נקודת המפנה: ליל גלנט הראשון
בליל גלנט הראשון ישבנו על המיטה שלנו ביפו שבורי לב. יובל היה בבטן שלי, חזרתי מיום עבודה ארוך בבית הספר. ראינו את הכותרת ולא ידענו מה עושים. אנחנו מדברים על תקופה שהיינו ברחובות בגלל חטיפת הדמוקרטיה מתחת לידיים שלנו. תקופה שנראית היום כמו היסטוריה רחוקה.
כאדם פוליטי ואקטיביסטי וכאשת חינוך בישראל, המאבק היה חלק מהמרחב הכיתתי שלי בכל הכוח, אבל רציתי גם לשמור על עצמי ועל יובל שהתפתח ברחם שלי. ממש כמו בסרטים שאני מלמדת בכיתה - הגיבור מרגיש שהוא צריך שינוי ואז מגיע האירוע המחולל. הכותרת הזו הייתה האירוע המחולל שלנו.
"בואי נצא למסע," אמר בן זוגי. החלטנו שניסע בקיץ 2025, אחרי שארבל הגדול יסיים גן חובה ויובל שבבטן יהיה בן שנה.
באותו יום במרץ פתחנו קבוצת וואטסאפ "תכנון" והתחלנו לתכנן את ההרפתקה. שגרה חדשה התפתחה בינינו - מגדלים סוד משותף ומתרגשים בתוך כל הסערה הפוליטית. בסוף יום ארוך במשרד ובתיכון היינו יושבים ובודקים חופים בקרואטיה וקראוונים בניו זילנד. חולמים מציאות אחרת, בזמן שיובל כבר בעט בבטן.
הכסף והתכנון: לא קיבלנו ירושה
חשוב להבהיר - אנחנו לא הייטקיסטים. האיש שלי מתווך נדל"ן ואני אשת חינוך. אין לנו עזרה מההורים, אף אחד לא מת (טפו טפו) ולא קיבלנו ירושה. מה שכן עשינו - בונוסים מעסקאות נדל"ן שמנו בצד, גייסנו את חמי כיועץ השקעות ומינינו אותו כמיופה כוח בחשבון.
בסוף מאי ילדתי וקיבלתי דמי לידה במקביל למשכורות הקיץ כמורה. ואז, חצי בצחוק, האיש שלי אמר: "בואי נצא למסע עכשיו, הגענו לסכום שרצינו לחסוך" - כ-150 אלף שקל.
"כן?" אמרתי, חשבתי רגע ואז יצא ממני "כן!". התייעצנו עם רופאת הילדים, עם ההורים, ואפילו עם המנהל שלי. כולם אמרו - צאו עכשיו, יהיה לכם הרבה יותר קל עם תינוק בן 4.5 חודשים מאשר עם פעוט בן שנה. באוגוסט 2023 הזמנו כרטיס לסוף אוקטובר.
מי יכול היה לנחש שלהקשיב לאינטואיציה יציל לנו את הנפש ברמה כל כך עמוקה?
תפנית בתכנית: מאוסטרליה לתאילנד
החלום המקורי היה אוסטרליה וניו זילנד, אבל מהר מאוד הבנו שהוא לא בקלפים מבחינת תקציב. עברנו למזרח אירופה, אבל כשהקדמנו את היציאה לאוקטובר, הבנו שנקודת היעד היחידה הרלוונטית היא המזרח, כי חורף אירופאי עם תינוק קטן זה פחות אופציה.
חקרנו איפה יהיה נוח להתחיל, נעזרנו בקבוצת הפייסבוק "עולם ומלואו - השראה למסע" ובלענו פוסטים על גבי פוסטים. בחרנו בפאי בצפון תאילנד כנקודת פתיחה, אחרי שקראנו שיש שם משפחות רבות ושזה יהיה מקום טוב לנחיתה רכה.
