על פניו, זהו עוד בוקר אוגוסט שגרתי בחוף פרישמן. קהל הבוקר המבוגר כבר סיים את המתיחות וההתעמלות המסורתיים, ואת מקומו הולכים ותופסים רצים והולכים צעירים יותר ככל שהבוקר מתקדם. ילדים מתרוצצים על החוף בין משתזפים לשחקני מטקות, כשלפתע קול מוכר מצטרף להמולת החוף הרגילה: "ארטיק לימון מונע הריון", הוא מכריז בקול בריטון כשניתן לשמוע דרכו את החיוך, "ארטיק תות, שחמותי לא תמות". כבר 40 שנים שחופי ת"א ובעליו של הקול הזה כמעט בלתי נפרדים, אחד נבנה מהשני לחוויה ישראלית שמצליחה לאחד דורות, עדות והשקפות באופן שמעט מאוד דברים בישראל מצליחים עדיין לעשות. אלא שהיום הזה בכל זאת שונה, כי הזוגיות המיוחדת הזאת בין החוף הלוהט והאדם עם ההפתעות הקרות עומדת להסתיים.
שמעון אלון (69), המוכר הרבה יותר כ"שמעון ארטיק" המיתולוגי, שומר גם היום על החזות שהפכה אותו לסוג של אגדה מקומית: כובע סומבררו איקוני, צעיפים וכמובן השירים בחרוזים שרודפים זה את זה בעודו מתקדם ברחבי החוף. מי שרוצים לצלול עוד יותר עמוק אל הדיסקוגרפיה, מוזמנים ל"ארטיק מנצח", השיר והקליפ בכיכובו ביוטיוב. מסוג השירים שלא תצליחו להפסיק לזמזם לעצמכם גם הרבה אחרי שתסתיים הכתבה. ב-2017 הוא הפציע כרווק מבוקש בפרק הסיום של "דייט ראשון", והתגלה כרומנטיקן עם רקורד מפותח של התהוללות. ובכל זאת, המשמעות של היום הזה ניכרת בגוף ששילם מחירים כבדים על העיסוק שבו בחר. אחרי ארבעה עשורים בשמש הקופחת של חופי העיר שרק הלכה והחמירה עם השנים, שני התקפי לב ושלושה ניתוחים ברגליים – כולם כתוצאה מהעבודה המאומצת והסיזיפית מדי יום – הוא החליט שהגיע הרגע להיפרד.
חלק מהלקוחות הוותיקים שלו כבר התבשרו על העזיבה המתקרבת, וכצפוי הם מתקשים להשלים עם רוע הגזירה. בכל כמה דקות מגיעים לקוחות אחרים מהחוף לחבק אותו ולהציע בירה קרה. "אני כבר 60 שנה כל יום בים ורואה כאן את שמעון תמיד. הוא בן אדם זהב", מספר משה קריצר (73) מתל אביב, "העזיבה שלו תהיה אבדה לחוף".
"אנשים בני 50 צועקים לי בחוף: 'אבא שלי היה קונה לי ארטיקים ממך'"
"אנשים אומרים לי 'לא, זה לא יכול להיות. אם אתה לא פה, ניקח אותך בכוח. נפנה לעירייה'. אבל בסוף הם מבינים", מסביר אלון. האהבה הזאת שמורעפת עליו מכל כיוון מחזקת אותו, אבל הגוף כבר לא מסוגל לעמוד אפילו בכוח הרצון שלו. "העצב מחלחל בכל סנטימטר בגוף שלי בגלל מחלה ובעיות משפחתיות, אבל אני מקבל הכל כמקשה אחת וחי עם זה. תמיד צריך להיות אופטימי בשביל לחיות את המחר".
