בשבעה באוקטובר נשברה הקונספציה הביטחונית הגדולה סביב חמאס ורצועת עזה, במתקפת הפתע שתפסה את ההנהגה המדינית והביטחונית עם המכנסיים למטה והובילה לאסון. אך האם ישנן קונספציות שהמדינה עדיין שבויה בהן? מקונספציות ביטחוניות נוספות, דרך קונספציות בתחומי הבריאות, הרווחה והחינוך - שוחחנו עם מומחים מתחומים שונים כדי להבין איפה צריך לשנות גישה לפני שיהיה מאוחר, או לפחות לאתגר את הגישה הקיימת כדי להימנע מאסון.
ביטחון
הקונספציה: אנחנו נמוטט את החמאס ונחזור לשגרה
"קונספציות זה דבר שתמיד ישנו. אי אפשר לחיות ללא קונספציה. קונספציה זו המסגרת והתשתית שממסגרת לנו את המציאות ועוזרת לנו לפרש אותה. העניין הוא שתמיד צריך לאתגר ולתקף אותן מחדש. היום לקבוצה מסוימת לא קטנה בקרב הציבור הישראלי יש קונספציה שגויה לגבי לאן ניתן להגיע עם הפלסטינים", אומר פרופ׳ קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון INSS ובמכון משגב, "ה-7 באוקטובר הוא אירוע מכונן בהרבה מאוד מובנים כי הוא מערער הרבה מאוד קונספציות. הקונספציה המרכזית היא שתגמר המלחמה ואנחנו ננצח את החמאס ונחזור לשגרת החיים שהכרנו עד היום. אנחנו לא. אנחנו הולכים לעבור למה שאנו מכנים ׳ישראל 2.0׳. כל מערכות החיים שלנו הולכות להשתנות - מתפיסת הבטחון הלאומי שתעבור עדכונים ושינויים כשחלק מהנחות היסוד כבר אינן תקפות ועד המערכת הפוליטית שתעבור שינוי. כל המערכת הביטחונית, קהילת המודיעין, מערכת ההתיישבות, המערכת החברתית-כלכלית והקשר עם יהדות התפוצות יעברו שינוי. לכן מדברים על מדינה חדשה - וצריך לבנות קונספציה חדשה".
הקונספציה: חיזבאללה מורתע בגבול הצפון
אחרי ה-7 באוקטובר קרסה לא רק הקונספציה בגבול הדרום, אלא גם הקונספציה שחיזבאללה מורתע מצפון. "הקונספציה מאז שנת 2000 היא לכאורה שיש הרתעה והכלה. זו קונספציה שגובה מחיר כבד עכשיו", טוען מיכאל. "אפשרנו למפלצת לגדול ולהתפתח שם מתוך הבנה שהתחדדה בעיקר בעקבות לבנון השנייה שהצלחנו לייצר הרתעה והתבשמנו בזה במשך שנים. השקט עיוור את ענינו. אחר כך הגיעה קונספציית המב"ם, אז חשבנו שאנחנו מטפלים בתשתיות איראניות בסוריה ובנשק המדויק שמגיע לחיזבאללה אבל הקונספציה קרסה ביג טיים ומצאנו את עצמנו עם חזית צפונית פעילה שכרגע לא נראה שניתן לפרק או לעצב אותה מחדש ללא מהלך של מלחמה, שתהיה מאוד קשה. השאננות שלנו וההתבשמות העצמית מביאה אותנו היום למצב שכדי לשנות מציאות נדרשים למאמץ מלחמתי שיגבה מאיתנו מחיר מאוד כבד ולא בטוח שגם אם נרצה לעשות את זה נוכל בגלל הלחץ האמריקאי הכבד. ייתכן שנצא עם הישגים יחסית דלים בזירה הצפונית שיתמצו בנסיגה טקטית של כוחות חיזבאללה".
לדבריו המצב נובע מקונספציה עוד יותר גדולה, שניתן לסמוך על החלטה 1701 וכוחות בין לאומיים בגבול. "חשבנו שהחלטה של מועצת הבטחון זה הישג משמעותי, לצד כוח יוניפי"ל שהוקם לשמירת שלום. יש בו נוכחות של מדינות מערביות מובילות כמו איטליה, גרמניה, צרפת וספרד, 15 אלף איש שבסוף לא עשו כלום ושום דבר ואפשרו למציאות הזו להתעצב בלבנון. לא החלטה 1701 ולא נעליים. זה אומר שצריך להיות ספקניים יותר כלפי החלטות בינלאומיות ועוד יותר לגבי כוחות בין לאומיים גם אם הם על הנייר מרשימים כי בנויים ממדינות חזקות ומובילות".