האיש שלי רצה להתפטר, אבל הכריזמה והמקצועיות הבלתי מתפשרת שלו גרמו למשרד הנדל"ן להבין שנכון לשמור עליו גם מרחוק. הוא התחיל לעבוד על פי מודל שעות מוסכם כבר מתחילת המסע. אני לא חזרתי ללמד, והתכנון היה לצאת לשמונה חודשי הרפתקה ולחזור לארץ לטובת כיתה א' של הבכור.
ה-7 באוקטובר משנה את הכל
אנחנו מתקדמים - יש כרטיס, מקפלים את הבית, מוצאים שוכרים לדירה ביפו, ואז ה-7 באוקטובר מגיע. הבוקר שבו המציאות הישראלית השתנתה לנצח. הייתה בנו תחושת הלם וחוסר אונים, אבל גם החלטיות מוזרה. אנחנו עושים את השלב האחרון של הקיפול על טורבו - תורמים חצי מהבית שלנו לטובת משפחות שאיבדו את רכושן וביתן, ומעבירים את השבועיים הראשונים של אוקטובר בניסיון להבין איך אנחנו מייצרים מציאות חדשה בתוך טלטלה לאומית.
"מה, אתם יוצאים ככה במצב הזה?" שאלו אותנו. אבל התחושה הפנימית אמרה שאין דבר יותר נכון מהמהלך הזה עכשיו. כאילו היקום אישר את ההחלטה שלנו בדרך האכזרית והמפתיעה ביותר.
ב-22 באוקטובר אנחנו על המטוס לתאילנד, מתרגשים כמו ילדים קטנים שיוצאים לטרוף את העולם.
חיים של נוודים אמיתיים
בתחילת הדרך הילדים היו איתנו 24/7, היינו במוד טיול. אבל קבענו לעצמנו עיקרון - לא פחות משבוע במקום אחד, ובכל תקופה מתכננים "נסטינג" - מונח מעולם המשפחות המנוודות שמשמעותו שהייה ממושכת במקום אחד. זה מרגיע, נותן אפשרות להתחבר, לנוח, ובונוס - מוריד עלויות, כי מעברים בין יעדים ומדינות הם דבר יקר.
אחד האתגרים הקשים ביותר בנוודות עם ילדים הוא המעברים בין מקומות. כל מעבר דורש אנרגיה פיזית ונפשית אדירה - אריזה, נסיעות ארוכות עם ילדים עייפים, הסתגלות למקום חדש, מציאת סופרמרקט, רופא, גן משחקים. הגוף משלם מחיר, האנרגיה הרגשית מתרוקנת. לכן הקפדנו על 'נסטינג' ממושך - זה לא רק חיסכון כלכלי, זה צורך הישרדותי כשמטיילים עם ילדים.
את החודש הראשון העברנו בפאי, לצד משפחות שהיו במסע ולא חזרו לארץ בגלל ה-7 באוקטובר, משפחות מבולבלות שלא ידעו מה לעשות, ומפונים מהצפון שהגיעו בהדרגה. אווירת אי-ודאות קשה לצד פתיחת הלב והמחשבה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שלושה חודשים בתאילנד, ירדנו מהצפון לאיים, ואז בהליכה על חוף בקו לנטה בינואר התחלתי להרגיש שקשה לי. עשור בחינוך, וחבריי נלחמו בשוחות בעוד אני נטשתי את הספינה החינוכית. בנוסף, אני אדם עם חוסר שקט פנימי - כמה זמן אני יכולה לנוח? התקשרתי למנהל והצעתי תפקיד מרחוק, ללוות מורים. הוא אמר לי לא, ונעלבתי. היום אני מבינה שהוא עשה לי את הטובה של החיים.
עמוד נולד
בסוף ינואר עברנו לווייטנאם, ובנסיעה רנדומלית באוטו אמרתי לבן זוגי: "שמע, אני רוצה להתחיל לתעד את המסע שלנו". המחשבה התבססה על העובדה שאני צלמת (למדתי בבצלאל) ויצירה היא חלק מהותי ב-DNA שלי.