"בימים הטובים הייתי מרוויח חמשת אלפים דולר ביום"
אלון, בן למשפחה מרובת ילדים שעלתה ממרוקו בשנת 1948, נולד ב-1954 וגדל בטבריה. ב-1965 עברה המשפחה ליפו, זמן קצר לפני שהתגייס ונקלע למלחמה שתשנה את חייו. אחרי כשנתיים של שירות קרבי בקו הראשון בסיני, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואלון נפגע ברגלו בקרבות העזים באזור. כעבור מספר חודשים שוחרר משירות, אבל מעולם לא הוכר כנה צה"ל – למרות שהביטוח הלאומי הכיר בנכותו. את אשתו הראשונה הוא הכיר כשהיה חייל. "היא הייתה שכנה שלי ביפו. הייתי מתארח אצל המשפחה שלה, והיא הייתי מתארחת אצלי. אלו היו משפחות של פעם, כשעוד היה כבוד", הוא מספר. במהלך השנים נולדו להם שתי בנות ולאחר מספר שנות נישואים הם התגרשו. אל העבודה בחוף הים הגיע בלית ברירה, כתוצאה ממצב כלכלי קשה.
"בשנות השמונים המצב הסוציואקונומי לא היה טוב ונאלצתי לעבור בין עבודות מזדמנות", הוא משחזר. "בסופו של דבר קיבלתי רישיון מעיריית ת"א למכור שלגונים בחוף הים. לא צפיתי לעבוד בזה ולא חשבתי שאגיע לעבוד בזה, אבל צריך להתפרנס". אף שזו לא הייתה עבודת החלומות שלו, הגישה של אלון נותרה טוטאלית והוא התמסר אליה במלואו. "אנשים לא חושבים על המשמעות של מכירת ארטיקים בחוף, כי הם מבקרים. באים והולכים. אני כאן כל יום, מספק לאנשים אפשרות לקרר את עצמם ומשקיע המון כוח פיזי, מהבוקר ועד הערב".
"לפני 25 שנה היה שיכור אחד שנכנס למים וטבע. משיתי אותו מהמים ועשיתי לו הנשמה מפה לפה. מגן דוד אמרו לי שבזכותי הבן אדם ניצל"
ההתחלה לא הייתה פשוטה. אלון נדרש ללמוד בעצמו איך לסדר את הסחורה כך שלא תימס לפני שתגיע לידיהם של המתרחצים, איך לייצר נוכחות בחוף, להתנהל כספית, ובעיקר איך להתמודד עם המרחקים העצומים שעליו לגמוע לאורך החוף כולו. בימים הראשונים חזר הביתה עם כאבים בכל הגוף עד שהתאקלם לדרישות הפיזיות. מכאן, כוח הרצון והמוטיבציה עשו את שלהם. "כבר בימים הראשונים, כשהתחלתי בחוף מציצים, תמיד עברתי את כל המוכרים האחרים, פשוט כי רציתי יותר", הוא מתגאה. "בימי שבת טובים לפני 20 שנה הייתי מרוויח חמשת אלפים דולר, והכל בדרך ישרה. תמיד צעקתי 'אני הולך, אני הולך, אתם תתגעגעו אלי׳ ואנשים כיבדו ואהבו אותי".
לאורך השנים הוא ראה דורות הולכים ובאים, לקוחות מדור שני ושלישי שלמדו לזהות את האיש הכי שמח על החוף – ולחכות לו בדיוק כמו ההורים או הסבים. ילדים רכים שרצו על החול כדי לעצור את אלון לפני שהוא הולך, הפכו מול עיניו לבוגרים בעצמם. "אם יש ילד שאבא שלו קנה לו ארטיק לפני 40 שנה, היום הוא בן 50 וקורא לי ׳שמעון, אבא שלי היה קונה לי ארטיק ממך׳. אני זוכר את האנשים האלה עד עצם היום הזה. כל יום אנשים נעלמים בדרך כזו או אחרת ולא רואים אותם יותר. יש לקוחות קבועים שהים זה התחביב שלהם, ואחרי שנים כאן אני פתאום יום אחד לא רואה אותם, ומבין שהם הלכו. יש כאב, אבל זה חלק מהעולם. אין מה לעשות".
