אין דרך לייפות את זה: התמונה שעולה מהעמדות של צעירים אמריקאים כלפי ישראל מדאיגה. בסקר מורחב שהתפרסם בשבוע שעבר, נמצא שיותר ממחצית מבני 18-24 בארה"ב, מאמינים שהמדינה היהודית צריכה להפסיק להתקיים, ולהיבלע בתוך מדינה פלסטינית. 60% הצדיקו את טבח 7 באוקטובר ב"עוולות שנעשו כלפי הפלסטינים".
רבים מאיתנו, צעירים שמתגאים בזהות הישראלית-ליברלית שלהם, מרגישים נבגדים מאז 7 באוקטובר. התמיכה הבלתי מסויגת של גרטה טונברג – סוג של סמל דורי – במאבק הפלסטיני אולי לא הפתיעה, אבל חיזקה את התחושה שנותרנו לבד. הקו הדק שבו מהלכים צעירים פרוגרסיביים ברחבי העולם, בין רדיפת צדק לרדיפת מתנגדים, בין שוויון לקונפורמיזם, ובין סובלנות לתרבות הביטול - הולך ומתעמעם.
גל האנטישמיות חסר התקדים ברחבי העולם ששוטף את הכיכרות בערים הגדולות ואת הרשתות החברתיות, גרם לרבים מאיתנו לצאת נגד ה-wokeism או ללעוג לקריאות "מהירדן לים" שמגיעות מקווירים למען פלסטין. אם התחושה הרווחת היא שהשמאל העולמי הצעיר תקע לנו סכין בגב, אולי אנחנו אלה שצריכים להתפכח? אז זהו, שלא. ישראל חייבת להישאר דמוקרטיה יהודית-ליברלית.
המקום הנכון באמצע
להקצנה בדעות של צעירים פרוגרסיביים בעולם נגד ישראל יש הרבה סיבות: האלגוריתם בטיקטוק שמתגמל פוסטים אנטי-ציונים, תמונות הזוועה שמגיעות מעזה (לצד האמירות חסרות האחריות של חברי הקואליציה, ותקריות של כשלים לא מוסריים בלחימה בעזה), והאווירה בקמפוסים בארצות הברית של הזדהות עם המדוכאים, גם אם הם פועלים בטרור. וכמובן, האנטישמיות הישנה והרעה שלא עזבה אותנו מעולם.
אני מוצא את עצמי מתווכח עם פרו פלסטינים שקוראים למחוק את ישראל מחוץ, ועם קיצונים שקוראים למחות את זרע עמלק מבית
אבל, וזה אבל גדול: אובדן הצפון של הפרוגרס העולמי לא מעיד על הערכים הליברליים והדמוקרטיים שלנו כאן. זה לא אומר שטעינו, זה לא אומר שאנחנו אוכלים סושי בשכונה של חומוס, וזה לא אומר שהחודשים שהקדשנו במאבק למען דמותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית היו לשווא.
גם כשצעירי העולם מפנים לנו עורף, צריך לזכור: ישראל יכולה להתקיים רק כדמוקרטיה ליברלית. העובדה הזאת לא גורעת מהזכות שלנו למדינה יהודית ומהזכות להגן על עצמנו. וההכרח להגן על עצמנו לא גורע מהאמונה בשוויון וחתירה לצדק ולשלום.
יש הרבה בדידות במציאות הזאת. אני מוצא את עצמי מתווכח עם פרו פלסטינים שקוראים למחוק את ישראל מחוץ, ועם קיצונים שקוראים למחות את זרע עמלק מבית, אבל הבדידות הזאת לא אומרת שטעינו בדרך. היא מחדדת את העובדה שאנחנו במקום הנכון באמצע.
המציאות מורכבת וכואבת, אבל דעת הקהל העולמית משתנה. היא לא יכול להכתיב לנו את הערכים שלנו או לגרום לנו לזנוח אותם כסוג של נקמה. הדרך היחידה שלנו לבנות כאן מדינה שנתגאה לחיות בה, היא להמשיך ולהיות גם וגם: ציונים וליברלים, דמוקרטים שלא מתביישים בזכות של המדינה שלהם להתקיים. אנחנו מוכרחים להיות שניהם.
הכותב הוא פעיל חברתי וממקימי מחאת הסטודנטים