הקונספציה: אפשר להפריד בין עזה לבין יהודה ושומרון
במשך שנים מערכת הבטחון האמינה שהיא יכולה לנהל את שתי הזירות במקביל ובנפרד, אך לדברי יוחנן צורף, חוקר בכיר במכון INSS למחקרי בטחון לאומי, מדובר בקונספציה שגויה שעדיין קיימת: "מאז הפיכת חמאס בעזה בשנת 2007 ועד עתה נוצרה מציאות של שני אזורי שליטה פלסטינים, אחת בעזה ע"י חמאס הזרם האסלמי והגדה המערבית שנשלטת על ידי הרשות הפלסטינית, הזרם הלאומי. זה היה נוח בזמנו לממשלות ולרשות הפלסטינית כי ההפיכה יצרה מצב שאפשר לנהל משא ומתן מדיני עם הגוף שיושב בגדה המערבית וכפוף להסכמים שנחתמו. שני הצדדים האמינו שאם יצליחו לקדם הסדר בגדה המערבית זה ממילא יפעל באופן חיובי כלפי עזה, אבל המשא ומתן נכשל. למרות זאת הבידול נמשך וביטחונית הוא שירת את ישראל".
היום, רבים עדיין מנסים להיאחז באותה תפיסה. "השאלה היא עד מתי אפשר להמשיך כך כי שני הצדדים מאמינים שעזה והגדה הן יחידה גאוגרפית אחת שאי אפשר באמת להפריד. גם עם המאמצים שחמאס עשתה כדי להוכיח שיש קשר בין הגדה לרצועה ההנחה הייתה שאפשר לעמוד בכך, כלומר הם יכולים לירות טילים אבל הגדה לא תשתף פעולה והעוצמה שלנו עם התיאום הבטחוני תתגבר על זה", אומר מיכאל. "אחרי ה-7 באוקטובר יש שאלה רצינית האם המציאות הזו יכולה להתקיים. כולם מדברים על הצורך ביצירת אחדות או איחוד בין הגדה לרצועת עזה. כל מי שמנהל ניסיון תיווך בין ישראל לפלסטינים לא מדבר יותר על הפרדה בין שני האזורים. עושים חיבור כי זה אותו עם, אותה קבוצה. הקונספציה שהחזיקה מאז 2007 מוכחת לנו כבלתי אפשרית. חמאס מבהירה לנו שלא רק שזה בלתי אפשרי, היא כופה על כולנו הסדר קבע שלא רצינו בתנאים פחות טובים ממה שחשבנו שנוכל להשיג בעבר".
קונספציה: צריך לשפר את ההסברה של ישראל
עוד מתקופת הקורונה ועד למלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד הממשלה מגייסת מאמצים אדירים בניסיונות הסברה לציבור, בין היתר במטרה להגביר את אמון הציבור במוסדות הציבוריים. אך האם זה אכן עובד? "ישראל נשארה בעולם הישן של ההסברה במקום לפתח תשתיות קשר מודרניות ויציבות עם הציבור. הקונספציה היא ש׳צריך להסביר לציבור׳. לא צריך להסביר, הציבור הרבה פעמים מבין. הסברה זה חד צדדי, אבל שיח זה דו צדדי במטרה לזהות איפה האתגרים של הצד השני ולהתאים את הפתרונות והאמצעים. זו הסיבה שישראל מפסידה בעולם. מדינות כמו קטאר השקיעו במשך שנים בפלטפורמות ניו מדיה כדי לייצר קהילות ועכשיו אנחנו סופגים את התוצאה ומפסידים בזירה הבינלאומית. גם אם נעלה את דובר צה"ל לראיונות ונעשה פרסומת שמנסה להסביר את ישראל, השטח כבר לא איתנו" אומר ד"ר עדי ניב-יגודה, מומחה למדיניות בריאות ומשפט רפואי מרצה בבית הספר לרפואה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב וניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה.
