אחד הדברים שתופסים את העין בביקור במלונות המפונים הן הפיג'מות. בצהריי היום, גברים, נשים וילדים מסתובבים לבושים בפיג'מות בלובי. ייתכן שהם חשים בלובי בנוח ממש כמו בסלון ביתם אך סביר יותר שהדבר נובע מכך שלתחושתם אין להם עבור מה להתלבש.
את י', אלמנה בשנות החמישים לחייה, פגשנו בשבוע שעבר בלובי של מלון לאונרדו ירושלים, הסמוך לכביש 1 במזרח העיר. גם היא הייתה בפיג'מה. היא גדושה בסיפורים על סבל ותסכול, על כמה קשה לחיות באותו חדר, רחוק מהבית, ולראות את אותם האנשים כל הזמן במלון. מקרה אחד לא מרפה ממנה. לפני כשבועיים היא ישבה בלובי וראתה את נציגת מפוני המלון מחלקת שוברים. הנציגה היא אישה מבין המפונים שהתנדבה לטפל בעניינים פרוצדורליים שונים מול המלון או הרשויות הממשלתיות השונות. כשי' ניגשה להתעניין אצלה בשוברים, התברר לה שמדובר בשוברים בשווי 100 שקלים לקפה נאמן, רשת קונדיטוריות ותיקה הפועלת בירושלים.
"רציתי גם", מספרת י', "באתי אליה בארוחת בוקר הכי ישר, אמרתי לה בואי רגע, שמעתי שיש שוברים של 100 שקל לקפה נאמן. מה ענתה לי - את אלמנה, לא מגיע לך, יש לך בעל לשבת איתו? זה רק לזוגות עם הילדים. התעצבנתי, ואחי עוד יותר. בליבי אמרתי שבורא עולם יראה לה מה זה להשפיל אלמנה. אחרי כל זה, אני גם צריכה לראות אותה כמעט כל יום במלון".
נציגת הקהילה, מצדה, מסבירה שזו הייתה דרישתו של התורם - שוברים שנועדו לזוגות, שיוכלו ללכת לקפה אחרי ששמו את הילדים בגן. סביר להניח שבאמצעות תקשורת מעט יותר עדינה וטובה, הסיפור הזה היה נגמר אחרת, אבל ייתכן שגם חילופי הדברים בין שתי הנשים הוא פועל יוצא של יותר מדי ימים במלון, במצב תלישות שסופו לא ידוע.
כמה ימים קודם לכן, במלון קראון פלאזה ברחוב הירקון בת"א, פגשנו את מור שניאור וליאורה אמירגולוב, שתי צעירות בשנות העשרים לחייהן משדרות. ליאורה היא אם לשניים, ומור היא נשואה טרייה. הבעלים שלהן נשארו בשדרות, בהיותם עובדים בעבודות נחוצות. חלק קטן ממפוני שדרות כבר חזרו לעיר, ועם האחרים מדברים נציגי הממשלה על אפשרות חזרה בסוף פברואר, המועד שעד אליו מובטח התשלום הממשלתי על מלונות או דירות שכורות (ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, מבקש מהממשלה הארכה של מועד זה עד תחילת יולי, ובינתיים הממשלה בוחנת את הדברים).
אין פלא, אם כן, שמבחינת שתי הצעירות גם ליל הסדר, שיחול ב-22 באפריל, עשוי להיות כזה שנחגג במלונות. "זה נהיה מין סתלבט כזה, צריך להתחיל לקנות מצות", אומרת ליאורה, "אבל האמת שאני לא אתנגד לחגוג פה את הפסח. יש פה הרבה חשש לחזור לעיר, פחד. באותה שבת בבוקר שמענו את היריות, וכשאתה מסתובב בעיר, בכל פינה אתה נזכר מי נרצח ומה בדיוק קרה. רואים סימנים של יריות במיגוניות ובקירות, בכל מקום יש זיכרון של משהו. לכן זה לא רעיון רע לחגוג פסח במלון. זה גם טוב לשקט הנפשי של הילדים".
