ים המלח הולך ונעלם. זאת עובדה כואבת שידועה זה מזמן, אבל לא נראה שמישהו עומד לעשות משהו בנדון. לצד תהליכים טבעיים, או כאלו שלא תלויים רק בנו (למשל המפעלים הירדניים), מי שאחראית ליותר מרבע משיעור הנסיגה השנתית היא חברת ICL גרופ, חברת האם של מפעלי ים המלח (כיל, לשעבר), שמאדה את המים המלוחים כדי להפיק מהם מינרלים וחומרי גלם שונים. האם נעשה הכל כדי למזער את ההשפעה האנושית על כמויות המים שמתאיידות בקצב מסחרר, או שהיעלמותו של פלא העולם היא באמת רק עניין של זמן?
לאחרונה התבטאה בנושא אחת הבכירות במפעלי ים המלח, התבטאות מדהימה ומדאיגה. הבכירה היא זו שאחראית, בין היתר להיבטים הסביבתיים של החברה, והיא נשמעת מיואשת לחלוטין: "אני לא חושבת שתהיה לו (לים) תקומה". הציטוט הזה הוא חלק מסרט קצר בשם "שלושה חודשים", שמוצג בימים אלו בתערוכה "סימן לבאות" שאצר אסף הינדן במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב (עד ה-5.7). יוצר הסרט הוא ניצן מיוסט, 29, אמן ומעצב, שעניין ים המלח נגע לליבו והוא החליט לטפל בו באמצעות טקס חניכת קו החוף החדש בלב ים המלח, כפי שאכן יקרה לו בעתיד. אל הטקס הוא הזמין את כל הגורמים האחראיים על מצב הים, ביניהם המשרד להגנת הסביבה, חברת כימיקלים לישראל ומפעלי ים המלח. רובם לא התייחסו בכלל להזמנה.
מי שכן שיתפה פעולה, ושיחת הטלפון איתה עומדת במרכז הסרט, היא נטלי (שם בדוי), בעלת תפקיד בכיר במפעלי ים המלח: "המצב של ים המלח ידוע, כואב, ואם אתה שואל אותי כאזרחית, אני לא חושבת שתהיה לו תקומה. אנחנו שואבים את כל המשאבים של הכדור הזה, ואם אנחנו לא נתעשת, זה לא שהכדור לא יהיה, זה אנחנו לא נהיה", אומרת נטלי בסרט. "אני לא יודעת איך הדבר הזה משתנה בעשרות השנים הקרובות, וזה בהנחה האופטימית שאנחנו עוד שורדים כאן עוד עשרות שנים".
בהמשך השיחה היא גם מתייחסת לאחריות המסוימת מאוד מבחינתה של המפעלים למצב הנוכחי: "אני מאוד מודאגת, יש לי ילדים, והשינויים, אנחנו כבר רואים אותם, אתה יודע, לנגד עינינו. אבל בנוגע לים המלח, מפעלי ים המלח אכן אחראים כמעט על רבע מירידת המפלס, אבל גם אם יקרה הדבר הלא ריאלי שמחר בבוקר המפעלים מפסיקים לשאוב, אז במקום שהוא יירד מטר ועשרה שנה, הוא יירד ב-85 ס"מ".
כשמיוסט מתעקש להזמין את נטלי לטקס, היא מסרבת: "כל היום מחפשים אותנו בתקשורת. אנחנו יכולים לתרום שקל ואז יגידו "תראו! הם תרמו את השקל הזה כדי שזה יבלום למישהו את הפה שלא יכתוב עליהם, כדי שלא יתבעו אותם".
מיוסט רואה בסרט מחאה פוליטית אקטיביסטית. "נקודת המוצא שלי בכל הסיפור הזה הייתה מראש צינית וסוריאליסטית. קיוויתי שמישהו מהאנשים הבכירים שהזמנתי ירים את הכפפה ויגיע לטקס, ומצאתי את עצמי משוחח עם אחד הגורמים האחראים בחברה לאיכות הסביבה בשיחה שהלכה ונשמעה יותר ויותר צינית והזויה.
