מאז אסון העגורן ב-13 במרץ ניר דקל (54) מקיבוץ אור הנר נעדר. אחרי שבועות במהלכם אלפי מתנדבים חיפשו אחריו בחופי ישראל, במאמץ משולב עם רחפנים, צוללנים וחברת החשמל, הוא עדיין לא נמצא.
היום (ה'), מעל לחודש לאחר הטרגדיה, משפחתו נאלצת להתמודד עם מצב כמעט בלתי אפשרי. "זה נהיה יותר ויותר קשה, כי לא עברנו שום שלב נורמלי של הלוויה או שבעה, לא התחלה אפילו של לעכל את מה שקרה, שום דבר. התחושה שלא מצליחים להגיע אפילו להתחלה של הסוף היא בלתי נסבלת", מספרת חופית דקל, אשתו.
האסון אירע לפני למעלה מחודש. "ניר יצא למשמרת לילה, בערך בעשר בלילה. הוא הסתובב לרגע ואמר לי ׳טוב, זה הלילה האחרון׳. מה שהוא התכוון בעצם, זה שיש להם בעגורן סדרת משמרות של לילות, אחר כך סדרת ערבים ואז בקרים, וזה היה הלילה האחרון של השבוע הזה. אחר כך זה הפך למשפט מצמרר", נזכרת חופית בשיחה האחרונה מאז היעדרותו.
"הלכתי לישון בחצות, ובגלל שאנחנו גרים בעוטף עזה הסתכלתי בקבוצת החמ"ל כדי לוודא שלא יהיו הפתעות באמצע הלילה, ואז ראיתי הודעה לפיה הייתה תאונה בתחנת הכוח רוטנברג עם העגורן, ושיש נעדר במים", היא מספרת. "ידעתי שאלו יכולים להיות רק 4 אנשים שם, ואחד מהם זה ניר. הלב שלי ירד לתחתונים, התחלתי להתקשר אליו וזה הגיע ישר לתא הקולי. זה לא מתאים לו, הוא תמיד עונה גם בעגורן, ואין מצב שהוא לא חוזר אלי".
אחרי כמה דקות במהלכן הוא לא ענה, חופית החליטה לנסוע בעצמה לתחנה. "הגעתי לשם ב-1 בלילה והיו מסוקים בשמיים, בלגן וגשם יורד. אני מחכה בחוץ, שואלת כל אחד שמגיע ואומרת שאני אשתו של ניר שנמצא בעגורן והבנתי שיש נעדר במים. אף אחד לא ענה כי לא רצו להגיד לי, אבל לדעתי כולם כבר ידעו. בסוף יצאו אלי שתי נשים ואמרו לי שניר כרגע נעדר במים, שזה הוא".
מרגע שקיבלה את הבשורה, חופית ניסתה להבין איך תספר עליה לשלושת ילדיה. "כל הזמן חשבתי איך אני ממזערת את הטראומה הנוראית שהולכת להיות לילדים שלי, ואיך אני עושה את זה הכי נורמלי שאפשר כדי שאני אודיע להם ולא מישהו אחר. זה מה שעמד לנגד העיניים שלי. הילדים היו בשוק, כמו שאני הייתי. זה חוסר הבנה, כשאומרים לך משהו ואתה לא באמת מבין, מה זה אומר נעדר במים? איפה הוא יכול להיות? מה קרה? אנחנו עד עכשיו לא מצליחים לקלוט. במשך כל השעות האלו הייתי בטוחה ממש שכשיעלה אור הבוקר ימצאו את ניר".
המצב הולך ומחמיר
בשבועות הראשונים, הנחת העבודה של כוחות החילוץ היו שהוא נסחף אל אחד מחופי ישראל, כמו שנסחפה גופתו של נפתלי אדרי, גמלאי מאשדוד שהגיע לדוג בתחנה. "התחלנו להקים מערך של מתנדבים שסרקו לאורך החופים. הגיעו אלפי אנשים שכל היום סרקו, וזה היה מדהים. הוקם חפ"ק על ידי המועצה האזורית שאר הנגב, וכל הזמן ישב מתנדב מהקיבוץ וניתב את המחפשים למקומות בהם לא חיפשו. זה היה מערך ענק של מפות ואנשים, רחפנים וצוללנים, שחיינים, כולם חיפשו אותו", מתארת חופית. "לקח בערך שבוע וחצי או שבועיים עד שהבנו שהוא לא שם. הוא לא נסחף בים, והוא כנראה מתחת לעגורן".
כשהם הבינו שניר כנראה נלכד מתחת למים, המאמצים הופנו לכיוון אחר. "התחלנו ללחוץ על חברת החשמל שיתחילו לפרק את העגורן. זה לקח המון זמן, יותר מדי זמן, עד שהתחלו לפרק אותו. הם הביאו מהנדסים, כי אין בארץ חברה שיכולה להרים 1,200 טון של עגורן שנפל. הייתה המון בירוקרטיה והמון סחבת. זה מאוד קשה. הם התחילו לפרק באיטיות ביום ראשון, אבל אז נתקלו בכל מיני קשיים כמו שהים גבוה יותר מדי. מבחינתנו הקצב מאוד איטי", היא מדגישה.
