לפני כעשור, החליטו באו"ם לערוך השוואה בין מידת האושר של האזרחים במדינות שונות. המדד שבו השתמשו התבסס על סקר, שבמסגרתו הנשאלים מתבקשים לדרג את מידת האושר שלהם בסקאלה של מ־1 עד 10, את מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש שקיים במדינה שלהם ואת רמת השחיתות בארצם.
לא היה מאוד מפתיע לגלות שפינלנד דורגה כמדינה המאושרת ביותר בעולם, וההסבר העיקרי לכך היה שהפערים בין עשירים לעניים במדינה הם מהנמוכים במדינות ה־OECD. מה שכן אולי מפתיע, זה שישראל, על כל אתגריה, צרותיה, והטראומות שחווים אזרחיה – ממוקמת בעשירייה הראשונה ואפילו עולה במדד האושר משנה לשנה.
איך אפשר להסביר את הפער בין מציאות החיים הבלתי אפשרית פה, מציאות רוויית קונפליקטים, לחצים ומתחים, לבין העובדה שישראל מדורגת בעשירייה הפותחת במדד האושר העולמי? והשאלה היותר גדולה – כיצד ייתכן שלמרות הטראומה שחווינו באוקטובר, מדדיי האושר לא רק נשארו גבוהים אלא המשיכו לעלות?
לאחר שבעה באוקטובר, הייתה ציפייה למשבר משמעותי בבריאות הנפש. משרד הבריאות עקב מאז אחר מגמות בהתנהגות אובדנית, אך בניגוד לתחזיות הקשות, הצהירו שם לאחרונה כי "בניגוד לשמועות ולדיווחים על אירועים בודדים בתקשורת ובמדיה החברתית, הנתונים מראים ירידה בהתאבדויות בישראל בחודשים אוקטובר עד דצמבר, בהשוואה לחודשים אלו בשנים האחרונות, כולל שנות הקורונה".
רגע לפני שנצלול להבין מה קורה פה שמביא אותנו לרמות כאלה של אושר, כדאי להתבונן החוצה, על החברה המערבית. כאנושות, אפשר לכאורה להגיד שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו חיים בעידן שבו שיעור התחלואה הוא הנמוך בהיסטוריה, תוחלת החיים גבוהה מאי פעם, אחוז האנשים הרעבים והעניים הוא הנמוך ביותר מאז ומתמיד. איכות החיים של האנשים על פני הכדור מעולם לא הייתה גבוהה יותר. אבל יש מדד אחד שבו החברה המערבית מצויה בירידה, או יותר נכון בהידרדרות שיא – אחוזי הדיכאון בתרבות המערבית הולכים וגדלים. ודיכאון, בימינו, הוא הגורם השני למוות (כתוצאה מהתאבדויות).
הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי, ליהנות מהרגע. זה מסר שאנחנו מקבלים מכל מכל עבר. מאות ספרים העוסקים בשאלה כיצד למצוא אושר נכתבו בשנים האחרונות. תעשייה שלמה של מומחים לעזרה עצמית שואבת את זכות הקיום שלה מהחיפוש המתמיד שלנו אחר האושר. מציאות זו פרדוקסלית לנוכח הדיווחים על אחוזים הולכים וגדלים של דיכאון, המתפשט כמגיפה בחברה המערבית.
למרות הכת, הכמעט אוניברסלית, המטיפה לאושר, הסיפוק מהחיים בחברות מערביות לא השתפר במשך דורות. באופן אירוני, בעולם שבו אנחנו יכולים לדבר עם כל אחד בלחיצת כפתור, הפכנו לבודדים מאי פעם. הביקוש לנוגדי דיכאון עלה בכ־50 אחוז אז שנות התשעים, ומידת שביעות הרצון מהחיים הולכת וקטנה בעקביות. מחקר על כמות ה"חברים הטובים באמת" שיש לאדם, מראה ירידה דרסטית. אם לפני 20 שנים דיברנו על שלושה חברים בממוצע לאדם, בימינו, בעידן הרשתות, אנחנו מדברים על ממוצע של חבר קרוב אחד במקרה הטוב.
מה יודעים תושבי שדרות שלא יודעים תושבי אמסטרדם?
אחרי השבת השחורה, כתוצאה מהטראומה שעברנו, השארנו בצד את החיכוכים. הסולידריות והערבות ההדדית תפסו את מקומם ובניגוד לכל התחזיות – הרגשנו אחרי תקופה מאוד ארוכה שיש על מי לסמוך. חווינו לראשונה זה תקופה ארוכה ערבות הדדית.
אחרי הטראומה, התחושה הייתה של ביחדנס, של שותפות הגורל, התחושה שאנחנו פה ביחד עד הסוף חלחלה אל כולנו. סיסמת המלחמה הייתה "נעבור את זה יחד", ואכן קרו שני דברים. ראשית, אנשים מצאו בעצמם חוסן נפשי שלא חשבנו שקיים, וזה בפני עצמו מייצר משמעות. שנית, אחד הגורמים שמנבא תוחלת חיים ואושר, יותר מכל גורם אחר, הוא קשרים משמעותיים, תחושת שייכות והידיעה שיש לי על מי לסמוך כשאני נופל. למעשה, דווקא בחברות קולקטיביסטיות ומסורתיות, אפשר לראות רמות גבוהות יותר של שביעות רצון.