"הקשר האישי שלי לים המלח הוא קשר לא פתור. לא גרתי בסביבה, ביקרתי וטיילתי שם כמו כל ילד. עם הזמן, משהו שם משך אותי. מאוד מפעיל אותי הקשר הבלתי אמצעי הזה עם טייקונים ובעלי כוח – היום זה ים המלח ומחר אלו המטמנות שמתמלאות בזבל. המכנה המשותף לכל אלו היא פוליטיקה זולה שמסרבת לראות את התמונה המלאה.
"יגידו שזה נכון וזה כואב, אבל יש לנו צרות גדולות יותר. אני מסרב לקבל את נקודת המבט הזאת. יש לא מעט אנשים שמשימת חייהם היא להסיט את המבט שלנו לצרות מסוימות ולעוור אותנו מאחרות. אם למישהו באמת היה אכפת מים המלח, היו מוצאים דרכים להאט או להקפיא את הנסיגה. הנסיגה של הים היא אלגוריה לנסיגה שלנו בכלל, לסדר העדיפויות המעוות שלנו".
יותר ממחצית מהשטח ב-60 שנה
על פי הנתונים הרשמיים, ים המלח נסוג בכל שנה ב-1.10 מטרים, כס"מ אחד כל שלושה ימים. פעילות המפעלים בישראל אחראית ל-28 אחוז בערך מירידת המפלס, והמפעלים הירדניים גורמים לירידה של 22 אחוז נוספים. ב-60 השנים האחרונות איבד בסך הכל ים המלח למעלה ממחצית משטחו: מ-1,200 ק"מ ל-580.
אידוי המים שמתבצע על ידי מפעלי ים המלח בבריכות האידוי הסולאריות באגן הדרומי, מאפשר הפקה של מינרלים שונים, בהם אשלג, מגנזיום, ברום וכלור. לאחר התייבשות האגן הדרומי, הרחיבו מפעלי ים המלח את כריית האשלג, ובנו באגן המיובש בריכות אידוי למי הים. את המים הם שואבים מהים באגן הצפוני.
על פי הנתונים הרשמיים שמפרסמת חברת ICL, מאז שנות השישים, עם הקמת המוביל הארצי בישראל, חלה ירידה משמעותית בכמות המים הזורמים אל ים המלח. ירידה זו נובעת בעיקר כתוצאה מניצול גובר של מי הירדן ומקורותיו על ידי ישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, לבנון וסוריה, בעיקר לשימוש ביתי וחקלאות. במצב הנוכחי, חלקה של ICL באחריות לגירעון המים השנתי של ים המלח הינו כ-23 אחוז. במידה שהייתה החברה מפסיקה את פעילותה, ההערכה היא שמפלס הים היה יורד ב-0.85 מטר בשנה במקום 1.1 מטר בשנה, שכן האידוי הטבעי המתרחש באגן הצפוני של ים המלח הינו המרכיב העיקרי באובדן המים בים המלח.
גם באתר החברה מציינים את הנתון הזה ומסבירים כי "הירידה במפלס מי ים המלח תימשך גם אם פעילותה התעשייתית של ICL באגן הדרומי תיפסק לחלוטין, וזאת משום שכניסת המים שזרמו בעבר לים המלח הופסקה כמעט לחלוטין".
עובדים בלי שום בקרה ופיקוח
האם אכן חלקה של כיל בייבוש הים שולי כל כך, כפי שהיא מציגה אותו? לא מעט גופים נרתמו בשנים האחרונות למאבק בנסיגת הים. היו שורת דיונים בוועדות הכנסת, הייתה גם קואליציית ארגונים שהתאגדה ביוזמת העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל, שהצהיר שמשימתו הציבורית האחרונה היא להציל את ים המלח. לצד הזנחת המדינה ומחסור בתוכניות עבודה מסודרות לטווח הארוך, חלק לא מבוטל מהטענות מתמקד גם בפעילותה הלא מספקת והלא שקופה לעתים של כיל.