בנוסף, ראיתי שהמשפחות שפגשנו בדרך היו בדרך כלל חמש שנים בוגרות מאיתנו, עם ילדים גדולים יותר. וגיליתי משהו מפתיע - לטייל עם תינוק זה יותר קל! ההפך ממה שכולם חושבים. חשבתי שהסיפור שלנו יכול לתת השראה.
האיש שלי תמך אבל אמר: "לכי על זה, אבל אני לא חלק, אל תצלמי אותי". ככה הוא הפך לבדיחה פנימית עם העוקבות שלי ונהיה "חבר של המל"ל" - הפכתי לימון ללימונדה מצחיקה.
המסע האמיתי - מעבר לנוף
אחרי הסיבוב בווייטנאם חזרנו לפאי, פגשנו פרצופים מוכרים והתחלנו "נסטינג" ארוך שהפך לשבעה חודשים. הפעם החלטנו לדאוג גם לעצמנו - גילינו שאנחנו אוהבים להיות הורים, שאנחנו זוג חזק, אבל גם שאנחנו זקוקים למרחב. רשמנו את ארבל למחנה יער למשפחות מנוודות (Children of Nature).
כשטסנו לסרילנקה במיוחד עבור גן דובר אנגלית - כשבאתי לאסוף אותו ביום הראשון, הוא הסתכל עליי בעיניים דומעות ואמר: "אני שונא את המקום הזה ושונא אותך". מילים שחודרות ללב של הורה. באותו רגע התחלתי לשאול את עצמי - האם חיים בנוודות הם אנוכיות שלנו? מה המחיר הרגשי שהילדים משלמים?
וכמובן, בניגוד למיתוס המתוק על "הנני המקומית" בקופנגן, המציאות מורכבת יותר. אין תמיכה של סבא וסבתא, אין רשת ביטחון. זה רק אנחנו, בלילות ארוכים עם ילדים חולים, בהתמודדות היומיומית. יובל, שנמצא בגיל המורכב שבין תינוק לפעוט - לא מספיק קטן כדי לזרום עם כל מצב, ולא מספיק גדול להסתדר לבד - דורש תשומת לב מתמדת. הרבה פעמים החיבורים עם מטפלים מקומיים פשוט לא עובדים, ואנחנו נשארים ללא מרחב אישי לעבודה או זוגיות.
הכלכלה של נוודות דיגיטלית
בזמן הזה המשכנו למשוך מהחסכונות שלנו בצורה מחושבת כדי לאפשר לכסף להמשיך לעבוד עבורנו (כאן המקום להודות לחמי שעוזר בניהול הכסף מרחוק). אבל המטרה הייתה ברורה - להגיע לעצמאות כלכלית גם במציאות החדשה.
הנוודות הדיגיטלית עם ילדים היא משימה מאתגרת גם מבחינה כלכלית. נדרשת "כרית" משמעותית, תכנון והכנה. אבל בניגוד למה שחושבים, העלויות בתאילנד עבור משפחה אינן זניחות, במיוחד אם רוצים איכות חיים סבירה. הוצאנו בערך סכום דומה למה שהוצאנו בישראל, רק על דברים אחרים לגמרי - פחות שכירות, יותר בתי ספר פרטיים, פחות קניות, יותר חוויות ונסיעות.
האמת המרה היא שרוב הנוודים הדיגיטליים שמציגים חיים 'קלילים' של '3 שעות עבודה ביום' הם או רווקים ללא מחויבויות, או אנשים בלי ילדים, או כאלה שמקבלים תמיכה כלכלית משמעותית ממקור חיצוני. ואלה שבאמת מצליחים לקיים את עצמם? לרוב עשו הכנה משמעותית וארוכת טווח לקראת היציאה. וגם אז, המציאות כוללת ימים ללא הכנסה, לילות ללא שינה כדי לעמוד בדדליינים, ושעות של עבודה לא אינסטגרמית בתנאים רחוקים מאידיאליים.