הקשר האנושי האחרון
המיצוב של אלון כ"שמעון ארטיק" נולד מהצורך לבדל את עצמו בתוך שוק תחרותי מאוד. "מוכר ארטיק לא שונה ממוכר בחנות או בבסטה בשוק. הוא לא רק מוכר את הסחורה, אלא גם את עצמו כמישהו שאנשים רוצים לקנות ממנו", הוא מסביר. "החלטתי שאני רוצה שהמאפיין שלי יהיה של הומור, שירים ומצב רוח. מישהו שיודע לחבק ולשמח ילדים ומשפחות, שמתערבב עם כולם, ושכולם יודעים שהוא ישר והגון". היום, כשהוא מסתובב בחוף, פונים אליו מתרחצים ומספרים שהם משתעממים בלעדיו.
אלא שמרחב המחייה המוכר כל כך של שמעון ידע תקופות טובות יותר. קשה לדמיין כשרואים את החופים העמוסים עד אפס מקום, אבל לדבריו האטרקטיביות שלהם נמצאת דווקא בירידה. "בשנות ה-80 וה-90 אנשים באו לים כי לא היו בריכות ולא היו מזגנים במכוניות. זה היה המפלט שלהם מהחום, ואלה היו הימים שהרווחים היו בשמיים". כיום, הוא טוען, האלטרנטיבות נוגסות בקסמו של החוף. קניונים ומרכזי קניות ממוזגים, בריכות, צימרים וכמובן טיסות לחו"ל מובילים לירידה בכמות המבקרים בחוף הים, ועוד לא דיברנו על סתם בינג' ממוזג בבית. ישנו, כמובן, גם החום ההולך ומכביד, שמשנה הרגלים ומעביר את מי שהיו רגילים להגיע בצהריים לשעות הבוקר או אחר הצהריים הקרירים מעט יותר.
"בים לא ישבתי אף פעם כאורח. עבדתי בשבתות, בחגים, בחמסינים ובשרב"
לא רק אפשרויות הבילוי השתנו לאורך ארבע העשורים של אלון בחופים, גם ההתנהלות בהם השתנתה באופן דרמטי. "אין כמעט קשר אנושי יותר", אומר אלון, "הכל באוטומט, באפליקציה. משכירים מיטות, מזמינים אוכל במסעדה, הכל דרך מסך. אני היחיד שיש לו קשר עמוק לאנשים בחוף. הם רואים אותי עם הסומבררו, מביאים לי אוכל, שתייה, נשיקות וחיבוקים. זה מרומם את הלב". הקשר האנושי הזה, שנבנה על פני 41 שנות פעילות, מבוסס על הרבה יותר מקרחון בטעמים. אלון מעיד שבמקרים רבים הוא מחלק ארטיקים בחינם לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות. "אני לא יכול לראות ילד שרוצה ארטיק ולא יכול לקבל".
במהלך השנים הוא היה עד ללא מעט מקרים יוצאי דופן בחוף. "הצלתי מספר אנשים בקריירה שלי. לפני 25 שנה היה שיכור אחד שנכנס למים וטבע. משיתי אותו מהמים ועשיתי לו הנשמה מפה לפה. מגן דוד אמרו לי שבזכותי הבן אדם ניצל", הוא נזכר. לקראת שנות ה-2000 הוא עד לנטרול מטען חבלה. "אדם שהיה משתמש בסמים וגונב תיקים בחוף הים חיפש מה לגנוב ומצא תיק. הוא לקח אותו, הלך על חוף גאולה וניסה לראות מה יש בו - אולי זהב או כסף, והוא שמח מאוד. הוא מצא חוטים ולמעשה היה בפנים מטען חבלה רב עוצמה. המזל היה שהוא הזעיק את הפיקוח והמשטרה והם נטרלו את זה", הוא מספר, "עברתי ליד המטען הזה כמה פעמים. את הבן אדם הזה שיקמו אחר כך בעיריית תל אביב. הכרתי אותו וראיתי אותו מהצד משתקם".