לדבריו, על מערכת ההסברה לעבור מאסטרטגיות של הסברה, לשיטות פעולה שמקדמות שיח שוטף ברשתות החברתיות :"הדרך לחזק את אמון הציבור עובר בקשר רציף ישיר ויציב שמכיר גם בשונות שמתקיימת בין מגזרים שונים באוכלוסייה הישראלית. צריך לעשות שימוש במתודולוגיות של שיח אונליין בניו מדיה או באמצעים שמותאמים לאוכלוסייה. פרסומת בטלוויזיה שמסבירה משהו זה עולם ישן. בסוף אנחנו רוצים לייצר אמון, מרכיב קריטי בשמירה על הציבור. ברגע שהאמון הזה נשבר זה לא משנה כמה הממשלה תסביר, כי הציבור לא ישתף פעולה. הדרך נכונה לבנות אמון זה דרך מערכת יחסים יציבה לאורך זמן וזה מה שיכול להוביל לתוצאות טובות כמו הפחתת התנהגות בסיכון ושיתוף פעולה של הציבור במצבי חירום בשגרה".
כלכלה
הקונספציה: השוק הפרטי יטפל בהכל
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל היינו עדים להתגייסות אזרחית מדהימה מצד מתנדבים, גופים וחברות פרטיות, אך הכל נעשה למרבה הצער בתוך הוואקום שהשאירה אחריה הממשלה. במשך שנים השתרשה הקונספציה שהמגזר הפרטי הוא היעיל ביותר, והוא ידאג לכל הצרכים, אך המלחמה האחרונה מדגישה עד כמה חשוב להתנער מכך, ולחזק את המגזר הציבורי.
"הקונספציה המרכזית שנשברה היא המקום של אחריות המדינה לחיי האזרחים, ולא רק בצד הבטחוני. היה לנו ברור שברגע שמערכת הבטחון נכשלה קרה משהו שצריך לתקן באופן דרסטי, אבל ב-7 באוקטובר נשבר עוד דבר - התפיסה שהמערכות האזרחיות שלנו מסוגלות לטפל במשברים בסדר גודל משמעותי", אומר עמית בן צור, מנכ"ל פורום ארלוזרוב. "הרבה מאוד שנים מקבלי ההחלטות חשבו שאם רק נצמצם ונקטין את המגזר הציבורי, אז ניתן מקום למגזר הפרטי לצמוח ולשגשג, ואיכות החיים של כולנו תלך ותעלה".
תחת האמונה הזו בן צור מסביר, רשתות הבטחון החברתיות קוצצו והופרטו: "נוצר פער בין מה אנחנו צריכים כבני אדם וכחברה לבין היכולת של המגזר הציבורי לספק שירותים ברמה טובה. זו קונספציה עולמית שישראל לקחה לקיצון. ישראל החלישה את המגזר הציבורי אבל בתמורה לא קיבלנו את מה שהבטיחו. לא קיבלנו מגזר ציבורי יעיל, אלא עמוס יותר עם למשל תורים ארוכים במערכות הבריאות ומערכת חינוך בה מורים ומורות לא מצליחים להתמודד עם האתגרים. מהצד השני לא קיבלנו גם מגזר פרטי שלוקח אחריות במקום".
בריאות
הקונספציה: מערכת הבריאות בישראל היא מהיעילות בעולם
רבים אוהבים להתגאות בכך שעל פי מדדים שונים מערכת הבריאות בישראל היא מהיעילות בעולם, אך מומחים מבהירים – היעילות באה על חשבון האיכות, והדבר פוגע במטופלים. "בעשרים השנה האחרונות כל הזמן ניסו לייעל את המערכת אבל זה הגיע לנקודה שהמערכת כבר בשיא היעילות אבל מתחילה לפגוע בעצמה כי היא לא מצליחה לספק שירותים לכל אזרחים", אומר בן צור. "כשמסתכלים מבעד לנתונים ולכותרות רואים שמעבר לתוחלת החיים הגבוהה בישראל יש פערים אדירים בין מרכז לפריפריה, היעילות של בתי החולים פוגעת בבריאות של הציבור, כי כשמשחררים אותך מהר מדי לאשפוז לאור לחץ כלכלי הרבה פעמים אתה חוזר לאשפוז חוזר, רואים את התורים לשירותים רפואיים. התוצאה היא פגיעה בבריאות האנשים", אומר בן צור ומדגיש, "ככל שאתה חלש יותר כלכלית היכולת שלך למצוא פתרון שאינו באמצעות המערכת הציבורית הוא מצומצם. מצד אחד הקונספציה היא שיש בריאות טובה ויעילה, אבל מאחורי הכותרות מוצאים מערכת שלא מצליחה לספק שירותים איכותיים בנגישות ובזמינות גבוהים לחלק גדול מהאוכלוסייה".