וזה לא סוד שרוב יוצרי התוכן שמפרסמים על "נוודות קלה וקלילה בקופנגן" הם צעירים בשנות ה-20 לחייהם, ללא ילדים, לפעמים אפילו ללא קריירה מבוססת. הם מציגים חיים של חופש מוחלט, אבל השאלה האמיתית היא - מה יקרה בעוד שנה או שנתיים? פעמים רבות, המסע ה"נצחי" שלהם מסתיים אחרי כמה חודשים כשהחסכונות נגמרים. לעומת זאת, משפחות כמו שלנו צריכות לבנות מסע שמחזיק מים לטווח ארוך - עם אסטרטגיה כלכלית, יציבות רגשית לילדים, ופתרונות אמיתיים ולא זמניים.
התיעוד הופך לקריירה
כשחיפשתי תוכן באינסטגרם, מצאתי שרוב העמודים שמדברים על נוודות מספרים כמה תאילנד "זולה" (היא לא כל כך) וכמה קוקוס זה טעים (לא התחברתי). מעבר לזה, מצאתי את עצמי שוב ושוב נתקלת בפוסטים של בני 20 ופלוס שטוענים שהם "מרווחים מלא כסף מכלום זמן ועבודה". זה השאיר בי תחושות קשות. התחלתי לשאול את עצמי - מה לא בסדר בי? איך לא התפוצצתי על הריל הראשון? אני הרי צלמת, נכון? למה אני לא מצליחה להרוויח 10K דולר בחודש מ-3 שעות עבודה מול השקיעה בקופנגן?
בתוך הים הזה של תוכן מנותק מהמציאות, החלטתי ליצור משהו אחר. הייתי פעילה ברשת, מצאתי נחמה ופורקן בכתיבה ושיתוף, ולאט לאט הגיעו עוקבות. בעזרת אורה גוטליב היקרה חידדתי את המסרים שלי והבנתי שהדרך תגלגל אותי לאספקט הכלכלי.
מה שגרם לי להתחדד עוד יותר בדרך שלי היה הערך שבחרתי להביא - כנות אל מול כל האתגרים. כנות על המציאות של להמציא את עצמי מחדש, לעבור מהכיתה האמיתית לכיתה הווירטואלית תוך כדי שהתינוק שלי שולק לי את הפטמה והילד שלי טוען שאני אמא רעה כי לקחתי אותו לגן דובר אנגלית, ושהוא מתגעגע לכלבה שלו ולסבא ואת כל זה העוקבות שלי יודעות. WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET.
הרחבתי את הקשרים באינסטגרם, נשים כתבו והתייעצו, ונוצרו חברויות אמיתיות במרחב הווירטואלי. זה היה מספק בצורה שלא ציפיתי לה.
פתאום אנשים התחילו לפנות אליי - האם אני מלמדת את מה שאני עושה? במקביל התקבלתי לעבודה ראשונה ככותבת תוכן (שהתגלתה כטעות, אבל לימדה אותי שיעור ענק על אמונה וערך עצמי). הבחורה שקיבלה אותי לעבודה אמרה משפט שהפיל לי אסימון: "את לכאורה מתחילה בתחום התוכן, אבל למעשה כל הכישורים כבר נמצאים אצלך - פשוט לא כתוב את זה בקורות החיים".
ופתאום הבנתי - עשר שנים לימדתי צילום, קולנוע, כתיבה יוצרת וספרות. יש לי תואר בצילום מבצלאל. כל הכישורים שצריך כדי להיות יוצרת תוכן מעולה היו אצלי כל הזמן. פשוט החלפתי כיתה. גם תיכוניסטים וגם צרכני תוכן מחפשים סיפור טוב.
כשהאדם הבא שאל אם אני מלמדת "אינסטגרמית שוטפת", עניתי בחיוב, ומשם התחילה לזרום תנועה, כמו גלים בחוף. בהתחלה ערכתי פגישות תוכן בהתנדבות, כדי ללמוד על עצמי - מה אני רוצה, איזה תהליך אני רוצה להעביר ומה אני מציעה. שיתפתי פעולה עם חברה להציע סדנאות תוכן וגיליתי את הכוח של קבוצה. במקביל המשכתי לשתף ברשת.