יש גם זיכרונות שמעלים על פניו חיוך. "יש אנשים כל כך טובים שפגשתי מאיטליה, מארה"ב ומקנדה. היו אפילו לקוחות שפגשתי בים שהזמינו אותי אליהם הביתה, לחו"ל. בחוף הים זו בסך הכל מכירת ארטיק, אבל בסוף גם במכירת ארטיק אפשר שיהיה חוש הומור, צחוקים, חיבור, שירה והתחברות עם אנשים".
המשברים של החיים השתלטו על החלומות
מוכרי ארטיקים הם זן שנמצא בסכנת הכחדה ממשית. בשנות ה-70 הסתובבו בחופי העיר לא פחות מ-30 מוכרים שונים. כיום נותרו ארבעה בלבד. השחיקה והדרישות הגופניות הנוקשות העבירה עוד ועוד אנשים למשרות תובעניות פחות. אחרים לא מיהרו לתפוס את מקומם. "בסופו של דבר עבודה היא עניין שאדם בוחר לעצמו, בלי קשר לאם הוא אוהב אותה או לא", טוען אלון. "מכאן זה עניין של כוח רצון. גם אני אתן אלף שקלים למישהו שיעבוד איתי בשבת, הוא לא יהיה מוכן בשום אופן. התגלגלתי למקצוע הזה, ואני מצר על זה כי יכולתי להתפתח בתחומים אחרים. אבל המשברים של החיים שינו את החלומות שלי".
בשנת 1989 הוא ניסה לעזוב את חוף הים: "פתחתי את הבננה ביץ׳ עם כל החסכונות שהיו לי. זה היה צריף פשוט ששידר לאנשים חופש. היכולת לשמוע מוזיקה של פעם, לשתות בירה קרה בזול ולשבת עם חברים. המקום היה הומה אדם". חמש שנים של עבודה קשה הגיעו לשיא עם הולדת בתו ומשבר בזוגיות. "אחרי הגירושים הכרתי מישהי בחוף הים. היא הייתה אמורה להיות בסך הכל שבוע אחד בישראל, אבל הזמנתי אותה לארטיק, ומהארטיק הזה נוצר קשר. מאז הארטיק היינו ביחד חמש שנים. לצערי היא נעלמה לי עם הילדה שנולדה לנו. עד היום לא ראיתי אותה או את הילדה, שאמורה להיות כבר בת 25. זה פגע בי נפשית ועזבתי את העסק". אלון חיפש את בתו ובת זוגו לשעבר במשך שנה בקנדה ללא הצלחה, וחזר לארץ במצב נפשי מורכב, ולדבריו בסיטואציה כלכלית קשה כל כך עד שלא היה יכול להרשות לעצמו לקנות קופסת סיגריות.
במקרים רבים הוא מחלק ארטיקים בחינם לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות. "אני לא יכול לראות ילד שרוצה ארטיק ולא יכול לקבל"
המשבר הוביל אותו חזרה אל העיסוק הישן והמוכר. הוא חידש את רישיון הרוכלות עם עיריית ת"א, ומאז 1990 ועד היום לא נפרד עוד מהארגז הצמוד ובתוכו הקרחונים והשלגונים המוכרים. יום העבודה שלו מתחיל בשבע בבוקר עם איסוף וסידור הסחורה. בעשר וחצי הוא כבר בחוף, שם הוא מתהלך הלוך ושוב קילומטרים רבים עד שבע בערב. בסוף היום הוא מחזיר את הסחורה העודפת, מנקה את הארגז ומתקלח. עד שהוא חוזר הביתה השעה כבר תשע וחצי בערב – ולמחרת הכל מתחיל מחדש. במקביל, בחודשי החורף, הוא עבד כנהג מונית במשך 25 שנים. ועכשיו, הגיע סוף סוף הרגע לדאוג לעצמו. לחשוב על הפרישה.
