"מה, חזרת?", שואלים אותך, "זהו?". ואתה לא יודע מה להגיד. "מה זהו בזה?"
בתחילת המלחמה הורעפה אהבה רבה על אנשי המילואים. כולנו כעם חשנו את הזוועה והאימה עם פלישת הנוחבות צמאי הדם אל עוטף עזה. הייתה רוח גבית מטורפת עם הכניסה ללחימה. אבל אם בהתחלה חשבנו שאנחנו בספרינט, גילינו שאנחנו בריצת מרתון, וצריך הרבה אוויר ואורך רוח למרתון.
וכמו שהמריבות הפוליטיות ממשיכות כרגיל, לצערנו, גם היומיום השתלט, כשברקע המלחמה והחטופים. זה טבעי וזו גם התמודדות לגיטימית. אבל אנו, אנשי המילואים, בתוך המרתון הזה כל הזמן, גם על אזרחי, עם הפסקות שתייה קצובות. ומה שאנחנו צריכים זה אתכם. וזה לא קל למי שבצבא הוא קר רוח ומקצוען, ופתאום הוא מרגיש קצת עלה נידף שמחובר לענף על חוט השערה. אבל זה המצב אצל רובנו.
במציאות הזו של מאות ימי מילואים אנחנו מוצאים את עצמנו מנערים אבק, לא הרבה זמן אחרי הזיכוי על הנשק באפסנאות וחוזרים לעבודה ולמשפחה. כולם מבינים שהיה איזה משהו ומבינים שצריך לתת אולי עוד קצת זמן, אבל מצפים שנתאפס תוך כמה ימים או שבועות. אצל רבים מאיתנו, זה אפילו לא הסביבה שדווקא מפרגנת, אלא אנחנו שדורשים מעצמנו ולא מצליחים.
אז תקשיבו, ייתכן ולא נתאפס בזמן הקרוב. לא נתאפס כי אנחנו לא יכולים עם המטוטלת הזו. כי אחרי שהשתחררנו מעבודה סיזיפית ולא הגיונית בכלל, שלא לדבר על סכנת החיים, רצנו לכבס את המדים – שיהיו מוכנים לקריאה הבאה שכבר נמצאת מעבר לפינה. מסבב לסבב לסבב.
ויש לנו להשלים פערים בבית, עם האישה והילדים. וכי לצערנו אצל רבים בעבודה כבר רומזים לחלק מאיתנו רמיזות (אציין שאצלי זה לא המצב, אבל אצל יותר מדי חברים זה כן).
כי נראה להם שזה בסדר, והם אומרים לעובדים או לחברים, יאללה נתת מספיק, שייקחו מישהו אחר עכשיו, וכל מילואימניק ומילואימניקית שקרעו את התחת בכל גזרה שהיא ובכל תפקיד שהוא, מתפוצצים מצחוק מר ועצוב. איזה מישהו אחר? בקושי היה סד"כ לעמוד במשימות הנוכחיות. אנחנו במרוץ שליחים של הרקולסים ואטלסים שמעבירים את העולם מכתף לכתף. צה"ל מתוח עד קצה היכולת בכל גזרה וגזרה.
על אף מה שמאבדים, מתייצבים פעם אחר פעם
ואנשים מתמודדים, אללה יוסטור עם מה הם מתמודדים. אחד עם קטנטן שהפסיק לדבר איתו תקופה (לך תתווכח עם כעס של ילדים), אחרים שהפסידו עבודות, פרויקטים, סגרו עסקים, שהתואר מתחמק להם, שוויתרו על דוקטורט, שבעבודה כבר מישהו מילא את המשבצת שלהם. גירושים, דיכאון, ילד שמרטיב ומה לא. וזה לא רק מי שלחם בעזה. כי עזה היא סמל, זה גם אנשי מילואים ששכבו בחוץ בצפון, או שמתמודדים עם מציאות ביטחונית ולא אפשרית וסיזיפית ביו"ש ובכל תפקיד ותפקיד במערך המילואים.
לא כולם מתעוררים בבהלה מסיוט של גופה מתגלגלת, או שמתחילים לפרכס. רובם נורמליים. יותר מנורמליים. מתפקדים אש בצבא, אבל ההפוגה היא החיים והחיים ממשיכים – "העגלה נוסעת אין עצור". ואיך אפשר בכלל לתכנן לטווח הארוך כשיש עוד צו מעודכן באתר? קחו לדוגמה חבר שחשב להקים עסק ואין לו מה לעשות כרגע בין סבב לסבב – והוא לא לבד.
אנשים מוותרים על מלא, כי הם מאמינים במטרה, כי הם חדורים תחושת שליחות, כי הם לוחמים ולוחמות ואנשי מטה והסברה, ואלף ואחד תפקידים חשובים. על אף מה שהם מאבדים הם מתייצבים פעם אחר פעם והם ימשיכו להתייצב, כי אין לנו מדינה אחרת, והם נחושים כמו אריות. אבל בפינת ההמתנה בכיסא המתאגרפים, בין סבב לסבב, הם צריכים בקבוק מים קרים ולשבת עם מגבת על הראש.
אז אם העובד שלך, הקולגה, או החבר שלך במיל', גם עכשיו כשאין אופנה של שפמים, תפנים שזו מציאות חיינו, והוא נותן כתף ענקית למציאות הזו. תושיט לו גם אתה.
אור יזרעאלי, מילואימניק, איש תקשורת. בימים אלו יצא ספרו השני: "שירה לוגמים בכפית".