הזדמנויות עסקיות כשאת נוודית הן חרב פיפיות. מצד אחד, דווקא מחוץ לעומס הרגיל אפשר לפנות מרחב מנטלי לזהות הזדמנויות חדשות. מצד שני, מגיעות הצעות שאינן מדויקות, פרויקטים שלא מתאימים או נופלים ברגע האחרון. כל הזמן צריך לדייק, להבחין בין פנטזיה למציאות. אני מוצאת את עצמי רודפת אחרי הזדמנויות, רצה בין פגישות זום בהפרשי שעות אבסורדיים, מתחננת לוויי-פי טוב, ואז מגלה שחצי מהפרויקטים לא יוצאים לפועל, או שאחרי שהם מתחילים לזוז אני מבינה שזה פשוט לא מתאים.
העבודה הראשונה שהתקבלתי אליה ככותבת תוכן הייתה בדיוק כזו - עבודה גדולה מדי עבור ריטיינר נמוך מדי, עם ציפיות לא ריאליות ואפס גמישות מול החיים הנוודיים שלי. לקח לי חודשיים להבין שאני סוחבת את העבודה הזו כמו משקולת, וביום שהעזתי להיפרד ממנה ולהודות שזה לא עובד, קיבלתי הצעה חדשה - ריטיינר במחיר כפול עבור עבודה שהתאימה לי הרבה יותר. זה היה שיעור ענק בהקשבה לאינטואיציה ובהבנה שלפעמים צריך לסגור דלת כדי שדלת טובה יותר תיפתח.
המשכתי להריח הזדמנויות וללכת אחריהן, לא התביישתי לשים את עצמי בחזית. דווקא כי לא הייתה לי "רשת ביטחון", למדתי לתת אמון בעצמי ובמה שאני מביאה לשולחן.
בעוד נשות סושיאל אומרות שצריך להבין מה הערך שנותנים לקהל, אני חושבת שחשוב יותר להבין מה הערך שחשוב לנו. כשהבנתי שהערך שלי הוא כנות, כל התוכן שלי עבר דרך הפילטר הזה. כתוצאה מכך, הוא הביא את הלבבות המדויקות למרחב שלי.
כיום יש לי ארבעה ריטיינרים שהגיעו באופן אורגני דרך האינסטגרם - נשים שכתבו שהן אוהבות את מה שאני עושה ושאלו אם אני עושה זאת גם עבור אחרים. חידדתי את מגוון השירותים שלי: עבור לקוחות שרוצים מישהי שתנהל את כל התוכן עבורם באופן שוטף - אני מציעה שירותי ניהול תוכן מלאים. אבל פיתחתי גם אפשרות נגישה יותר - תהליך ליווי קצר בשם "אוי ואבוי אני יוצרת תוכן" של שלוש פגישות בוטיק, טיילור-מייד, שבהן אני מלמדת את כל מה שצריך כדי להסתדר לבד באינסטגרם למי שמעדיפה לקחת את המושכות לידיים.
בנוסף, אני מנהלת קהילת עצמאיות בוואטסאפ עם חברה שהכרתי באינסטגרם (שמעולם לא נפגשנו פיזית!). הקהילה גדלה ל-80 נשים, ויש ממתינות בתור. אנחנו מייצרות שרשורים יומיים, זומים אחת לשבועיים, והשבוע התקיים המפגש הפיזי השני - מרחב של כוח נשי אמיתי.
האמת על הקצב והדרך
הדרך הזו דומה לדיאטה טובה - אם עושים אותה מהר ומצפים לוויראליות, יש שתי אפשרויות: או שחיקה ועזיבה מיידית, או סחרור בתוך ים המסרים וההצפה שיש ברשת. לכן אני בוחרת לצעוד לאט.