"בחלק מהמלונות חל אובדן של נורמות בסיסיות ביותר להתנהגות במרחב הציבורי. כתוצאה מכך מתרחשים אירועי אלימות פיזית ומילולית ואירועי ונדליזם חוזרים ונשנים. במקביל, עקב החיים בסביבה כאוטית הולכים מתגברים מצבי סיכון בקרב ילדים ונוער", נכתב במסמך של משרד הרווחה
"אני לא מקנאת באף משפחה"
כ-125 אלף מפונים יש ברחבי הארץ. מתוכם, כ-57 אלף במלונות, כ-50 אלף בדירות שכורות והשאר, תושבים מקיבוצי העוטף שנפגעו, ישהו בשנה הקרובה ואולי אף יותר, בקיבוצים או בשכונות ברחבי הארץ. חלק ממפוני המלונות הגיעו מהעוטף ונושאים איתם את הצלקות והטראומות של ה-7 באוקטובר. אחרים הגיעו מהצפון, ממקומות שבו לפתע, ביום אחד, אי אפשר היה לחיות בהם יותר.
"אני לא מקנאת באף משפחה שצריכה להתפנות למלון ליותר משבוע", אומרת ר' ממערך הרווחה בעיריית ירושלים, "המצב עכשיו במלונות הוא מאוד לא פשוט, כי מי שנותרו הם מי שממש חייבים להישאר עוד, ואלו בעיקר מפונים מהצפון ואוכלוסיות רווחה. ידענו שסיר הלחץ רק ילך ויתהדק, וזה אכן קורה, אבל ממשיכים לתת מענים כל הזמן".
חלק מסיר הלחץ הזה מתבטא בקטטות אלימות, שהתרחשו כמעט בכל עיר שאליה הגיעו מפונים - ירושלים, ת"א, נתניה ואילת. הבעיה מוכרת למדינה. כך נכתב במסמך של משרד הרווחה מה-4 בינואר, שנועד לתת תמונת מצב במלונות המפונים: "כולם נמצאים במצב של פליטות.
עקורים בארצם, תלושים ממקום עבודתם, שרויים באי וודאות גדולה מאוד באשר ליום המחר… בקרב רבים מהפונים ניכרים סימנים של עייפות, קוצר רוח והתערערות עקב החיים המשותפים שנכפו עליהם והיעדר מרחב משפחתי פרטי. בחלק מהמלונות חל אובדן של נורמות בסיסיות ביותר להתנהגות במרחב הציבורי. כתוצאה מכך מתרחשים אירועי אלימות פיזית ומילולית ואירועי ונדליזם חוזרים ונשנים. במקביל, עקב החיים בסביבה כאוטית הולכים מתגברים מצבי סיכון בקרב ילדים ונוער".
אותו מסמך מגיע עם בשורות עגומות לתושבי הצפון, "בעוד שחלק מתושבי הדרום צפויים בחודשים הקרובים לעבור פתרונות דיור זמניים וחלק יישובי ליישובים (בתקווה) עד תחילת 2024, הרי שתושבי הצפון עתידים לשהות במלונות לפחות עוד מספר חודשים נוכח אי-הוודאות לגבי התפתחות הזירה הצפונית", נכתב שם.
ואכן, אף שבקרב כל המפונים מרכיב אי-הוודאות הוא משמעותי, נדמה שהוא בולט יותר אצל תושבי הצפון. "אם תושבי שדרות מחזיקים בתוכם את הטראומה באופן מוחשי, הרי שתושבי קריית שמונה מתמודדים עם חוסר וודאות ברמות הכי גבוהות שיש", אומרת אלה רוים, עובדת סוציאלית מטעם עיריית ת"א, שמתחילת המלחמה עובדת ממלון אורכידאה שברחוב הירקון ומסייעת למפונים במצוקותיהם.
רוים היא חלק ממארג של עובדים מסייעים שמסתובבים במלונות - נציגי ממשלה שנותנים מענה בנושא מיצוי זכויות, עובדים סוציאליים של הרשויות המפונות וגם חיילי מילואים של פיקוד העורף. לאחרונה הודיע צה"ל על צמצום משמעותי של חיילי פיקוד העורף, למורת רוחם של חלק מהמפונים. לפי דובר צה"ל, הדבר נעשה בשל שינוי בצורך.