תשמרו לו מקום ליד בן גוריון
"אף פעם לא לקחתי זמן בחיים כדי לנוח, ליצור, ליהנות או לנסוע לחו"ל", מעיד אלון. "אפילו בים לא ישבתי אף פעם כאורח. עבדתי בשבתות, בחגים, בחמסינים ובשרב". התענוגות הקטנים הפכו לתוכניות הגדולות שלו אחרי שיניח סופית את ארגז השלגונים: כוס בירה על החוף, דייג בכנרת וזמן איכות עם הנכדים. הוא מתכנן להעתיק את מגוריו צפונה כדי להיות קרוב אל אחת מבנותיו, ומחזיק גם בכרטיסים הנכספים לחו"ל. ומה לגבי התוכניות ארוכות הטווח? פיסול, מוזיקה, כתיבה ודיג – כולם, לדבריו, חלומות ישנים – יהפכו בקרוב לתחביבים חדשים.
ומה לגבי החוף שיותיר מאחור? נוסטלגיה וגעגועים לא תמצאו כאן. "אם הייתי יכול, הייתי מוחק את הקריירה הזאת מהתודעה שלי. לא הייתי חוזר עליה בשום פנים ואופן. זה היה כורח המציאות". ובכל זאת, הוא גאה באופן שבו התמודד עם המציאות שנכפתה עליו. "מעולם לא נשענתי על אף אחד, עשיתי הכל בכוחות עצמי, וברוך השם אני אדם שמח ומתפקד. למדתי מאמא שלי לצאת תמיד נקי, לבוש יפה ולהיות נחמד לאחרים. גם בימים שכעסתי, תמיד שיניתי גישה כשהגעתי לחוף. לא נתתי לכעס להשתלט על השירות והיחס שנתתי לאנשים".
עכשיו, הוא סוף סוף מקשיב למשפחה שלו שמפצירה בו קצת לנוח. לפני שלוש וחצי שנים אשתו הראשונה נפטרה, וכעת שתי בנותיו מהנישואים הראשונים איתן הוא בקשר דואגות לו. "הבנות שלי לא מפסיקות לבקש ממני להפסיד לעבוד. הן אומרות לי ׳אבא תפסיק. מספיק. לא צריך כלום כבר׳, אבל אני הסברתי להן שאני צריך לעשות פעילות. בשבילי זה טוב ללכת ולדבר עם אנשים, זה לא רק לפרנסה. זה קצת מפיג את הבדידות", הוא אומר. לאורך השנים שתי בנותיו חזרו בתשובה, והיום יש לשמעון שבעה נכדים שמסבים לו אושר: "הנכדים מחזקים אותי מאוד. אני מקבל מהם את כל הטוב שבעולם".
בחוף פרישמן-בוגרשוב ניצב פסל מפורסם של דוד בן גוריון עומד על הראש. אם תשאלו את אלון איך היה רוצה שיזכרו אותו, הוא היה בוחר בפסל של מוכר ארטיקים עם ארגז ועליו הכיתוב "אני הולך". זאת לא רק סופה של קריירה אלא סופו של מקצוע. עיריית ת"א לא מנפקת רישיונות לרוכלים חדשים, כך ש"שמעון ארטיק" חדש לא יוכל להיוולד גם יהיה מי שירצה בכך. "הכל נשכח בעולם הזה", הוא אומר, "אז הייתי רוצה שיהיה פסל שיזכיר לאנשים שהיה פעם מוכר ארטיקים, והיו אנשים שחיכו לו כל יום על החוף".
הדורות הבאים שיגיעו לחופי ת"א כבר לא ירדפו אחרי איש מחויך עם חרוזים מצחיקים, והוריהם לא יספרו להם איך היו קטנים בדיוק כמוהם כשקנו ממנו את הארטיק הראשון שלהם. מן הסתם יהיה פתרון טכנולוגי כלשהו, אולי שירות שיביא אליכם את הארטיק ישר אל המחצלת – בלי קשר עין, בלי צורך לדבר עם אף אחד. בלי הרוכל שיודע מה אתם אוהבים עוד לפני שחשבתם. במשך 40 שנה זו הייתה אזהרה ריקה. כולם ידעו שהוא יהיה כאן מחר, אבל הפעם זה סופי. שמעון ארטיק באמת הולך.