי מים צוננים על מי שמסתמך על המשך התחזקות הדולר בטווח הארוך. אמנם, כפי שהוא מתאר, החל בקיץ 2008 הדולר נמצא במגמת עלייה ובטווח הקצר הוא יכול להתחזק בגלל תנאי השוק: "משקיעים נמלטים משווקים מתעוררים, משווקים 'רכים', ממטבעות מסוימים, משוק האג"ח. אנשים מחפשים ביטחון באג"ח של האוצר האמריקאי. אבל אם תשאל אותי מה יהיה המצב בשישה עד 12 החודשים הבאים, הייתי משיב שהדולר ייחלש שוב".
מדוע?
"בגלל הגירעונות התקציביים הגדולים בחשבון השוטף של ארצות הברית, והמיתון החמור מאוד. אנשי הבנק הפדרלי מנסים לפתור את בעיות המשק באמצעים מוניטריים, והם מדפיסים כסף באופן אגרסיבי. נוסף לכך, כאשר תתחדש הצמיחה בארצות הברית, הצריכה המקומית לא תצמח במהירות מספקת, רכיבים אחרים של הפעילות הכלכלית ירשמו צמיחה מהירה יותר, ואחד הרכיבים האלה הוא יצוא. צמיחת היצוא מחייבת דולר חלש".
אמרת לאחרונה שבבוא היום תגיח ארצות הברית מהמשבר הזה כמדינה שונה. למה התכוונת?
"בראש ובראשונה, מסתמנת ירידה בעוצמה הכלכלית והפיננסית של ארצות הברית ביחס למדינות אחרות, וזה תהליך בלתי נמנע, שהיה מתרחש גם אילו ההתנהלות האמריקאית הייתה חפה מכל שגיאה. עלייתן של סין, הודו ואירופה מבשרת את קצו של העולם החד-קוטבי, חד-מעצמתי, שבו ארצות הברית הייתה המעצמה הפיננסית, הכלכלית והגיאו-פוליטית היחידה בתבל, לאחר התפוררות ברית המועצות. התקופה הזו נגמרה. עלייתן של מדינות אחרות מכווצת את העוצמה האמריקאית.
"אבל מעבר לזה, העובדה שכשלי מדיניות גדולים בארצות הברית המיטו על העולם כולו את המשבר הכלכלי והפיננסי מצביעה על תחילת ירידתה של האימפריה האמריקאית. בגלל המשגים שלנו, העולם מאשים את ארצות הברית באחריות למשבר. בה בעת, עוצמתה הכלכלית נחלשת בגלל העובדה שהיא עתה הלווה הגדולה ביותר ובעלת החוב הגדולה ביותר בתבל. אנו זקוקים לעולם כדי שיממן לנו את הגירעונות העצומים בחשבון השוטף ואת הגירעונות התקציביים שלנו. זה מסוכן".
כיצד זה מסוכן?
"אתן לך דוגמה כיצד משקיעים זרים יכולים לכווץ עוצמה של מדינה אחרת. בתקופת מבצע סואץ, ב-1956, איימה ארצות הברית על צרפת ועל בריטניה, שאם לא יוציאו את כוחותיהן ממדבר סיני היא תנקוט נגדן סנקציות פיננסיות. ארצות הברית הייתה יכולה לעשות זאת בהיותה נושה גדולה של שתי המדינות, והיא אכן הצליחה ללחוץ עליהן לסגת מסיני.
"אין זה בלתי אפשרי, אפוא, שסין, רוסיה או מדינות אחרות, המחזיקות יחדיו באיגרות חוב של האוצר האמריקאי בשווי כ-3 טריליון דולר, יבואו לוושינגטון בדרישות. סין, למשל, תוכל לתבוע שנשלם לה ריבית גבוהה יותר על האג"ח שבידיה, או, לחלופין, היא עשויה לדרוש את טייוואן, או משהו אחר. נכון?"
המעצמה הגדולה בעולם כבת ערובה.
"בשלב מסוים, העובדה שאתה בעל חוב הופכת אותך לנתון לחסדי זרים. אינני אומר שכך אכן יקרה, שסין תציב לנו תביעות והלאה. אחרי הכול, יש לה עניין בארצות הברית חזקה. אבל הסיכון קיים אם ייווצר מצב של מתיחות גיאו-פוליטית".
סין, מוסיף רוביני, היא אחד משני עמודי התווך שקריסתם הצפויה תוריד את הכלכלה הגלובלית על ברכיה. "המנוע הראשון של הצמיחה הגלובלית - ארצות הברית בצד הצמיחה - כבר דמם; המנוע השני של הצמיחה העולמית - סין בצד הייצור - עומד לדמום", כתב לאחרונה בבלוג שלו, והוסיף כי הסיכוי ל"נחיתה קשה" של הכלכלה הסינית ב-2009 עלה באופן חד.