במלון אורכידיאה, למשל, נמצאים מפונים משדרות וקריית-שמונה, ולעיתים מתגלעים חיכוכים בין שתי הקבוצות. כך היה בחנוכה האחרון עם ריב שניצת, מי ידליק את החנוכייה הגדולה שהובאה. "חוסר הוודאות מוציא הרבה תסכול, רואים יותר עצבים יוצאים", מאשרת רוים. "כמה זמן אפשר להחזיק את חוסר הוודאות הזה? האם אני אחזור לעבודה שלי? האם כדאי להתחיל עבודה בת"א? גם אצל ילדים רואים רגרסיה התנהגותית בגלל זה. ולבקשת הורים אני עושה שיחות איתם".
לדבריה, "מדובר במשפחות שלפעמים כולן ישנות באותו חלל, וזה קשוח. משפחה, לדוגמה, עם אבא ואח גדול, ועוד שתי בנות בגיל ההתבגרות, והן צריכות את הפינה שלהן. חוץ מזה, יש את סוגיית השעמום, אצל אלו שלא עובדים. אחרים לא מוכנים לצאת מהמלון, מכל מיני סיבות, חלק מזה קשור גם לטראומה שעברו. ניסינו לעשות כמה שיותר פעילויות, ולעודד אנשים לצאת החוצה, ובשבועות האחרונים רואים קצת יותר חזרה לשגרה. אלו שיכולים לעבוד מרחוק, חזרו לעבודות שלהם, אחרים התחילו למצוא עבודות, בחנויות או מקומות אחרים שבהם אפשר למצוא עבודה זמנית".
אף שבקרב כל המפונים מרכיב אי-הוודאות הוא משמעותי, נדמה שהוא בולט יותר אצל תושבי הצפון. "אם תושבי שדרות מחזיקים בתוכם את הטראומה באופן מוחשי, הרי שתושבי קריית שמונה מתמודדים עם חוסר וודאות ברמות הכי גבוהות שיש", אומרת העו"סית אלה רוים
"כשמגיעות תרומות זה דבר קשה"
סוזי דהן ותמי עזרן, שתי אימהות חד הוריות מקריית שמונה, שנמצאות במלון לאונרדו בירושלים, הן שתיים מאלפי מפוני קריית שמונה. לסוזי שני ילדים קטנים, מתחת לגיל 6 ולתמי חמישה ילדים, הגדול בהם בי"ב. ביום ראשון שעבר ישבו שתיהן בלובי. הן התחילו בשיחת חולין, המשיכו לתיאור הקשיים ומשם התפתחה שיחה שאליה הצטרפו אנשים אחרים. מהר מאוד השיחה הזאת הפכה לצעקות, לא היה על נושא מסוים אלא חילופי דברים בווליום שהדהד בכל הלובי.
"כל היום אנחנו רבות, מתווכחות", מספרת תמי. "הילדים רבים ביניהם וזה גולש למבוגרים. התחושה היא שאין לנו פה שום מענה". סוזי מספרת על הקשיים שלה - בן עם צרכים מיוחדים שזקוק לליווי, מחשב שהיא מתקשה להשיג ומשחקים לילדים. את תמי מטרידה הבעיה של בנה הגדול, שבמקום ללכת לבית הספר, יושב עם אמו בלובי. אל שתיהן מצטרפת אפרת בן שטרית, עובדת קהילתית מטעם רשת המתנ"סים בקריית שמונה, שמפונה בעצמה ושוהה במלון אחר בירושלים. היא עוברת בין המלונות ומנסה לסייע לתושבי עירה. "התושבים כאן צריכים חוסן, תחושת ביטחון, חוסן כלכלי, חוסן תעסוקתי", היא אומרת. "שידעו שאם צריך, יהיה להם כסף לקנות נעליים חדשות, בגדים חדשים. אין את זה, את תחושת הביטחון הבסיסית. גם מפני שאנחנו כאן ואין לנו מושג לכמה זמן. חיים מיום ליום".
וביומיום הזה יש גם תקריות לא נעימות. כך למשל, מפונים במלון עץ הזית הסמוך למלון לאונרדו בירושלים, סיפרו לשומרים על מקרה שבו צעיר התערטל בפני חבורה של בנות עשרה. במקרה אחר שאירע במלון, צעיר הטריד ילדות בגילאי בית הספר היסודי. שניהם, סולקו מהמלונות.