העוקבות והלקוחות הגיעו בהדרגה במשך שנה, עד שעכשיו יש לי בסיס יציב שאפשר לעבוד ממנו על גדילה ורווחה. אני לא מצפה "להתפוצץ" ברשת, שמחה על החשיפה הקיימת ומבינה שהגדילה שלי איטית כי היא מקבילה להכנסה שגדלה ומתבססת.
החיים כנוודים - האמת בלי פילטרים
מה שאף אחד לא מספר לך על נוודות דיגיטלית עם ילדים הוא שזו עבודה סביב השעון. בימים האחרונים אני מתמודדת עם דלקת במפרק כף היד, תוך כדי הנקה של תינוק תובעני והסתגלות למקום חדש. אין לי את הפריבילגיה של 'יום מחלה'.
האמת היא שמאחורי התמונות המושלמות של נוודים דיגיטליים עובדים מול שקיעה בתאילנד מסתתרת מציאות הרבה פחות אינסטגרמית: יתושים שלא מרפים, לחות שגורמת למחשב לתקתק, וויי-פי שקורס באמצע שיחות זום חשובות. מסך המחשב מסנוור בחוץ כך שבפועל רוב העבודה נעשית בחדרים חשוכים במלונות או בתי קפה ממוזגים - לא בדיוק התמונה שמוכרים לך באינטרנט.
וכשיש לך ילדים? תכפיל את המורכבות פי עשרה. אני כותבת תוכן ללקוחות בשעות הקטנות של הלילה כי בשאר היום הילדים צריכים אותי. הפרשי השעות עם ישראל אומרים שפגישות חשובות קורות לפעמים ב-23:00 בלילה - בדיוק כשאחד הילדים מתעורר עם סיוט.
ומצד שני, יש גם יתרונות ברורים. אני כותבת שורות אלה מוורקינג ספייס נעים בקראבי, שעולה לי רק חיוך למוכרים בקפה וקפה קטן להתנעת היום. הילדים בבית ספר ובגן, ואחר הצהריים נלך לאסוף אותם יחד - מתנה אדירה. בארץ, כמו נשים רבות, האיש שלי היה אבא של פיזורים בבוקר והשכבות בערב.
גם אם אנחנו נוסעים באוטו לא מעט (קראבי גדולה), איננו עומדים בפקקים, לא צופרים לנו ולא מקללים אותנו ברמזור.
גיליתי את הזוגיות מחדש, בן זוגי גילה את האבהות מחדש, התחזקנו כיחידים וכמשפחה. הילדים זוכים להורים נוכחים. נכון, אנחנו תשושים מעומס, אבל זה עומס חיובי שמגיע מבחירה מודעת בכל רגע. ועם כמה שזה קשה, זה הדבר הכי מתגמל ומרגש שיש.
המסר האמיתי
הלוואי שהמילים שלי יתנו לעוד משפחות השראה לעשות בחירה מודעת ולדעת שאפשר לשנות את המרוץ של החיים. לא צריך לעבוד בהייטק, ולא צריך לזכות בלוטו.
מה כן צריך? שלוק אומץ, אמונה גדולה בעצמנו, ובעיקר - התמדה ועקביות בדרך. התוצאות יגיעו בקצב שלהן.
אם אתם שוקלים לצאת למסע דומה, ההמלצה החזקה ביותר שלי היא: בנו את התשתית מראש. אם הכוונה היא לצאת בעוד שנה, התחילו להעביר את הקריירה לאונליין מבעוד מועד. אם את מטפלת רגשית, תרגילי את המלווים שלך לעבוד איתך בזום. אם את מורה פרטית, בני מערכת שיעורים מקוונת. ואפילו תכיני את הגוף שלך - עבודה אינטנסיבית במחשב דורשת התאמות ארגונומיות. הנה אני, שלא הייתי רגילה לשעות ארוכות מול מסך, סובלת עכשיו מדלקת במפרק כף היד - משהו שלא היה לי מעולם.