בנוסף, אחד המרכיבים שנבחנים בסקר האושר הוא נכונות התושבים לסייע לאדם זר: "אם תזדקק לסיוע מאדם ברחוב, מה הסיכוי שתקבל אותו?". ישראל היא מהמובילות בערבות הדדית: היכולת להיות אחד עבור השני בעתות מצוקה, היכולת להתאחד במצבי חירום, והיכולת להגיש עזרה וסיוע, מה שמסביר גם את העובדה שבתקופת הקורונה מדד האושר בישראל דווקא עלה.
העובדה שאנו חיים במצב של הישרדות קיומית האיצה את התפתחותו של מנגנון הישרדות יעיל להפליא – יכולתנו לסמוך אחד על השני במצבי חירום ולהיות שם אחד עבור השני בעתות מצוקה. ואכן מחקרים מתחום הפסיכולוגיה של קבוצות, מראים שככל שהאיומים החיצוניים משמעותיים יותר, כך תחושת האחדות והלכידות הקבוצתית גבוהה יותר.
גורם זה מתקשר גם לתפיסת השייכות הגבוהה בקרב הישראלים בהשוואה לשאר העולם. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לרווחה פסיכולוגית, הוא המידה שבה אדם מרגיש שייך לקבוצה החברתית שלו. ישראל היא אחת המדינות היחידות שבהן אם אדם נופל ברחוב, הוא יודע שאנשים יגיעו להושיט עזרה.
אם חלילה פגעה רקטה בבית, חייל נפל בשבי או שהתרחש פיגוע, אזרחי ישראל ידועים בהתגייסות שלהם, בחיבוק החם שהם נותנים לאנשים שאינם מכירים. התנהגות זו מייצרת תחושת קהילתיות, שעוטפת את האזרחים ומהווה עוגן, ממש כשם שאדם יודע שהוריו תמיד יהיו שם בשבילו.
מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, עקב אחרי יותר מ־700 איש במשך 80 שנה. המחקר החל ב־ 1938, כשהיו בני 19, וניטר את כל מהלך חייהם במטרה להבין אם ניתן לבודד את הגורמים לאושר. נבדקו משתנים כמו קריירה, הון אישי, בריאות גופנית, אינטליגנציה, מחלות תורשתיות ועוד. מבין כל הגורמים שנבחנו, נמצא כי איכות הקשרים המשמעותיים בחיינו קשורה באופן מובהק לאושר. לא כסף, לא פרסום ולא הישגים: קשרים משמעותיים הם אלה שמסייעים לשמור על בריאות פיזית ומנטלית ונקשרים בתוחלת חיים ארוכה. ואכן, בישראל יש מעגלי שייכות שלא קיימים במקומות אחרים, כמו הצבא, שמייצר תחושת זהות ושותפות גורל, והתא המשפחתי, שהפופולריות שלו עודנה חזקה ביחס לעולם המערבי.
גורם נוסף שמעלה את תחושת האושר הוא מידת הריגוש בחיים. מצד אחד, ישראל מדורגת במקום מאוד נמוך בשאלה "עד כמה אתם חווים רוגע בחייכם?", אבל רוגע תורם פחות לרווחה הפסיכולוגית בהשוואה לריגוש. 55 אחוז מהישראלים העדיפו חיי ריגוש על פני חיים רגועים, וכמו כן נמצא שריגושים, גם אם הם מאתגרים, מהווים גורם סיפוק רב עוצמה.
"אחד מאויבי האושר הוא הנטייה האנושית להסתגל במהירות לדברים", כך על פי ד"ר תומס גילוביץ'. הריגוש מאירוע או ממוצר חדש, בין אם הוא חיובי או שלילי, לעולם לא נותר בשיא. ולא רק זה, סף הריגוש שלנו כל הזמן עולה, כך שמה שריגש אותנו בעבר כבר לא ירגש אותנו היום, ועל מנת להגיע לאותן רמות סיפוק, יהיה צורך בגורם מרגש אף יותר. זה עשוי להישמע מפתיע, אבל גירויים, בין שהם חיוביים ובין שהם שליליים, תורמים למידת ההנאה שלנו מהחיים, כל עוד הם לא פגעו בנו באופן אישי. לכן, עם כל הקושי של החיים פה, דבר אחד בטוח: לא משעמם.
פרק שלם במדד האושר הוקדש לשאלה על חיים לא שגרתיים, והתגלה שישראלים רבים מעדיפים לא לחיות בשגרה. הנתונים מראים שהישראלים מכורים לריגוש, לחיים הלא שגרתיים. לישראלים שעוזבים למדינות כמו נורווגיה או שווייץ קשה עם השעמום. אקשן הוא חלק מהסיפור הישראלי, לטוב ולרע.
אז עם כל הקשיים והקונפליקטים, נראה שמדינת ישראל יכולה לרשום פטנט על תחושת האושר, שאמנם לא קשור לאיכות החיים בישראל אלא לריגוש ולאקשן, לתחושת השייכות והחיבור החזק, לביחדנס ולערבות ההדדית, ובפרט לזה שכל מי שחי בישראל יודע שבשעת צרה, תמיד יהיה מי שיתמוך בו.
הכותבת היא פסיכולוגית חברתית, מנהלת המחקר של Belong, המיזם החברתי הפרטי הראשון המעודד עלייה לישראל.