מקרה אחר אירע בלאונרדו כשמפונה כמעט הפיל מייבש כביסה על מתנדבת, בשל ויכוח על הקצאת שעות לפעילות מכונת הכביסה. לדברי עדת ראייה לאירוע, אותה מתנדבת נפגעה בכתפה כאשר ניסתה להחזיר את המייבש למקום, ועד היום סובלת מכאבים.
דוגמאות נוספות יש למכביר: במלון דן פנורמה בת"א, למשל, פרצה קטטה לפני מספר שבועות, בין מפוני שדרות למפוני קריית שמונה. תושבת קריית שמונה שהייתה עדה לאירועים, סיפרה שהכול התחיל מחבילות של תרומות שהגיעו ללובי של המלון והיו מיועדות לתושבי שדרות בלבד. כאשר שתי תושבות קריית שמונה ביקשו לקבל גם הן חלק מהתרומות, החלה תגרה. עוד בת"א, בשבת שעברה התפתחה קטטה במלון אורכידאה, כאשר האדם שיזם אותה הורחק מאז מהמלון.
כך, בניגוד לשבועות הראשונים של המלחמה, אז היו ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות היו מלאים בסיפורים מרוממי נפש על התרומות הרבות שזורמות לחיילי צה"ל ולמפונים. לפחות ככל שזה נוגע למפונים במלונות, לתרומות יש גם צד פחות נעים, שלא כל-כך הוזכר. הדבר נובע משתי סיבות - אנשים שלוקחים לעצמם יותר, על חשבון אחרים. הסיבה השנייה היא מלונות שבהם יש מפונים המגיעים מיישובים שונים וכאשר תרומות מגיעות לתושבי יישוב אחד בלבד, לאחרים נותר רק להביט בקנאה ובתסכול.
"כשמגיעות תרומות זה דבר קשה", מאשרת רוים. "צריך לדעת איך לטפל בנושא באופן מערכתי. לנו הייתה תקופה שהיו מביאים תרומות וזה לא היה עובר דרך העובדות הסוציאליות. זה היה מחרפן אותנו. מגיעה תרומה, נניח צעצועים לילדים, אנשים לוקחים בכמויות ואז לחלק יש ולחלק אין. היינו צריכים להפעיל מערך אופרטיבי, כדי לנהל את זה, וזה גם עזר לנו להבין טוב יותר מי האנשים כאן ומה חתך הגילאים. אבל גם היום יכול להיות שפתאום אנשים ישימו קרטונים באוהל שמחוץ למלון, ואז אנשים פשוט יבואו ויקחו בכמויות מוגזמות".
לתרומות יש גם צד פחות נעים, שלא כל-כך הוזכר. הדבר נובע משתי סיבות - אנשים שלוקחים לעצמם יותר, על חשבון אחרים. הסיבה השנייה היא מלונות שבהם יש מפונים המגיעים מיישובים שונים וכאשר תרומות מגיעות לתושבי יישוב אחד בלבד, לאחרים נותר רק להביט בקנאה ובתסכול
"אני צריך לשלם גם על חנייה?"
במלון ציפורי, ביער ירושלים, שהו בתחילת המלחמה מפונים מארבעה מושבים מהעוטף. כיום, הם נמצאים במלונות אחרים בעיר. במלון היה מקרה שבו מספר אנשים העמיסו חבילות של חברת פוקס, שאותם קנו בהנחה של 90%, ונסעו עם הסחורה לביתם במושב, בימים שעוד היה ירי יחסית מסיבי בעוטף. "זה נראה לא טוב, והריח לא טוב. לאחרים פשוט לא נשאר", אומר אדם שהיה עד לדברים.
י', מפונה ממלון לאונרדו, מספר איך הוא חווה את הדברים: "זה כאילו תקריות קטנות כאלו, אבל הן מצטברות והופכות למשהו גדול יותר, זה תורם למועקה. לדוגמה, לפני כמה ימים הביאו קוסם, ויחד עם המופע גם מתנות לילדים. מישהו אחד לקח 40 מתנות. אחראית הקהילה שאלה אותו למה, הוא אמר לה - מותר . פשוט לקח. כשהתחילה המלחמה, חבר התקשר ואמר שיש לו 500 זוגות נעליים עד מידה 34. אמרתי לו שיביא למלון. מתנדבים כאן עזרו והחלטנו שכדי למנוע בלאגן, בכל שעה יחולקו הנעליים בצורה מסודרת, בקומה אחרת. זה היה אמור להיות הכי פייר. כשהגיע השעה של הקומה שלי, אני רואה מישהי מבוגרת, יוצאת עם 15 קרטונים של נעליים. אני אומר לה - מה זה, למי זה ? היא אומרת לי, נכדים. אמרתי לה, בואי אני אעזור לך, והחזרתי את הקרטונים לעגלה. הסברתי לה שתקרא להורים של הילדים ושכל הורה ייקח עבור הילד שלו".