הקונספציה: כסף יפתור את הבעיות של מערכת הבריאות
אחת הדרכים הפופולריות בהן משתמשים פוליטיקאים בשנים האחרונות כדי לנסות ולענות על קשיי מערכת הבריאות, היא תוספות תקציב. עם זאת, מומחים מבהירים – זו קונספציה שתוספות תקציביות לבדן מספיקות ללא כלים משלימים. "בעקבות ועדת גרמן הוחלט בעבר על תוכנית לקיצור תורים. מצד אחד הממשלה מוסיפה כמיליארד שקלים לקיצור תורים במערכת הבריאות הציבורית אבל מצד שני אין שום הוכחה אמפירית שהכסף הזה באמת קיצר את התורים. יש למשל תחומים בהם התורים לא רק שלא התקצרו אלא התארכו כי אנשים רבים נכנסו לרשימות המתנה", מסביר ד"ר עדי ניב-יגודה. "התוספת לא הביאה לתוצאה כי כל המנגנון לא נבנה בצורה כזו שהוא יהיה ממוקד בקיצור תורים, אלא בהסטה של המימון מפרטי לציבורי באופן שהעצים את העומס על הציבורי ללא מענה. עצם מתן כסף לא מבטיח את התוצאה".
תהליך דומה קרה לדבריו בכל הנוגע לשיפור תנאי העבודה של עובדים במערכת הבריאות. "קונספציה נוספת שלא הוכח כל קשר בינה לבין המציאות היא שתוספת שכר במקצועות הבריאות משפרת את המצב או את השירות של המטופל במערכת הציבורית ללא כלים משלימים. לאורך השנים היו מאבקים ציבוריים מקצועיים צודקים שהכותרת הייתה הצלת הרפואה הציבורית. התוצאה הייתה העלאת שכר, ובפועל זה לא שינה את המציאות של הזקנה במסדרון. המאבקים הסתיימו בתוספת של כמה מאות שקלים לשכר אבל תוך הנצחה של העומסים ותת התנאים בהם הם עובדים. זה פוגע גם במטפל וגם במטופל. יש מנגנונים וכלים נלווים שלא נוקטים בהם ולכן העלאת השכר כשלעצמה לא משנה את המציאות עבור הציבור. צריך לשפר גם את תנאי העבודה ואת סביבת העבודה, הפרמטרים שבעיקר יכולים להשפיע לחיוב. אם אחים ואחיות יעבדו בסביבת עבודה יותר נכונה עם פחות עומס מבחינת כמות המטופלים שצריך לטפל בהם ושעות יותר נוחות, זה יביא לתוצאה".
קונספציה: לישראל יש מערכת בריאות נפש מתקדמת
ממדי הפגיעה בנפש בעקבות מתקפת הפתע ומלחמת חרבות ברזל עוד רחוקים מלהתברר במלואם, אך בינתיים עולה החשש שהמערכת הציבורית לא תוכל לעמוד בעומס. "מערכת בריאות הנפש במשך הרבה מאוד שנים הייתה מצומקת עם תורים מאוד ארוכים ועם נגישות לשירותים מאוד בעייתיים. ככל שאתה בפריפריה הנגישות יותר נמוכה. לפני כמה שנים ביצעו רפורמה והעבירו את האחריות ממשרד הבריאות לקופות החולים, אך לא דאגו שהתקציב יאפשר לספק שירות שיצמצם פערים", אומר בן צור ומסביר, "מצד אחד למהלך יש הגיון תפעולי, אבל קופות החולים לא מצליחות לעמוד ביעדים. יש תורים של חודשים ארוכים ולפעמים מעל שנה לטיפול פסיכולוגי בילדים. כשמגיעים לאירועי קיצון, צריך עכשיו לטפל. הקונספציה שיש מערכת מתקדמת עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים ברמה גבוהה נכונה, אבל רובם הגדול עובד במערכת הפרטית כי במערכת הציבורית לא משלמים להם מספיק. כדי שתוכל לקבל טיפול תצטרך לשלם מאות שקלים על כל מפגש".