הדרך החיים הזו היא בעצם דרך שבה את מזיזה את הגבינה שלך באופן אקטיבי כל הזמן. בניגוד לכוח האינרציה של החיים הרגילים, של השגרה המנחמת, כאן אין מקום לקיבעון. כל יום הוא התחלה חדשה, כל מקום הוא הזדמנות לבחור מחדש מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. זה מתיש וזה מפחיד, אבל זה גם החופש האמיתי ושוב, זה מתיש וזה מפחיד, גם אם זה נשמע כמו אוי אוי כשקוראים את השורות האלו.
השאלה הגדולה - מתי ולאן נחזור?
הגוף משלם מחיר, שנה וחצי של מסע משאירה סימנים - בשרירים שכאבו מנשיאת תינוק במנשא, בדלקת במפרק כף היד ממאות שעות מול מחשב, בקמטים חדשים סביב העיניים מהתרגשות ודאגה. אבל מעבר לכל אלה, מעבר לתמונות המושלמות, לסרטונים המעוצבים, לפילטרים שמסתירים את העייפות, ישנן שאלות עמוקות שאף ריל באינסטגרם לא יכול לתפוס.
כי הפער האמיתי בין המיתוס של נוודות דיגיטלית למציאות אינו רק בשעות העבודה או בקשיים הלוגיסטיים - הוא נמצא בשאלות של זהות ושייכות. בעוד חשבונות אינסטגרם זוהרים מנסים למכור חופש מוחלט ואי-תלות גמורה, המציאות מורכבת יותר.
חוסר שייכות למקום אחד אכן יוצר תחושת חופש מסוימת. זו הקלה מוזרה - אני לא פותחת ארבע פעמים ביום את ynet, לא נשטפת בציטוטים של פוליטיקאים, לא חלק מהשסע הישראלי המתעמק יום-יום. יושבת בתאילנד, רחוקה מהמהומה, משוחררת מחבלי הזהות הקולקטיבית.
אבל אף משפיען לא יספר לך את האמת המלאה - כל אדם מחפש שייכות. זה חלק מהמהות האנושית שלנו. הנוודות מבטיחה חופש, אבל מחיר החופש הזה הוא להיות תמיד קצת אורחת, קצת זרה. כאן, ככל שנשאר זמן, אנחנו תמיד נהיה פארנג'ים. לומדים את השפה, מכירים את המנהגים, מתאהבים במקום - אבל לעולם לא באמת חלק.
בשנה וחצי האחרונות, בזמן שאנחנו בונים לעצמנו זהות חדשה ומגלים יכולות חדשות, ישראל השתנתה. האם נחזור לאותה מדינה שעזבנו? האם היא תרגיש כמו בית? או שמא נהיה קצת אורחים גם שם, צריכים ללמוד מחדש את כללי המשחק החדשים?
יש אירוניה בכך שעזבנו את הארץ ברגע שבו החברה הישראלית נקרעה סביב שאלות של זהות ושייכות. ועכשיו, ממרחק אלפי קילומטרים, אנחנו מתמודדים עם אותן שאלות בדיוק.
אני יודעת שהשייכות שלי היא לישראל. עם כמה שהיא בוערת ומדממת עכשיו, אני בת לעולה חדשה, נכדה לאיש שבנה במו ידיו את המדינה. אני יודעת שהילדים שלי יגדלו בישראל. זו לא שאלה בכלל.
אבל זה החלק שלא יהיה בשום פוסט ויראלי על נוודות דיגיטלית - השאלה שרודפת אותי כשאני מניקה באמצע הלילה התאילנדי, כשאני רואה את הילדים שלי משחקים עם ילדים מקומיים, כשאני חושבת על העתיד שלנו: לאיזו ישראל נחזור?
ואם יש לי לקח אחד גדול מכל המסע הזה: החיים האמיתיים לא קורים בפריים המושלם של האינסטגרם. הם קורים בין לבין - בין החיתול המוחלף ושיחת הזום עם לקוח, בין געגוע הביתה והתרגשות מהלא-נודע, ובין הפחד להישאר תקועה לבין הנכונות להסתכן. שם, בין לבין, מתרחשים השינויים האמיתיים שבונים חיים מלאים.
תגובות