באותו המלון, תושבי שדרות וקריית שמונה יחדיו כאמור, ראו איך ציוד מגיע לאנשי מושב יכיני, הסמוך לשדרות. מי שבמיוחד כעס על זה, היו תושבי שדרות. "בחיים לא נפל אצלם קסאם", אומרת י'. "עכשיו, במלחמה, בכל זאת החליטו לפנות אותם. יש להם מדריך, הביא להם ארונות כתר, מתלי כביסה, נעליים, שמיכות. שאלתי האם אני יכולה, אמרו לי מה פתאום - רק ליכיני. במסדרון זרקו כמה קרטונים עם ציוד שנשאר".
הכעס שנובע מהבדלים בין קהילות, לא נוגע רק לתרומות. במלון קראון פלאזה בעזריאלי, הודיעו למפוני קריית שמונה, שהחל מתחילת ינואר הם צריכים לשלם על חנייה 500 שקל לחודש. זה אמנם מחיר מוזל, אבל הם מסתכלים בעיניים כלות איך חבריהם משדרות לא משלמים את הסכום הזה, מכיוון שעיריית שדרות הודיע להם שהיא תשלם עבור החנייה.
"כל המפונים עושים קניות פה בקניון עזריאלי, מפרנסים אותם יפה. בסוף, אנחנו צריכים לשלם גם על חנייה?", תהתה בפני שומרים אחת המפונות. יעקב בן סימון, שפונה מקריית שמונה, מוסיף: "היה כאן נציג של שדרות אמר לאנשים, תנו לי את כל מספרי הרכבים עם תעודות זהות, רק של אנשי שדרות. אנחנו פה בצד, מסתכלים, מה זה מעניין אותי מי משדרות ומי מקריית שמונה? שהממשלה תטפל בזה. כל היום אני מסתובב כאן במלון, משועמם, כי הצפון רותח. ואני צריך לשלם גם על חנייה?".
מעיריית קריית-שמונה נמסר בתגובה לכך, שהיא הגיעה להסדרי חנייה עם עיריית ת"א, אך אין ביכולתם להגיע להסדר עם חברה פרטית.
לעומת המצב בתחילת המלחמה, מספר המפונים במלונות נחתך כמעט בחצי, בעיקר בעקבות תוכנית ממשלתית לעידוד מפונים לעבור לדירות שכורות. בירושלים, לדוגמה, היו בתחילת המלחמה 20 אלף מפונים במלונות, וכיום יש שם 8,000 בלבד
בדירות השכורות הייאוש יותר נוח
לעומת המצב בתחילת המלחמה, מספר המפונים במלונות נחתך כמעט בחצי, בעיקר בעקבות תוכנית ממשלתית לעידוד מפונים לעבור לדירות שכורות. במסגרת זו, מקצה המדינה 200 שקל ליום למבוגר, ו-100 שקל ביום לילד - כסף בהם המפונים משתמשים עבור שכר-דירה והוצאות נוספות. בירושלים, לדוגמה, היו בתחילת המלחמה 20 אלף מפונים במלונות, וכיום יש שם 8,000 בלבד.
ספיר חסון ממושב תקומה, עברה בסוף נובמבר מבית מלון במושבה מגדל, שם שהו רוב תושבי המושב, ליישוב מיתר שבנגב המזרחי. היא, בעלה ושני ילדיהם, בגילאי גן, חיים ביחידת דיור קטנה של חדר אחד וסלון, שנמצאת מתחת לבית פרטי. לדבריה, היא ובעלה עובדים באזור העוטף והם היו חייבים להתקרב למקום עבודתם. מבחינת צפיפות הם אולי לא שיפרו מאוד את מצבם, אבל לדברי ספיר המעבר היטיב איתם.
