כ-290,000 עובדים, שהם 6.5% מכוח העובדים במשק, תקועים בעבודות עם סיכוי כמעט אפסי לקידום, כך עולה ממחקר חדש של פורום ארלוזורוב. המחקר, שנערך על ידי ד"ר אייל בר חיים, מצא ש"עבודות" ללא מוצא מאפיינות בעיקר ענפים עם שכר ממוצע נמוך. העובדים בהם היו מעוניינים להחליף עבודה, אבל חוששים שלא יוכלו למצוא משרה שמציעה להם שכר דומה.

בענפים ה"תקועים" בולט תחום המלונאות שבו 13% מהעובדים מרגישים תקועים. 11% מעובדי ענף המסחר מרגישים שאין להם לאן להתקדם מקצועית, וכך גם 10% מהעובדים בשירותי ניהול ותמיכה (כמו שירותי השכרה, שמירה ואבטחה, תחזוקה לבניינים, ניהול ותמיכה למשרדים) או בשירותי התחבורה. לעומתם, רק 2% מעובדי המנהל המקומי והציבורי או שירותי הביטחון, מוצאים את עצמם בעבודות ללא מוצא.

נתון נוסף שמדגיש את הקושי של העובדים התקועים, מצביע על כך ש-14% מעובדי חברות כוח אדם מועסקים בעבודות ללא מוצא, לעומת 6% בלבד מבין עובדים בהעסקה ישירה. בשל החשש שלא למצוא תחלופה, העובדים התקועים נוטים להישאר בתפקידם שנים ארוכות (כ-6.8 בממוצע). בנוסף, בעוד משרות ללא מוצא קיימות בכל רמות השכר, הבולטות ביותר נמצאות ברמת השכר הנמוכה של בין 2,000 ל-3,000 שקל בחודש.

המחקר מצא קשר בין השכלה לסיכוי להיתקע מקצועית. בקרב בעלי השכלה תיכונית או פחות, 8.2% מהעובדים מועסקים בעבודות ללא מוצא, לעומת 4.7% בקרב בעלי תואר דוקטור. "ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בהתערבויות ממוקדות של הממשלה לתמיכה בעובדים הלכודים בעבודות ללא אופק", אומר עמית בן-צור, מנכ"ל פורום ארלוזורוב. "פתרונות אפשריים כוללים הרחבת דמי אבטלה, מתן הכשרה מקצועית והצעת הזדמנויות לרכישת השכלה גבוהה".

שירה כהן (צילום: דן חיימוביץ)
שירה כהן | צילום: דן חיימוביץ

"קשה לראות עוול ולשתוק, אבל רוב האנשים סביבי מפחדים"

היעדר אופק תעסוקתי הוא לא רק נתון סטטיסטי שעומד בפני עצמו, בדרך כלל מתלווים אליו תנאי עבודה בסיסיים במקרה הטוב, והפרות זכויות במקרים אחרים שמעמיקים את תחושת התקיעות והיעדר האפשרויות. מקרה שכזה הוא של שירה כהן (45), פעילה ברשת לחיים בכבוד, שעבדה שנים רבות במזנון הכנסת, נאבקה, פוטרה, הוחזרה לעבודה ופוטרה שוב.

"עבדתי 13 שנים במזנון הכנסת, פוטרתי וחזרתי לקריית מלאכי וחיפשתי עבודה", מספרת כהן. "הייתי קופאית לתקופה קצרה ואחר כך חזרתי שוב לכנסת כדי לעבוד בגינון. כיום אני עובדת קבלן, מאבטחת בכל מיני אירועים, משחקי ספורט, הופעות ובתי ספר. מצד אחד יש לי גמישות וגיוון, אבל אין שום תנאים סוציאליים: בלי שעות נוספות, בלי תוספות לילה, בלי כלום. בעבודה הנוכחית שלי יש הרבה נסיעות בכל הארץ, אבל אני לא מקבלת החזר עליהן"

כהן התפרסמה ב-2012 בזכות המאבק למען זכויות עובדי מזנון הכנסת. מדי מספר חודשים, לקראת פגרת הכנסת, קיבלו כ-95% מהם מכתבי פיטורין מחברת הקבלן – רק כדי לחזור ולהיות מגויסים שוב עם תום הפגרה. התעלול הזה שלל מהם זכויות בסיסיות כמו אבטלה, תוספות ותק ועוד. המצב השתנה בעקבות המאבק, אבל כהן פוטרה לטענתה כי הנהיגה אותו.

"כשהתחלתי לעבוד לא ידעתי מה מגיע לי, ואז איזו מישהי עשתה כתבה על הסיפור הזה והתחלתי להבין יותר. המאבק שניהלתי הצליח חלקית, אבל אחרי זה כשהקבלן התחלף הוא קיבל את כולם לעבודה חוץ ממני. חשבתי שזכותו ואין מה לעשות, ואז אמרו לי, 'מה פתאום, זה לא זכותו, זה רק בגלל המאבק'. הביאו לי עורך דין בהתנדבות והחזירו אותי". כאמור, לאחר כמה חודשים היא פוטרה שוב.

אם עכשיו היית בוחרת להיאבק שוב, במה היית מתמקדת?
"המדינה נותנת יותר מדי כוח לאנשים החזקים. אני לא אומרת שלא צריך לתת להם כוח, כי בסך הכול הם מעסיקים את העובדים, ואם להם לא יהיה כוח, אז גם לא יהיו עבודות, אבל הפער גדול מדי והגיע הזמן לחזק גם את החלשים. דבר ראשון, שיהיה גוף אחד שיעגן וישמור על הזכויות של עובדי הקבלן, כדי שלא כל עובד שנתקל בבעיה או בעוול יאלץ להסתכן ולחשוף את עצמו ולהקדיש למאבק כל כך הרבה משאבים. המציאות שיש פער כזה גדול בין הבוס לעובד היא מציאות לא הגיונית".

במחקר של פורום ארלוזורוב נמצא כי אחוז העובדים בעבודות ללא מוצא יורד עם הגיל אך עולה שוב בקרב בני 64-55. לדברי כהן, זו אכן המציאות בשטח. "יש הרבה מבוגרים שעובדים איתי, הרבה מהם גם בפנסיה וזה עצוב. במקום שיחיו וינוחו, אנשים באים לעבוד, ולא מבחירה. הייתה תקופה שעבדנו בקאמרי ובבימה, מקומות מכובדים, ועובדים מבוגרים רוקנו פחים כדי לקחת בקבוקים למחזור ולהרוויח כמה שקלים"

"כשהתחלתי לעבוד באתי מאוד תמימה ועל מה שהביאו לי אמרתי תודה. כיום נפתחו לי העיניים להבין עד כמה המצב אבסורדי ואני כבר הרבה פחות מפחדת. קשה לראות עוול ולשתוק, אבל רוב האנשים סביבי מפחדים. אם אתה מעז לעשות בלאגן, אתה גם עלול לשלם על זה. אני לא מצטערת על מה שעשיתי, ואם צריך, אני אעשה שוב, אבל לא כל אחד, בטח לא בעלי משפחות, יכול לקחת את הסיכון. אנחנו צריכים מישהו שיקשיב לנו, שירצה לתת כסף או לעשות הנחות, אבל זה לא מעניין אף אחד".