חינוך ורווחה
קונספציה: צריך להוסיף תקנים למערכת הרווחה
"אנחנו רואים שהיום בערך 10 אחוז מהתקנים בשירותי הרווחה אינם מאוישים. לא חסרים תקנים, אלא שהם פשוט עומדים ריקים", אומר בן צור, "זה קורה כי יש פה מלכוד. מצד אחד בגלל שתנאי העבודה לא מספיק טובים ולא מאפשרים לעובדות סוציאליות לתת שירות מקצועי ברמה גבוהה, הרבה מהן מתייאשות ועוזבות, אך עבור אלה שנשארות העומס גודל יותר. עובדת סוציאלית במשפחה לפי הסטנדרט המקצועי אמורה לטפל במקסימום 100 משפחות כדי להגיע לכולם אבל הממוצע היום הוא 150, כלומר חמישים אחוז יותר. המציאות היא שהיא צריכה להחליט על מי היא מוותרת".
האתגר לספק שירותי רווחה באיכות טובה הולך וגובר באופן אבסורדי בעיקר ברשויות מקומיות מוחלשות. "שיטת התקצוב של הממשלה, שיטת ה׳מאצ׳ינג׳, לפיה הממשלה משלמת חלק מהתקציב לצד הרשות המקומית, מובילה לפערים. יש רשויות מקומיות שלא מצליחות לגייס את האחוז הנדרש בו הן צריכות לעמוד בו ולכן לא מקבלות השלמה של הממשלה. ככל שהרשות המקומית חלשה יותר מבחינה כלכלית, בפועל השירותים לאזרחים נחלשים", מסביר בן צור, "זה הפוך ממה שהיינו מצפים לראות. היום ככל שהרשות חלשה היא מוציאה פחות כסף על רווחה ולא בגלל שאין ציבור שצריך לטפל בו, אלא פשוט כי הרשות לא מסוגלת לממן את השירותים בגלל שיטת התקצוב".
הקונספציה: כדי להקטין כיתות צריך להוסיף מורים
בכל שנה אנחנו רואים כיצד העומס על המורים והמורות במערכת החינוך מגיע לשיאים חדשים, עם מחסור במורים ואתגרים שרק הולכים ומצטברים. "כביכול בישראל יש חינוך ממלכתי, חוק חינוך חובה וכולם זכאים לשירותי חינוך אבל בפועל רואים שבישראל יש את הפערים הגדולים ביותר במבחני הפיז"ה. זו מדינה יחסית קטנה, גם גאוגרפית וגם מבחינת גודל האוכלוסייה עם פערים מאוד גדולים במיומנויות של הילדים ובני הנוער אבל זה לא נגמר כאן", אומר בן צור. "גילאי הגיל הרך הם שנות חיים דרמטיות מבחינת ההשפעה על ההתפתחות הקוגנטיבית והרגשית, אך ישראל משקיעה בגילאי 0-3 את אחת ההוצאות הנמוכות במדינות ה-OECD. ככל שאתה ממשפחה חלשה כלכלית, היכולת של ההורים לספק שירותים איכותיים מפוקחים לילד נהיית קשה יותר".
לדברי נחום בלס, חוקר במרכז טאוב, יש לחלק מהבעיה פתרון, בניגוד לקונספציות קיימות. "יש קונספציה אומרת שעדיף ללמד בכיתות קטנות אבל זה בלתי אפשרי כי הדבר יחייב תוספת תקציב גדולה בגלל כוח האדם. הקונספציה היא שאם אתה מקטין כיתה צריך להוסיף מורים, אבל היא שגויה", אומר בלס ומסביר, "היא מניחה שאם אתה מקטין את הכיתה אתה מגדיל את מספר התלמידים אבל לא עושה שום דבר לגבי מספר השעות שמוקדשות בעבודה בכיתה. אפשר לראות בעולם איך ניתן ללמד בכיתות קטנות שלומדות פחות שעות, ואז אפשר באותו מספר שעות להקטין כיתות בצורה משמעותי. ניתן להוריד את מספר התלמידים המקסימלי לעד 25 תלמידים, בלי להוסיף כוח אדם. כמובן שיצטרכו להוסיף כיתות, אבל אפשר לחסוך כיתות במבנים קיימים ובכל מקרה זו השקעה חד פעמית. אפשר לראות בהרבה מדינות בעולם בהן יש פחות שעות ודווקא שם ההישגים הם הטובים ביותר. משרד החינוך שבוי בקונספציות האלו, אחרת הוא היה משנה את הדברים".