המאבק כולל מספר יעדים, והאלטרנטיבה לא מספיק ברורה, במיוחד בכל מה שקשור לסוגיית הנסיגה. אחד מהארגונים הפעילים בנושא הוא לובי 99, ואחת המטרות המרכזיות שלהם היא שינוי תנאי הזיכיון מול חברת כיל. זה עומד לפקוע בשנת 2030, ועל פי תנאי הזיכיון הנוכחי, מחויבת המדינה במכרז הבא להציע לכיל את הזיכיון ראשונה. "אנחנו פועלים מעכשיו כדי לדאוג שבהסדר הבא לא תינתן אפשרות לגורמים פרטיים ועסקיים להרוס כל חלקה טובה שעוד נותרה מים המלח", טוענים בלובי, "לא תינתן להם האפשרות לנצל משאבים בלי לדאוג לשיקום הטבע, ולא תינתן להם האפשרות להרוויח סכומים אסטרונומיים בלי שהציבור יזכה לחלק משמעותי ביותר מהם, על ידי הגדלת התמלוגים".
אופיר פאר, לוביסט ציבורי שמרכז את הפעילות בארגון בכל מה שקשור לים המלח, טוען שכיל עושה כמה שפחות כדי לשמור על המשאבים. "הם עובדים שם בלי שום בקרה ופיקוח, והעובדה שהמדינה הסירה מעצמה את האחריות זו בעיה חמורה לא פחות. קח למשל את פרויקט קציר המלח. ב-2012 המדינה חתמה עם כיל הסכם לקצירת המלח ששוקע בתחתית הבריכה באגן הדרומי ומעבר שלו לאגן הצפוני, כדי לשמור על המפלס הדרומי ולא ליצור מפגע סביבתי נוסף. מה שקורה בפועל, זה שהמלח נקצר אך נשאר בדרום בכל מיני נקודות בחוף, והופך למפגע נופי משמעותי".
ניתן רק להאט את קצב הירידה
בשני דיונים שהתקיימו בחודש מרץ האחרון, דנה הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים בכנסת בראשות ח"כ נעמה לזימי (העבודה), בפיקוח הנדרש על עבודת חברות כיל בהווה, כמו גם בהכנת חוק זיכיון חדש לכרייה. ד"ר אוהד קרני, מנהל אגף מדיניות ואסטרטגיה במשרד להגנת הסביבה, תיאר במהלך הדיון את הנזקים הכוללים של נסיגת מי הים וירידת המפלס הקבוע. לדבריו, "בשל הסיכון לפגיעה בים המלח, בשלב ראשון לא ניתן להזרים לים המלח מעל ל-400 מיליון קוב בשנה. לכן בטווח הנראה לעין, לפחות ב-20 השנים הקרובות, ניתן רק להאט את קצב ירידת המפלס, ולא לעצור את ירידתו".
במהלך הדיון קראה ח"כ לזימי למשרד האנרגיה והחשב הכללי באוצר לפעול כבר עתה, עוד טרם הזיכיון החדש, על מנת שכיל תשיב לים קוב מים על כל קוב שהיא שואבת ממנו לצורכי הכרייה. לזימי צירפה לבקשה לפעולה גם את החשב הכללי, מאחר שהכנסות המדינה מהכרייה יופנו ייעודית לשיקום הים.
"נסיגת ים המלח היא תוצאה של הפקרות ארוכת שנים וכואבת, בראש ובראשונה של מדינת ישראל", אומרת ח"כ לזימי ל-mako. "המדינה לא יכולה להפקיד את אחד ממשאבי הטבע החשובים והנדירים ביותר שלה בידיים של תאגידים ולהסיר ידיה. ים המלח הוא משאב טבע, וככזה הוא שייך קודם כל לאזרחי מדינת ישראל ולדורות הבאים שלה, ולא לתאגידים שעושים בו שימוש עסקי"
"ברור שלכיל, בתור החברה העושה בים המלח שימוש עסקי למטרות רווח, יש אחריות בירידת המפלס, אך האחריות העיקרית היא של מדינת ישראל. המצב הנוכחי נותן את המכרז הבא באופן כמעט אוטומטי לכיל, בלי שום תחרות, בשל תנאים נוראיים שחייבים להיות מתוקנים, ובאופן שמסכן בצורה קשה את האינטרס של אזרחי ישראל".
בחברת ICL גרופ בחרו לא להגיב.