הצטיידו במזומנים
בארצות הברית, סבור רוביני, המיתון יימשך עד סוף 2009. אבל מה עם שאר העולם? "לכאורה, המיתון באירופה צריך להיות פחות מעמיק, כי התנאים הראשונים טובים מאלה שבארצות הברית", הוא מסביר. "אבל יש שתי סיבות שבגינן המצב באירופה עלול להיות חמור יותר: האיטיות שמאפיינת את מעצבי המדיניות הכלכלית שם, וכן שאירופה סובלת מקשיחות מבנית, באופן שאין בה תנועת עובדים כמו בארצות הברית. לכן אני חושש שההתאוששות באירופה לא תהיה מהירה מזו שבארצות הברית".
על רקע זה, האם הנשיא הנבחר ברק אובמה נע בכיוון הנכון מבחינת המדיניות הכלכלית שהוא מגבש ומבחינת איכות הצוות הכלכלי שלו?
"אני חושב שבתוך כל החדשות הכלכליות האיומות שנפלו עלינו בחודשים האחרונים יש קרן תקווה אחת: אובמה בחר בצוות כלכלי מצוין, שקרוב לוודאי שהגישה שלו תהיה שמוטב לעשות יותר מדי במאמץ לצמצם את סיכוני המיתון, מאשר לעשות מעט מדי ולהסתכן בתוצאות חמורות. מעבר לכך, אובמה אותת שהוא עומד לנקוט מדיניות פיסקאלית אגרסיבית מאוד".
אז אולי נצא מהמיתון עוד קודם?
"אל תבין אותי שלא כהלכה. רכבת המיתון כבר יצאה מהתחנה, וא-אפשר לעצור אותה. אבל השילוב של צוות מיומן ושל מדיניות נכונה יוכל לתרום לכך שהמיתון יסתיים לקראת תחילת 2010".
מה עמדתך ביחס לחבילות ההצלה הענקיות שדורשות יצרניות הרכב?
"צריך להיות פרגמטיים. יצרניות הרכב עשו שגיאות אדירות - ניהול גרוע, ייצור מכוניות זוללות דלק, איכות ירודה. לא חסרות טענות. ועם זאת, תעשיות הרכב מעסיקות רבבות עובדים במישרין ושני מיליון בעקיפין. יתר על כן, אנו מוציאים כמעט 2 טריליון דולר כדי לחלץ בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים. למה שנרצה להושיט סיוע בסדר גודל כזה לבנקאים בלתי זהירים שאינם חושבים על תוצאות מעשיהם, ולא נרצה לתת 30 מיליארד דולר, כהלוואה בריבית נמוכה, ליצרני הרכב, אחד המגזרים החשובים במשק האמריקאי?"
לא נראה לך שהמילה צביעות מתאימה לתיאור המתרחש פה?
"צביעות? כן, בהחלט. אנחנו יכולים, והיינו צריכים, לבוא בדרישות אל בנקים, להצמיד אל חבילות הסיוע שלהם תנאים ספציפיים קשוחים יותר: שיעורי ריבית גבוהים יותר, שינויים בהנהלה, שינויים בדירקטוריון, אילוץ בעלי המניות לספוג הפסדים, ואולי אפילו להושיב פקידי ממשל בדירקטוריונים של הבנקים האלה. האירופים עשו זאת, אבל בארצות הברית, בניגוד לאירופה, עדיין שוררת הגישה שאנחנו לא רוצים להתערב בשוק. למעשה, הלאמנו חלקית את המערכת הפיננסית אבל אנחנו מתנהגים כאילו לא. זו אכן צביעות".
לסיכום, שאלת השאלות שמעסיקה את המשקיעים: האם הגענו לתחתית? האם זה הזמן לקנות בתים? לחזור ולהשקיע במניות?
"אנחנו עדיין לא בתחתית. מחירי בתים ירדו, אך הם עדיין לא ירדו מספיק. בהשוואה למחיריהם בשיא, מחירי הבתים ירדו בכ-25%, אך בהתחשב בעודף ההיצעים, בביקושים הנמוכים ובמיתון, נראה לי שהירידות יימשכו עוד שנה, ושתירשם ירידה נוספת של 15%. הירידה המצרפית, בהשוואה לתקופת השיא, צריכה להיות כ-40%, כלומר הרמה שבה היו מחירי הבתים לפני עשר שנים. לכן, אל תקנו בתים בינתיים.
"אשר למחירי המניות, הם ירדו משיאם ב-40%-45%, תלוי במדד. ולדעתי, יש עדיין מקום לירידות נוספות. החדשות המקרו-כלכליות יהיו גרועות מהצפוי בשלושת החודשים הקרובים. הדוחות יהיו רעים, ויש עדיין שלדים שטרם התגלו בארונות המערכת הפיננסית. שוק המניות עדיין לא בתחתית, מפני שהמשק לא הגיע עדיין לתחתית".
אז מה לעשות?
"בששת החודשים הקרובים, הייתי ממליץ ללכת על בטוח: להוסיף לדבוק באג"ח אוצריות או במכשירים נזילים, במזומנים".