"העברנו בעיקר בגדים, כי הדירה הייתה מרוהטת כמעט כולה. דירות אחרות לא היו אופציה, גם אם היו יותר מרווחות, כי הן לא היו מרוהטות וזה סרט להתחיל לרהט עכשיו" ,היא אומרת. "התפשרנו, אמנם מטבחון קטן, פחות מתאים למשפחה, אבל אין ברירה".
בניגוד לסיפורים על בעלי בתים אחרים, בעיקר בערים גדולות, שהקפיצו את המחירים בהתאם לתקציב שיש למשפחות, הרי שבמקרה של ספיר היה לה מזל - היא משלמת 3,000 שקל לחודש שכירות. מהסביבה, היא מרוצה. "עברתי לישוב מאוד מסודר, מפותח, יש בו הכול. מכון הכושר נתן כניסה למפונים בחינם, וגם חוגים לילדים יש כאן, בעלות מסובסדת. היתרון הגדול כאן זה החזרה לשגרה. פתאום הילדים במסגרות עד ארבע וחצי, אני יכולה ללכת כל יום לעבודה, לחזור, לנהל חיי משפחה יותר שגרתיים. ניתוק מהשגרה מכניס אותך עמוק-עמוק לתוך המלחמה".
לדבריה, החוזה נערך כך שבכל חודש אפשר לבטל אותו ולא בטוח שהיא תחזור לביתה, גם אם יודיעו על פתיחת מוסדות הלימוד בעוטף. "אני חיה מחודש לחודש", היא אומרת, "זה תלוי באיזה תנאים המסגרות חוזרות, אני לא רוצה לחזור ולשבש שוב את השגרה של הילדים שלי. הם נמצאים במסגרת הלימוד השלישית שלהם השנה, וכל פעם זה הסתגלות לא פשוטה".
גם אורטל בן דוד, מפונה משדרות ואם לארבעה, שחיה כיום בהתנחלות שמעה שבדרום הר חברון, ערכה חוזה עם בעלי הבית שלה שמתחדש פעם בחודש. במקרה שלה, הזמניות עובדת גם לטובת בעלי הבית. "בגדול, הבית הוא למכירה, לכן בעלי הבית עשו לנו טובה כשהם השכירו לנו. אבל, אם הם ימצאו קונה, אנחנו אמורים לעזוב, אז סוגיית הזמן משחקת כאן לשני הכיוונים".
עד חנוכה שהתה אורטל ומשפחתה במלון באילת. "המשפחה שלי גם הייתה במלון, ולאט-לאט כולם התפוגגו ועזבו", היא מספרת, "חלק מרכזי מהסיבה לעזיבת המלון היה החזרה לעבודה שלי ושל בעלי. רוב היום אנחנו בעבודה, ואלו נסיעות מאוד ארוכות מאילת. היו לי כמה דברים שהייתי צריכה לבית - תנור, מכונת כביסה, כלי מטבח, אז נסעתי הביתה להביא דברים, אבל בגדול הבית היה מרוהט. אנחנו עוד לא מכירים כאן אנשים, אבל גם רוב היום אנחנו בעבודה או בנסיעות, אז אין לנו זמן להיכרויות. לילדים הקטנים זה יותר קל, הם מצאו חברים ומשפחה בגיל שלהם. הגדולה, בכיתה ח', עוד לא התערבבה פה. היא עדיין רוצה את החברות שלה משדרות, אבל הן נמצאות בת"א".
לדבריה, "במלון היה לנו קל מהבחינה של ההתנהלות היומיומית. מכינים לך, מבשלים לך, לא צריך קניות לא צריך ניקיונות. אבל לא היה לנו טוב בנפש שלנו. הכול היה סיר לחץ, בחודש הראשון, היינו שש נפשות בתוך חדר אחד, רק אחרי חודש נתנו לי חדר נוסף ואז היה יותר מרווח. עכשיו, בבית משלנו, חזרנו לכל הסידורים - סופר, קניות, בישולים, התארגנות לשבת, כמו בבית.
"עכשיו רק נותרה השאלה מתי נחזור. אני לא מוכנה לחזור לעיר במצב ביטחוני מעורער. די, אחרי 20 שנה, הגיע הזמן שתושבי שדרות יפסיקו להיות שקופים".