אחרי למעלה מ-36 ימים, המצב הולך ומחמיר. "ניר נמצא שם מתחת למים כבר 36 ימים, ולהיות בתוך מים כל כך הרבה זמן זה לא טוב. יש עכשיו התקשרות עם ספק אחר, וזה ייקח לטענתם עוד 60 יום. זה המון זמן. אתמול אמרו לנו שיתחילו לפרק את העגורן מתחת למים רק עוד שבוע או שבוע וחצי וזה אומר שעכשיו אין סיכוי למצוא את ניר עדיין. ברגע שהם יתחילו לעבוד מתחת למים הם הבטיחו שיפרסו רשתות ואם משהו יזוז או יצוף הרשתות יתפסו אותו. אנחנו נתחיל להקים את מערך המתנדבים בחופים שוב".
בחברת החשמל הדגישו שפרק הזמן של 60 מתייחס לזמן שייקח לחברת הפינוי לפנות את כלל ההריסות, והם מקווים למצוא את ניר עוד הרבה לפני כן.
אף פעם לא התפנק
ניר וחופית הכירו בגילאי ה-20, ומאז לא נפרדו. "אנחנו 28 שנה ביחד, לא נפרדנו ליותר משבוע או שבועיים, ופתאום הוא נעלם לנו. אנחנו במצב של מעין הולד, מתנהלים מיום ליום ואי אפשר לחזור באמת לשגרה. אני לא יכולה לחזור לעבוד, ניצן הבן שלנו לא יכול לחזור לצבא. אי אפשר לחזור לחיים נורמליים, אנחנו פשוט יושבים ומחכים וזה מאוד קשה. אפילו חשבתי להתחיל לכתוב את ההספד אבל אני לא מסוגלת, אני לא שם עדיין", היא משתפת.
"ניר נולד בקיבוץ אור הנר. הוא הילד השני מבין ארבעה בנים. אבא שלו הוא ממקימי הקיבוץ והוריו חיו פה כל החיים. ניר היה ספורטאי מאוד טוב גם בבית הספר וגם אחר כך. הוא תמיד אהב ספורט והיה רץ כל יום 8 ק"מ, דאג לבריאות ואכל בריא", מספרת עליו חופית. "הוא מאוד אהב את העבודה שלו ואת העגורן. הוא מאוד אהב לצאת לעבודה ואף פעם לא התפנק, יצא בלילה, בערב, ביום, בחגים בשבתות, כל הזמן. היה מאוד חרוץ. אבא מצוין וטוב לילדים שלו שתמיד תמך, פרגן והסיע לאן שצריך. בן טוב לאמא שלו שהתאלמנה בשנה שעברה. הוא דאג לה מאוד, ביקר אותה הרבה. היה לו קשר מאוד חזק עם האחים שלו".
איך ממשיכים במצב הבלתי אפשרי הזה? "זה קשה, וכל פעם זה נהיה יותר קשה כשאנחנו מבינים שזה יהיה עוד יותר ארוך. המטרה זה למצוא אותו כמה שיותר מהר, גם בשבילו וגם בשבילנו, אבל הכל מאוד איטי. מאוד קשה לי לראות את העתיד כרגע. הטראומה הזו היא מאוד קשה, ולא מספיק שהיא קשה היא גם מתארכת. הזמן פה מאוד קריטי לכולנו וגם לניר. כל יום הוא יותר קשה, אנחנו מתעוררים פתאום באמצע הלילה חסרי מנוחה. השלבים של הלוויה ושבעה הם מאוד חשובים כדי לעכל ולהבין, לנו אין כלום".
בתקופה הקשה הזו, אנשים רבים מנסים לסייע להם. "חשוב לי להגיד תודה לכל האנשים שמקיפים אותנו, גם אנשים מהקיבוץ ובכלל כל אחד שביקשנו ממנו עזרה ישר הגיע. אנשים מתאמצים כל היום, כדי לנסות ולעזור לנו. זה מאוד מאוד חשוב, הגב הזה גם לי וגם לילדים".
חשוב לה להעביר מסר לעובדי חברת החשמל: "כל מי שעובד כרגע בלמצוא את ניר בחברת חשמל צריכים להבין שאנחנו מחכים לו כל יום, כבר כמעט חודש וחצי, גם אמא שלו והאחים. התחושה שלא מצליחים להגיע אפילו להתחלה של הסוף היא בלתי נסבלת".
חברת החשמל תמשיך לעשות כל שניתן ולא תרפה עד שניר דקל ימצא.